זית רענן חלק ב קטז

כחרב פיפיות להתיר אשת איש לעלמא והן המה כאבק פורח וכפורחת עלתה נצה וכציץ נובל תפארתו

א עיין בש"ע אבן העזר סי' ק"כ ס"ט] אמר לעשרה כולכם חתומו וכו' ואם מת אחד מהם הגט בטל [והוא ממשנה גיטין ס"ו ע"ב] וא"ל דזהו לדידן לרה"פ דפסקינן כר' יוחנן דשנים משום עדים וכולן משום תנאי [יעוי' בש"ע שם סעיף ט' יו"ד] וכיון שלא נתקיים התנאי אינו גט, אבל באמר לשנים חתמו ולדידן דפסקינן כר"א דע"מ כרתי לא קפיד הבעל רק לכתחילה כדי לקיים תקנת ר"ג [גיטין ל"ד ע"ב], איברא זהו בורכא ולא ניתן להאמר כלל דא"כ קשיא לריש לקיש דס"ל דכולהו משום עדים וס"ל ג"כ דהלכה כר"א בגיטין עיי"ש [פ"ו ע"ב] מסתם משנה (בדף ס"ו ע"ב) לפיכך אם מת אחד מהם הגט בטל, ועיי"ש (דף י"ח ע"ב] דנקט כולהו נפקותא בין ר' יוחנן לריש לקיש דלר"י לקולא ולהחמיר לר"ל, משמע להדיא דליתא לאשכוחי להיפוך להקל למ"ד משום עדים ולהחמיר למ"ד משום תנאי, דזהו רחוק מן הדעת אליבא דכ"ע, שהרי תרווייהו ר"י ור"ל פסקו כר"א, עיין עוד (דף כ"ב ע"ב) הרי להדיא דאפילו לר"א דעדי מסירה כרתי אפ"ה אם מת אחד מהם הגט בטל, וזה פשוט ומבואר דשנים דינו ככולכם עיין רמב"ן במלחמות ד' פרק קמא דגיטין (דף יו"ד) וז"ל דשנים דמי לכולכם משום עדים יעו"ש בהא דאמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה וז"פ ומוסכם מעצמו ומכה"פ, ומעתה אתמה דהיאך איפשר לבקש ולתור אחרי רפאות תעלה נגד סתם משנה ונגד כה"פ משום תק"ע, הלא כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אחת מני אלף מדבריהם הקדושים

ולא עוד אלא אפילו היכא דראה המגרש קודם הנתינה את הגט והסכים למאי שציוו הב"ד לאחרים הן בכתיבה או בחתימה אפ"ה הגט בטל לגמרי, עיי"ש (דף ע"א ע"ב) במתניתין אמרו לו נכתוב גט לאשתך וכו' אע"פ שכתבוהו וכו' הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו, ועיי"ש בגמרא באוקימתא דר"א דפסקינן כוותיה (ועי' ברמב"ם פ"ב מה' גירושין הלכה ה'), ונראה מפשטא דמתני' דלהכי חזר ותני בסיפא עד שיאמר לסופר וכו' ולעדים וכו'. דאי מרישא לחוד הו"א דזהו דוקא היכא ששינו בכתיבה ובחתימה הוא דבטל לגמרי. אבל היכא ששינו בחתימה לחוד לר"א אינו אלא פסול לחוד משום מזוייף מתוכו וכן היכא ששינו בכתיבה לחוד אינו בטל לר"מ אבל מסיפא נשמע להדיא מדנקט עד שיאמר לסופר ויאמר לעדים משמע להדיא דקפדינן גם אכתיבה לחודא ועל חתימה לחוד ובשינה באחד מהם הגט בטל לגמרי, אע"ג דבחתימה שלא לשמו אינו אלא פסול [כמ"ש תוס' דף ד' ד"ה מודה] וכן בכתיבה אליבא דר"מ כשר לגמרי אפילו במצאו באשפה. זהו היכא דלא ציוה הבעל כלל אבל היכא שציוה להם והם אמרו לאחרים בין בכתיבה או בחתימה הגט בטל לגמרי משום שינוי בשליחות וכן אם מת אחד מהם וכמו שכתבו בתוס' גיטין (דף ס"ו ע"ב) בד"ה הא כתב הגט כשר וכו' ועיי"ש בתירוצם השני, איברא לתירוץ הראשון קשיא לכאורה מסוגיא זו, שגם אם לא תיזול בתר דיוקא ופירושא דמתניתין כמ"ש דמתניתין אתיא אליבא דכ"ע בין לר"מ בין לר"א, אלא דאתיא כר"א, מ"מ קשיא מפשטא דסוגיא דאמאי קתני במתניתין שהגט בטל היכא ששינו בחתימה לחוד שכן מוכח להדי' מדקתני עד שיאמר לעדים חתמו דאפילו כששינו בחתימה לחוד הגט בטל] הלא לר"א דאתיא מתניתין אליבא דידיה כמ"ש בתירוצם הראשון דר"י כר"א ס"ל. אינו אלא פסול משום מזוייף מתוכו ובמתניתין קתני להדיא שהגט בטל, אלא ש"מ דשינה שאני כמ"ש בתירוצם השני וקשיא לתירוץ קמא

