זית רענן חלק ב קיח

וגם השתא נגמור הכפיי' בממונו כסברת הר"ן, [ובשלמא בעובדא דידן שהכפיי' נולדה ע"י סיבה שנתחדשה, לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, [כמ"ש הנמוקי יוסף יבמות בריש פ' החולץ גבי חליצת מעוברת דפסקינן דלא שמי' חליצה], א"ל שגם בזה חולקים בעלי התוס' שהרי כתבו דהתם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור, אע"ג שהיה ע"י מקרה מחודשת. דהתם שאני שפני הדבר מסבב לענין העדר מעשה. כי היכי דנימא דלא הוה משוחרר ועודנו בחזקתו כמקדם. משא"כ לענין קיום מעשה, וכבר נודע סברא זו גם בענין ברירה דדוקא לענין קיום מעשה בין בדבר מקנה וקנין או בגיטין וקידושין הוא דאמרינן אין ברירה, ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע. אבל לענין העדר מעשה אזי לדעת רוב הפוסקים לא תליא כלל בדין ברירה. כגון בגט כשהתנה אם מת, ולא מת, דאזי אמרינן דאינו גט והויא אשת איש בודאי לכל דבר [זולת לדעת רש"י גיטין בפ' מי שאחזו (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ומשני וכן פירש רש"י חולין (דף י"ד ע"א) ד"ה אוסרין, וכבר תמהו בתוס' גיטין שם ד"ה תנא ע"ד רש"י אלו] והכי נמי לענין איגלאי מילתא למפרע אפילו היכא דלא תליא בברירה מ"מ היכא שהוא ע"י מקרה שנתחדשה ועיקרה תסובב על קיום מעשה הוא דל"א איגלאי מילתא למפרע, וה"נ בנ"ד שנהיתה ע"י שמת אחד מעדי החתימה דכיון דהשתא לאו בר כפיי' הוא תו לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע אילו נודע שימות כיון שהנידון הוא כי היכי דתתגרש שהוא כקיום מעשה. משא"כ התם גבי שיחרור כשמת העבד, ועוד דבעובדא זו הרי נידון כנולד, דמיתה לא שכיח [כמבואר בש"ס נדרים ס"ד ע"ב] ועיין ר"ן נדרים (דף ס"ד ע"ב] בד"ה וחכמים אוסרין דנולד לא משוי ליה טעותא (וכן כתבו תוס' שם ד"ה פותחין], אבל לענין שלא בפניו אכתי יש להתווכח דאמאי לא נימא לדעת התוס' דכיון שהוא עומד לכפיי' בעודנו קמן אמאי לא נימא דנידון כאילו כבר התחילו בכפיי' כיון שלא נולד לן מקרה מחודש]

והגם דיש לחלק בכמה אנפין. ביותר נראה לחלק ברווחא. דדברי תוס' גבי עבד לא נשנו אלא היכא שהכפיי' מוטלת על הב"ד לבד ואיננה תלויה בדעת וברצון של כנגדו כמו בחצי עבד וחצי בן חורין דאפילו כשעבד לא תבע ליה בבי דינא מ"מ הדבר חובה על הב"ד עצמו כי היכי דלישא אשה. אבל גבי בעל חוב הגם שהוא מצוה דאורייתא מ"מ כל כמה דלא תבעי' ליה לא מזדקקינן לי' לכפותו לכן אפילו היכא דכבר תבע ליה וברח אח"כ לא עדיף מפורע חובו של חבירו והבעל חוב דוחק דאפ"ה פטור מלשלם כמבואר בחשן משפט סי' קכ"ח ס"א] דאמרינן מפייס הוינא ליה או שאחרים שילמו בעדי לדעת הש"ך שם ס"ק ד'] ה"ה ממילא לענין כפיי' אי איפשר לומר דכמאן דכפינן ליה כיון שעיקר הכפיי' תליא ברצון המלוה ולא בדעת ובשיקול דבי דינא לחוד תליא מילתא

