זית רענן חלק ב קכ

ע"ז ע"א] ד"ה לא נחלקו. מה שמביא בשם בעלי תוס' לדחות ראיות הגאונים דאין הלכה כרבי יוסי בגיטין ממה דאתקין רב בגיטין לכתוב מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי וכו'. שהוא רק להחמיר וכו', ור"י ז"ל בעה"ת כתב דאיכא למימר דרב פסק כר' יוסי בתנאי בכתב, אבל לא בעל פה יעו"ש. ויש להבין דמידי טעמא לחלק ביניהם הוא רק משום דאמרינן דהדר ביה מזמנו של שטר. כן נמי נוכל לומר דחזר ביה מן יומא דנן. גם יש להבין בסוגיא גופיה במאי דאמרינן שם דף ע"ב] ללישנא קמא, דרב הונא קאי ארישא ומשום דמספקא ליה אם אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו בעל פה אם לא וללישנא בתרא קאי אסיפא. אמאי לא אמרינן בלישנא קמא. דרב הונא קאי בין ארישא בין אסיפא. [וא"ל משום דהוי כס"ס, חדא דדמי לשם אונס חד הוא, דהרי כולה מילתא משום ספק חזרה הוא. ועוד דהוי כנגד חזקה, שהרי בחזקת זקוקה עומדת]. ובשלמא ללישנא בתרא אי איפשר לומר דקאי רב הונא גם ארישא דא"כ לא תיבעי חליצה. שהרי פשיטא ליה דאפי' בעל פה הלכה כר' יוסי. גם יש לדקדק דבאיזה סברא פליגי. דלדידיה מספקא ליה בעל פה, ולר' יוסי פשיטא ליה דאפי' בעל פה אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו

ולתמצית דברינו הנ"ל מובן הכל על נכון בעזה"י. עיין בחידושי רשב"א שם גבי לכשתצא חמה מנרתקה [דף ע"ו ע"ב] ד"ה אמר אביי, דרש"י סובר דגבי לאחר לא אמרינן אליבא דאביי זמנו של שטר מוכיח עליו אפי' לר' יוסי. אע"ג דגבי כותב נכסיו לבנו לר' יוסי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דנין ביה כאילו כתב מהיום וז"ל שם דאיכא למימר דממונא שאני דאיכא לקיומי כוליה לישנא גופא מזמנו של שטר ופירא לאחר מיתה. אבל הכא ל"א זמנו של שטר מוכיח דהא לאחר מיתה קאמר ולא מהיום. ומיהו כשאמר בהדיא מהיום ולאחר מיתה מימר אמרינן מתוך שאין אדם עשוי לחזור בו בתוך כ"ד חוששין דילמא תנאה הוא מהיום מגורשת ולכשימות יעוי"ש

הנה האיר לנו במתק שפתיו למ"ש לעיל לאחר עיון הדק היטב, והוא דאביי ס"ל דזמנו של שטר לא הוי כאילו התנה בפירוש להדיא, רק כאומדנא דמוכח. ולהכי לא נקטינן את המוכיח הלזה רק כשנתברר הענין לגמרי על ידו, כגון גבי מתנה בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ. וכן נמי בגיטי נשים בתנאי דאם. אבל בלאחר דגם אחרי המוכיח הזה לא יתברר הדבר כולו, רק לספק תנאי או חזרה. וכבר הקדמנו לעיל דכל היכא שהדבר בעצמותו אינו ברור לגמרי תו לא מצרפינן אפי' חזקה גמורה בהדיה, כמ"ש הרמב"ם [פ"כ מה' איסורי ביאה הלכה ט"ו] הנ"ל. ומכל שכן ספק השקול. שהרי לתלות הדבר בתנאי הוא מילתא רחוקה. כיון שלא אמר בפירוש רק מחמת שאין אדם עשוי לחזור בו אפי' תוך כדי דיבור הוא דמחשבינן ליה לתנאי. איברא דווקא היכא דהתנה בפירוש מהיום ושני צדדי הספק שקולים המה. שהרי דכשם שספק תנאי היא מילתא רחוקה, כן נמי צד הספק דחזרה כמובן. אבל היכא שלא אמר בפירוש מהיום רק מזמנו של שטר לחוד. שעיקר היסוד לא אלים כולי האי תו לא נוסיף עוד ולתלות בספק תנאי. כיון שעיקרו איננו חזק ואמיץ כל כך כהתנה בפירוש. [ואין לטעות בסברת רשב"א דדווקא תוך כדי דיבור הוא דאינו עשוי לחזור בו הוא דמספקא לן לתלות מילתא בתנאי, משא"כ בזמנו של שטר שהוא לאחר כדי דיבור תלינן יותר בחזרה ולא בתנאי, שדבר זה רחוק מן הדעת. ואדרבה יותר שכיח לתלות בחזרה תוך כדי דיבור מן לאחר כדי דיבור שכבר נגמר ונשלם הענין. וכ"מ מכמה דוכתי ואכ"מ להאריך בזה]

