זית רענן חלק ב קיז

דחשיב מעשה זה כזה כמ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ח ובית מאיר שם] איברא כ"ז לגבי כו"ח אבל לגבי נתינה אזי לדעת רה"פ מהני שליחות גבי נתינה אפילו בכתב אבל יש חולקין בש"ע עיין סי' קמ"א סעי' ל"ה ובתשובה אחרת הארכתי בזה דדברי ההגה"ה סותרין מסעיף י"ד וגם חתרתי בעזה"י אחרי מקום ומקור להחולקים שנלאו האחרונים למצוא מקורם ועי' לעיל סי' ל"ז] ולפ"ז גבי שליחות הנתינה אזי יש מקום להקל לדעת הרא"ש גבי קידושין דזה וזה שוים דאיתנהו בבי מיצעי צד זכות וצד חובה ואיכא בזכיות ממשא למעשה ידיה ולמזונות ושאר דברים. איברא למה שכתבתי בס' זית רענן חלק ראשון [דף ק"ע אות י"ב] גם גבי נתינה היכא שהמגרש הלך לדרכו צ"ע גם לדברי הרא"ש, וכן בקידושין גופיה אם מת קודם שנודע אם צריכה חליצה משום דמסתבר יותר דגם לדעתו אינה מקודשת ע"י ג"ד דמעיקרא לבד רק מפני שנתרצה בפירוש אח"כ. דע"כ בהכי איירי, דאם לא נתרצה אח"כ אפילו גבי זכייה גמורה ל"מ מידי, רק דכל היכא דאיכא זכות בהדי חובה ל"מ הריצוי שאח"כ דזכין לאדם שלא בפניו לא אמרינן רק היכא דאיכא זכות ברור בשעתי', ולזה מהני ג"ד דקודם מעשה להצטרפו בהדי הריצוי דאח"כ

ג איברא עודנו הדבר חובה עלינו לבאר היטב דברי תוס' גיטין דף ע"ב ע"א] בד"ה קולו וכו' וא"ת אמאי נקט וכו' וי"ל דמסתברא וכו' כיון דקים לן שמתרצה ל"ב שמעה"ק כמו תן גט זה לאשתי וכו' וברייתא דנקט וכו' אלא למעוטי חרש דר"כ דמסתבר למעוטי עכ"ל, ודבריהם מרפסין איגרי דאיזה דמיון מצאו בדבר שהוא זכות ברור וגמור לדבר שאינו זכות גמור דדוקא בדבר שהוא זכות גמור הוא דל"ב שמיעת קול, ואי דמסתברא להו דהרכנה וכן בכתיבה כשאמרו לו נכתוב גט לאשתך והשיב בכתבו הן, כיון דעביד מעשה בגופו נידון כשמיעת קול, אזי הו"ל לפרושי הכא בלא ראיה כיון שגם בראייתם לא יגהה מזורו

ועוד דא"כ נסתר כל מצב ויסוד דברי רבותינו ה"ה תוס' ורשב"א נדרים [דף ל"ו] הנ"ל דמידי דזכות ל"ש אלא בדבר מקנה וקנין אבל במידי דלא נכנס לגבול זה אע"ג דאית ליה ניחותא בזה ל"ש גבייהו משום דין זכייה כלל וא"כ איך למדו מדין תן גט זה לאשתי דהתם הוא משום זכייה ולא מדין שליחות עצמו, והלא כבר קשרו בכבלי צדק את יסוד מוסד הלזה רבותינו בעלי התוספות גם בנזיר דף י"ב [כאשר הוכיח במישרים בקצה"ח סי' רמ"ג] משא"כ גבי כתיבה וחתימה דל"ש ביה משום דין זכייה רק משום שליחות ומשה"ט הוא דבעינן שישמע קולו דוקא

ועוד שהרי שאני כתיבה וחתימה מן נתינה דגבי כו"ח דבעינן לשמה הוא דבעינן שישמע קולו משא"כ גבי נתינה, ועיין ר"ן גיטין דף ס"ו] שמחלק רמב"ן כן להדיא לדינא גבי אומר אמרו בין גיטין למתנה