וממילא מובן דגם בנידון זה אי איפשר לדון ולומר משום דאיגלאי מילתא למפרע שהיה עומד לכפיי' בעודנו לפנינו דכיון שהעיקר תלוי בדעת אשתו ואולי לא תתרצה לכפותו ותתפייס לילך אתו כדרך שאר נשים שתלך בכל אשר ילך. דאשה בכל דהוא ניחא לה. והשתא לא שייך לדון משום דין כפיי' כלל. דכל כמה דליתי' לפנינו אין לדון כלל משום כפיי' כמ"ש בשם ר"ן. ולית מאן דפליג כלל בזה

והשתא נתבררו הדברים שהאשה הזאת היא אשת איש גמורה. וא"א להתירה ע"י גט בלא שליחות מן הבעל מחדש. ולא תהיה כזאת בישראל להתיר א"א לעלמא. ולא ירום אחד או כמה רבנים להפוך בזכות הנוכחת כי המורה בזה להקל בלא דעתו של בעל מחדש. יירה. ומרה תהיה באחרונה כראש ולענה כי פורץ גדרן של עריות

ו בנידון שמעלתו חקר לדעת. היכא דבדיעבד כשר הגט אלא שאין לעשות כן לכתחילה. אם נחשב כשינוי בשליחות. ושקיל וטרי בזה באריכות במועצות ודעת, הגם דכולהון אית להן פירכא מ"מ שעשועין דאורייתא הם. ובעיקר הדין יפה כיון, דשליחות לא נתבטל בשביל זה. וממקומו הוא מוכרע שהרי באמר לעשרה כולכם כתבו ותנו. אע"ג דלכתחילה צריכין לחתום זה בפני זה, מ"מ הגט כשר לדעת הר"ן. עי' בחלקת מחוקק (סי' ק"כ ס"ק כ"ג), וגם באמר לשנים. אם חתמו זה שלא בפני זה אינו אלא פסול [מדרבנן] כמבואר בש"ע סי' ק"ל סעיף י"ג] ולדעת הרי"ף בפרק המגרש וסייעתו דאף עדי מסירה כרתי ועדי חתימה לחוד מהני נמי לר"א. יבטול לגמרי משום דנתבטל השליחות דבחתימה משמע דלכ"ע בעינן שליחות, ואף את"ל דלדעת הר"י (דף כ"ג) לא בעי שליחות גם בחתימה. מ"מ יבטול הגט שהרי שינה את ציוויו. ועוד ראיה מהא דתנן גיטין (דף כ"ט) המביא גט בא"י לא ישלחנו ביד אחר אלא אם חלה. אבל בדיעבד הגט כשר. ולא אמרינן דחשיב כשינוי בשליחות. איברא כל זה היכא דלא שינו מדברי הבעל עצמו אלא שלא השלימו שליחותם בדבר התלוי בדינא. לכן לא מפלגינן בינו לבין שלוחו. אבל היכא ששינו מדברי הבעל אפי' אם יש לתלות בדרך רחוקה בקפידא דבעל אזי הגט בטל לגמרי משום שינוי שליחות כמבואר בש"ע (סי' קמ"א סעיף מ"ה)

ואם ממרחק איותה נפשו. ביותר היה לו הוכיח ממה דמיבעיא לן ביומא (ד' י"ט ע"ב) דכהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא [ועיין בתוס' שם]. היה לו להש"ס לפשוט מכמה וכמה מתניתין דזבחים דקתני בהדיא בהנהו דלא שינה הכתוב עליו לעכב דכשרין. ואמאי לא נתבטל השליחות לגמרי. א"ו כי השליח לא נגרע דינו ממשלח. וכי היכי דגבי קרבנו של כהן עצמו כשר בדיעבד ה"ה נמי גבי המשלח