אולם לקושטא נראה שגם בתירוצם קמא מודים דהיכא ששינו מיגרע גרע מהיכא שחתמו מעצמן אליבא דר"א וממצאו באשפה אליבא דר"מ. רק דהתם קאי קושייתם למאי דס"ד דכתבו כתב ידן הוא ונמצא דלא ציוה כלל על הכתיבה ולית ביה משום שינוי אלא משום דלא נכתב בשליחותו, משה"ט סברי דלא גרע ממצאו באשפה [ע"כ תירצו משום דשמואל ס"ל כר"א, ולדידיה כוונת הבעל בוודאי גם על הכתיבה, דבעינן כתיבה לשמה. רק שאינו מקפיד שהם יכתבו, ויוכלו לומר לאחר, לכן הקשה הש"ס דהוי מילי] רק בתירוצם השני צריכין לדחוק בזה כמו שסיימו שם בסוף הדיבור דהוי כאילו אמר להדיא אמרו לסופר שיכתוב וכו' יעו"ש, והא לא קשיא דאכתי נפשוט לעיל (דף ס"ו ע"ב] דכתבו הוי כתב ידן וכתב הגט, דאלת"ה אמאי פסיקא ליה לתנא דמתניתין (ע"א ע"ב) שהגט בטל כששינו אפילו באחד מהם בין בכתיבה לחוד בין בחתימה לחוד. ולא אתיא כמאן. דאי לר"מ אמאי בטל בכתיבה אם נימא דכת"י הוא לתירוצם קמא. ואי כר"א אמאי בטל בחתימה ואינו אלא פסול משום מזוייף מתוכו. אם נימא דכתב הגט הוא. ודוחק לומר דאתיא כר"י [כמבואר בש"ס גיטין (דף ד' ע"א) רק מהכרח מוקמי רב אשי התם כר"י] א"ו כתירוצם השני

איברא ז"א דלדבריהם שם בד"ה כתב ידן הוא. אזי לא קאי איבעיא זו רק באומר לשנים כתבו משום דבע"כ צריכין לצרף עוד אחר, מש"ה לקמן דאיירי בתלתא (כמו שפירש רש"י שם (ד' ע"א ע"ב) בד"ה הא אמר תנו וכן רהטא כל השקלא וטריא לקמן לבד לאוקימתא דאביי לקמן ולגבי תלתא פשיטא דכתבו אתרווייהו קאי שהרי אין צריכין לצירוף אחרים בהדיה. נמצא לפ"ז דהיכא דאמר בהדיא כתבו וחתמו אזי לכ"ע הגט בטל אפילו לתירוץ קמא בתוס' הנ"ל, אחר כתבי זה הראה לי חתני הרב נ"י בפני יהושע עיקר ושורש דברים הנ"ל, ותל"י כוונתי לדעתו הגדולה שכתב [בדף ע"א ע"ב] דעיקר לדינא שגם לתירוצם קמא הגט בטל לגמרי היכא ששינו באחד מהם בין לר"מ בין לר"א וכמש"ל, לבד על קו' הנ"ל דנפשוט מלקמן איבעיא זו מהדר בתר תירוצי אחריני, ומש"ל הוא הנכון