ונראה דעפ"י קושיא זו עצמה אשכחנא פתרא להבין תוכן דבריהם על נכון והוא דבוודאי פשיטא להו מסברא החיצונה דבכל התורה אפילו בדבר שהוא חוב גמור מהני שליחות בהרכנה וכן ע"י כתיבה דשוין לשיטתייהו כמבואר, רק דנתווכחו ביסוד זה דילמא גבי כו"ח הגט דבעינן לשמה עודנה לא ירדה לתורת לשמה עד שישמע קולו דוקא שהרי אפילו לדעת תוס' לעיל (דף כ"ב ע"ב] בד"ה והא דל"ב שליחות בכתיבת הגט ואפ"ה פסול כ"כ שנכתב שלא בציווי הבעל [אע"ג שאמר הסופר בפירוש שיכתבנו לשמן כמבואר להדיא ברמב"ם בפ"ב מה"ג] משום שלא לשמה, ולזה הניפו ידם והוכיחו בצדק דהיכא דעביד מעשה בגופו אפילו בדבר שהוא חובה חשיב נמי לשמה. שהרי גבי תן גט זה לאשתי אילו היה זכות גמור מהני בין לר"מ ובין לרבנן משום דזכייה מטעם שליחות. וכיון שכן דלית בזה מאן דפליג וא"כ תיקשה לר' ירמיה (וביותר דשקלא וטריא זו קאי אליבא דידיה גבי חתם סופר] דס"ל לקמן (דף פ"ו ע"ב) גבי שנים ששלחו ב' גיטין דבעינן ג"כ נתינה לשמה. וכל כמה דלא שמע הבעל מפי שלוחה שנתרצית נימא ג"כ דלא הוי נתינה לשמה. שהרי מסרו לאחר. אלא וודאי כיון דזכות הוא לה דהוי כאילו נתרצית בפירוש דמי כאילו נשמע קולה, ה"ה נמי לגבי כתיבה וחתימה אע"ג דלא הוי כזכות ברור ולית ביה משום דין זכייה דכיון דעביד מעשה בגופו דאנן סהדי דנתרצה שוב לא נפיק מדין לשמה משום שלא נשמע קולו בפירוש. ואע"ג דאנן פסקינן דלא כרבי ירמיה לדעת רוב הפוסקים. הרי מדרבי ירמיה נשמע ממילא גם לאביי שם דפסקינן כוותיה דבפרט זה לא נחלקו כלל ולא יעלה על הדעת דאביי יגדיל כוחו של לשמה יותר מדר' ירמיה

ד ודע דכל מ"ש עד כה דגם בכתיבה לר"מ וכן בחתימה לר"א הגט בטל לגמרי משום שינוי בשליחות דכל זה אפי' לדעת תוס' והפוסקים דל"ב בכתיבה דין שליחות זהו היכא שלא היה שינוי בציווי הבעל אבל היכא שציוה שכבר גילה דעתו שיהיה עפ"י ציוויו והם שינו אזי הגט בטל לגמרי בין לר"מ בכתיבה ולר"א בחתימה. ואע"ג דבקידושין (דף כ"ג ע"ב) מיבעיא לן לרשב"א גבי עבד אם יכול לעשות שליח וכו' ועיין בתו' שם ד"ה מהו לתירוץ הי"מ משום דשמא ע"י שליחות מיגרע גרע. דלא מיבעיא למסקנא דהתם משמע דלקושטא מיגרע גרע רק משום דגמרינן לה לה מאשה. אלא גם לס"ד דהתם ולדעת שאר תירוצים שנאמרו ונשנו שם על קושיא זו. מ"מ גבי גיטין שאני דאפילו היכא דליכא למיתלי בקפידא שלטובתו ולהנאתו נתכוין אמרינן דמסתמא דלצעורה קא מיכוין בזה אע"ג דבעיקר הגט מתכוין לטובתה כמבואר בגיטין