ומ"ש כ"ת להביא ראיה מזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין (בריש זבחים) ולדעת רש"י קידושין מ"א ע"ב גבי חבורה שאבד פסחה ד"ה מנלן] דבעינן שליחות בשחיטת קדשים. לכאורה יפה כתב, אבל לקושטא י"ל. עיין נדרים (דף לו ע"ב) אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול. אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול וכו' אמרי שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ. והשתא מה שנפסל בדיעבד ע"י מחשבת פסול ריבה רחמנא דלא תתבטל השליחות לגמרי מכל שכן גבי שלא לשמן דכשרין בדיעבד, והא שהבאתי ראיה מקדשים ששינו בדבר שלא שינה הכתוב עליו לעכב. היינו ע"י מעשה בפועל (כמו במתן ד' בריש פרק ד' דזבחים] דהא לא ריבה הכתוב אלא שע"י מחשבה לבד לא תתבטל השליחות

[ומ"ש בתוך הדברים שיהיה מוכח מזה דלא כנודע ביהודה דאין שליח לדבר עבירה המעשה בטל, שהרי הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אע"ג דעביד איסורא. אינו כן שהרי המשלח לא עביד איסורא רק השליח לבד]

איברא לדינא יפה כיון בזה. דהיכא דשינה השליח בדבר שמעכב לכתחילה מדינא. אזי פשיטא דלא נתבטל שליחותו ודינא דשליח כמו משלח עצמו, אבל היכא ששינה מציווי המשלח אפילו בכל דהו פשיטא דבטלה לגמרי המעשה ואינו כלום. ולא מיבעיא בדבר שיש לתלות בו צד קפידא דהשליחות בטלה. אלא דנראה לפע"ד דבעיקר השליחות לא בעינן צד קפידא כלל. כגון בנ"ד שציוה לפלוני ופלוני שיחתמו ויתנו. ובאם הם יתנו בלא עדי מסירה או שיחתום א' מן השומעים בהדי א' מן העדי חתימה, אזי אפילו היכא דליתא למצוא צד קפידא כלל וכלל אפ"ה הגט בטל לגמרי ועד כאן לא בעינן צד קפידא אלא בדבר הצמוד ומצורף בהדי עיקר השליחות כגון דאמר ליה גרשה בימין או בעליי' או במקום פלוני שעיקר השליחות היא הנתינה. והנותר הן המה הדברים שהצמידם בהדי השליחות אזי בכהאי גוונא הוא דצריכין לעמוד עליהם אם יש בהם קפידא אם לא [עיין גיטין ס"ה ע"א] דאזי איפשר לומר דמ"מ ה"ל קפידא אבל בגוף ועצם השליחות אין לנו לדון ולחקור עליו אם יש בו קפידא, אלא כיון דכמו שהנידון לפנינו שינו משליחותו אזי בטלה המעשה לגמרי, וז"ב בלא גימגום: סימן מ בדיני גיטין

א מ"ש כ"ת להקשות בגיטין (דף ע"ו ע"ב) ותיבעי לך מתניתין לדברי ב"ש (סי' קמ"ד סק"ד) שכתב ליישב דברי רמ"ה דרבותינו עדיפא מדר' יוסי. דאפילו בלאחר י"ב חדש אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. אבל ר' יוסי גופיה לא ס"ל אלא בלאחר מיתה שזמנו מבורר וגם לפירוש הר"ן והמגיד משנה דעיקר איבעיא הוא משום דיש לספק בדעתו דאיפשר דעיקר דעתו היה שלא יהיה הגט נגמר רק לאחר י"ב חדש שנתקיים התנאי בפועל. ומשה"ט לא מיבעיא ליה אלא אליבא דרבותינו דאפילו היכא דליכא הוכחה דלית ביה ספיקא. אפילו הכי מגורשת לגמרי משום חזקת היתר ואמרינן דמסתמא היה דעתו לחול מיד במאי דאיפשר. ולהכי גם באם לא באתי ומת תוך י"ב חדש ג"כ נוכל לומר דכוונתו היה לחול מיד