ולפ"ז מובן דבהאי טעמא גופא הוא דפליגי הני לישני אליבא דר"ה, דללישנא קמא אמרינן דגבי לאחר ל"א זמנו של שטר מוכיח ומשום טעמא דכתיבנא דל"א דזמנו של שטר הוי כמפורש ממש אלא כאומדנא דמוכח. ומשה"ט גופא מספקא לן נמי אם גם בתנאי בעל פה משום דנגד מילתא דלא ברירא בשעתו תלינן בחזרה אע"ג שאין אדם עשוי לחזור תוך כדי דיבור מכל שכן לאחר כדי דיבור [וא"ל דא"כ יסתלק המוכיח לגמרי כמו בלאחר דמשום ספק חזרה נסתלק לגמרי ומתייבמת. דשאני גבי אם מת משום שגם זולת הזמן אמרינן דאם שתי לשונות משמע. דמשמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה. והשתא בהדי הזמן נשאר מ"מ בספק וחולצת]. אבל ללישנא בתרא דרב הונא דאפי' בלאחר שגם אחרי הוכחה דזמן לא יהיה אלא כספיקא. ואפ"ה אמרינן זמנו של שטר מוכיח, ש"מ דדיינינן ליה כמפורש לגמרי. וממילא מוכח דאפי' בעל פה נמי ותו לא מספקינן בעל פה משום חזרה. דחזקה שאין אדם עשוי לחזור. ולפי"ז מתורץ כל הקושיות הנ"ל דתו א"א לומר דלישנא קמא דר"ה קאי בין ארישא ובין אסיפא. שהרי עיקר היסוד דמספקינן אי אמר ר' יוסי בעל פה הוא מסתעף רק ממאי דלא ס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו גבי לאחר, וכן נכונים דברי רשב"א שמביא בשם ר"י דיומא דנן הוא משום תנאי דבעל פה דה"ט דדוקא גבי זמנו של שטר שהוא רק כאומדנא דמוכח וכמילתא קלישתא בשעתיה הוא דתלינן בחזרה משא"כ היכא שכתוב בפירוש מהיום דאזי אפי' בתנאי דבע"פ שהתנה באם דאזי מצרפינן לחזקה בהדיה דמסתמא לא יחזור [וצע"ק על הטור (סי' קמ"ד) שמביא בשם הרמ"ה לחלק בין תנאי שבכתב לתנאי שבעל פה. שהרי השתא כתבינן בכולהו גיטא מן יומא דנן]