ועיין בקצה"ח (ס' כ"א) שהקשה לריש לקיש דס"ל דאונסא כמאן דעביד ממתניתין (דף ס"ו) דאם מת אחד מהם הגט בטל. ומתרץ דר"ל לשיטתיה דס"ל דכולן משום עדים. והניח שם בצ"ע לאידך גירסא דאונסא כמאן דעבר, ולדידיה לק"מ דשאני גבי גיטין דכל כמה דליכא למיתלי בהנאתו כמו גבי הנקה ושימוש (כדאיתא בתוס' שם ע"ה ד"ה מת) אזי בודאי תלינן דעיקר תנאו כדי לצעורה, וכל כמה דנתכוין לצערה אזי לכ"ע לא אמרינן דאונסא כמאן דעבד שהרי סוף סוף לא נצטערה, וז"פ וברור. וכעין זה איתא להדיא בגמרא (דף ע"ד ע"ב) הכי השתא התם לצעורה קא מיכוין והא לא נצטערה. והא דמדמה בירושלמי גיטין פ' מ"ש (הלכה ו') פלוגתא דאונסא כמאן דעבד לפלוגתא דרשב"ג ורבנן גבי הנקה ושימוש ומת הבן או שמת האב, שאני התם דהתם בודאי משום הרווחה קא מיכוון כמבואר בתד"ה כלל אמר רשב"ג (דף ע"ה ע"ב) וז"ל בתה"ד דהכא ודאי להרווחה בעלמא עשה כן, וכיון דמשום הרווחה דידיה שפיר י"ל דאונסא כהאי דכיון דלא איצטריך דכמאן דעבד דמי

ה ועתה נבאר במאי שחידש השואל להמציא דכיון דאיתי' קמן היינו כופין אותו לגרש [כמבואר בש"ע אה"ע סימן קנ"ד סעיף ח' ט'] ואמרינן דמשום דמצוה לשמוע דברי חכמים ניחא ליה השתא נמי דליתי' קמן וחזינן ביה כבר שרצה לגרשה כדי שלא לעגנה אמאי לא נימא דמסתמא ניחא ליה לגרשה באיזה אופן שיהיה כדי שלא תתעגן ונימא דתתגרש בעדי מסירה לבד

לא נהירא. ואיפכא שמעינן מדברי רבותינו הקדושים. עיין ר"ן בפ' מי שהיה נשוי דצ"א גבי קטינא. וז"ל ואיפשר דמתורת כפיי' נמי יורדין לנכסיו. דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא דלמאן דל"ל שיעבודא דאורייתא. כל היכא דליתי' קמן אין יורדין לנכסיו, אבל בדאיתי' כופין אותו בין בגופו בין בממונו. דמצוה דאורייתא הוא עכ"ל. הרי שכל דין כפיי' ליתא אלא בדאיתי' קמן ול"א דמסתמא ניחא ליה, וטעמם מסתבר ותורתן אמת. ואין לנטות מדבריהם זיז כ"ש. שהרי כל דין כפיי' הוא עד שיאמר רוצה אני, וכל כמה דלא אמר בפירוש רוצה אני לא מהני מידי. והא דיורדין לנכסיו היכא דאיתי' קמן, אע"ג דלא אמר רוצה אני זהו בעצמו מתורת כפיי'

וחד מחבריא פירש כוונת הר"ן בזה. טעם מספיק, דכשם שניתן רשות לב"ד לכפותו עד שת"נ, אף שכל הכאות ורדיות הללו היו למגן כל כמה שלא אמר רוצה אני. ה"נ רשות לאבד ממונו עד שיאמר ר"א. וכיון שנוכל לאבד ממונו על מגן אזי מוטב שיתנו לאיש אשר נשה בו, כן שמעתי כד הוינא בצוותא חדא עם יד"נ הגאון אב"ד דפוזנא מוה' שלמה איגר ז"ל ודפח"ח [וא"ל מב"ק (דף קי"ט) דלא ניתן לאבד ממונו, דשאני התם דהוי כעין עונש על מה שכבר עבר ועל העתיד להשחית ולהפסיד, משא"כ הכא שהכפיי' כדי לקיים, מספקא ליה לר"ן דאולי גם בממונו כפינן ליה לאבדם כשם שמאבדין את גופו בכפיות ורדיות]

איברא עודנו צריך בירור דמדברי התוס' לכאורה נראה להיפוך עי' חגיגה (דף ד' ע"א) בד"ה לא נצרכה אלא לחצי עבד וחצי בן חורין וכו' וז"ל אך קשה הכא משמע וכו' ואילו בגיטין ריש השולח וכו' וי"ל דע"כ לא מחייבי ליה אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשיחרר דמי. אבל התם כיון דמית אגלאי מילתא דלא היה עומד לשיחרור עכ"ל, וה"נ גבי שלא בפניו אמאי לא נימא כיון דעומד לכוף בעודנו כאן אמאי לא נימא כן דכמאן דכפינן ליה דמי