ג ומ"ש הרב השואל לתרץ קושייתו [המובא באות א'] כיון דמוקי הש"ס התם בגיטין (דף ע"ו ע"ב] דמתניתין איירי בהאמינה שלא באתי שוב לא שייך סברת רמ"ה דלהכי נכתב הזמן בגט כדי שנדע מתי כלין הי"ב חודש שהרי איפשר לו שהאמינה גם על כלות הזמן לכאורה יפה דיבר. איברא יש לדחות דמ"מ הזמן עדיפא ליה שהרי אי איפשר להאמינה בגיטי נשים דלא אתייהיב למחילה אלא במאי שתלוי בדעתו. כגון על שלא באתי ושלא פייסתי דאמרינן שדעתו היה מעיקרא וכאילו התנה שאפי' אם יבא ויפייס והיא תאמר שלא באת ושלא פייסת תתגרש ומהני שפיר שהרי בידו לגרשה בכל אופן שירצה. כמבואר שם בפוסקים וה"ט דשליש דנאמן לרב חסדא גם בגירושין משום הימני' יעוי"ש [בסוגיא דשליש גיטין ס"ד ע"א ובתוס' ד"ה שליש וד"ה שאני]. ולפי"ז הדבר מובן ממילא דהיכא דהאמינה על הזמן. אזי נאמנת לומר היום כלה הזמן מן י"ב חדש כיון דהיום נפיק גיטא מתותי ידה. איברא אם תאמר אתמול כלו הי"ב חדש ועודנו לא נפיק גיטא מתותי ידה בלתי היום. עודנו החשש במקומו דאולי נמסר הגט לידה היום ואי איפשר שתתגרש למפרע. ושוב א"א להאמינה גם מהיום והלאה למ"ד ב"ב קל"ד ע"ב] דלא פלגינן דיבוריה גבי גרשתי את אשתי אם נאמן למפרע. ואפי' למ"ד דפלגינן דיבורי'. פעמים שנשאת מאתמול ולא נראה הגט יוצא מתותי ידה בלתי היום. כי לא נודע אתמול שהיתה בחזקת אשת איש בלתי היום, ואמרה היום שכבר כלו י"ב חודש מאתמול דלדבר זה וכדומה לזה לא מהני הנאמנות, ומשום הכי כתב הזמן בפירוש: כ"ד יד"נ דוש"ת הק' משה יהודה ליב סימן מא ב"ה יום א' ח"י מרחשון בתורה לפ"ק קוטנא

מכתבו היקר קבלתי ביום וי"ו עש"ק העבר. והנה עיקר שאלתו בדבר מעשה ב"ד מאדעס. לאשה שישבה עגונה. והביאה מעשה ב"ד משם שנתגרשה ולא נתקיים. וע"י זה תתעגן

א הן עיקר הדבר מחלוקת רבוותא הוא ותליא בפירוש הסוגיא בסוף המביא פ"ב. אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשא דלדעת הרמב"ם [פרק י"ב מהל' גירושין ה"ב] ורש"י שם וסייעתיה. א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. ולדעת הראב"ד וסייעתיה אינה נאמנת לומר בפ"נ. ודמי לשליח להולכה שנתן לה הגט ולא אמר בשעת נתינה, שגם אם נשאת תצא. לדעת תוס' גיטין (דף ה' ע"ב] בד"ה כיצד וכו' ולדעת הרי"ף מובא באשר"י בפרק המגרש סימן ו'] ולדעת ר"ה ורמב"ם ואשר"י שם. גם גבי קיום אם נשאת לא תצא. ועיין בפנ"י שם [דף ה' ע"ב] שדעתו שגם ר"ה שהוא ראש המדברים בפסק הלכה זו דגבי פסולין דרבנן אם נשאת לא תצא. מכל מקום גבי קיום שהוא משום חשש זיוף ס"ל דתצא. והוכיח כן מסוגיא זו [דף ה' ע"א] דמוקמינן שם הברייתא לרבה לאחר שלמדו וכשניסת. ואפ"ה קתני בסיפא דאם לא נתקיים פסול. ובע"כ צ"ל דתצא. ולא מצינן שרבה יחמיר יותר גבי קיום מרבא ועיי"ש

וזה יש לדחות בפשטות. כיון דגבי קיום יש סברא להחמיר יותר משלשה גטין פסולים כמובא באשר"י שם ובב"י (סי' ק"נ] בשם הרמב"ן [וכן מסתבר בעצמו. דהא כיון שחשו חז"ל לחשש זיוף. נמצא