ב ובזה נסתלק ונסתר לגמרי האופן הראשון שכ' השואל. וגם רובו מאופן השני, רק דעדיין יש מקום להתעקש דמתניתין דקתני אם מת אחד מהם הגט בטל איירי בדלא שמעו אחריני אבל היכא ששמעו אחרים מהני מדין זכייה כדעת הרא"ש קידושין פרק האיש מקדש (סי' ז'). לכן צריכינן להדורי אחרי עיקרן ושרשן. ולהראות לכל אנשי מדע ומביני לחש דדברי רבינו אשר"י אין להם מבוא וקישור כלל וכלל לנידון זה. ולא מיבעיא לדעת רשב"א נדרים [דף ל"ו ע"ב] דזכיי' לא שייך אלא היכא שהפריש משלו על של בעל הכרי משום שזכה בדבר שלא היה ברשותו, אבל משל בעה"ב על שלו ל"ש מצד זכייה משום שלא נכנס לרשותו דבר חדש ולהכי בעינן שליחות בפירוש [ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח'], אלא אפילו לדעת תרומת הדשן [סי' קפ"ח] גבי חלה, דנראה דלית ליה האי סברא, גבי חתימת הגט לכ"ע לא מהני מצד זכיה, וכל עיקר סברת הרא"ש שם הוא מצד זכייה דכיון שהוא דבר בי מיצעי דלא נתברר זכות ברור ולא חוב ברור. מש"ה מהני גילוי דעת דמעיקרא מצד זכייה, אבל גבי שליחות הגט לכ"ע לא מהני גילוי דעת דמעיקרא. ותדע הכי באומר אמרו או אפילו בלא אומר אמרו רק שהם ציוו לאחרים מדעתן הכי ליתא לגילוי דעתא יותר מזה. ולא עוד אלא אפילו היכא דכתב בכת"י לסופר או לעדים שיחתמו ג"כ ל"מ בגט לדעת כמה פוסקים עיין באה"ע (סימן ק"כ סעיף ה'). אלא וודאי בגט שאני משום דבעינן שישמע מפיו דוקא כדקתני להדיא בברייתא שם [דף ע"ב ע"א] קולו לאפוקי מדרב כהנא וכ"ה דעת הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א, לבד בתוס' מכשירין בכת"י גבי פקח דסברי דכתיבה שוה להרכנה ורמב"ן ורשב"א השיגו עליהם מן התוספתא דאם כתב לסופר דל"מ, ויש לתרץ דבריהם דע"כ לא סבירא להו דכתיבה דמי להרכנה רק היכא דדמי ממש להרכנה כגון שאמרו לו הסופר והעדים נכתוב ונחתום גט לאשתך והרכין בראשו, או שכתב בכת"י הן. הוא דמהני לדעתם משום דעביד מעשה בגופו בשעת מינוי השליחות ודמי ממש לקולו וכאילו ציוה להם בפירוש שיעשו שלוחים כיון שהם אמרו לו בפירוש מענין השליחות והשיב להם בכת"י, אבל היכא שכותב בכת"י לסופר שבמקום אחר שממנה אותו שיכתוב גט לאשתו. גם לתוס' ל"מ, דבשעה שעבד מעשה עודנו לא נעשה שליח ובשעה שהגיע לידו כבר נסתלק עשייתו ול"ד לקולו. וכעין חילוק זה איתא ברש"י סנהדרין (דף ס"ה) ד"ה ריש לקיש וכו' בסה"ד אבל הכנסת עצם הידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו עכ"ל]. אבל הענין מכריח לכה"פ דריצוי שנתרצה על הענין גבי גט לא מהני מידי שיעשו שלוחים מעצמם לכתוב ולחתום. דאע"ג דגבי קידושין מהני בזה לדעת הרא"ש שהוא מצד זכייה ולא מתורת שליחות רק דזכייה מטעם שליחות [כמו שכ' הרא"ש שם], וכ"מ להדיא מרש"י קידושין (דף מ"ה ע"ב] בד"ה ודילמא, וכן אם עשה שליח בפירוש לסופר או לעדי חתימה ומת אחד מהם. שימלא אחד מן השומעים ויחתום במקומו גבי גיטי נשים אזי כה"פ שוים בזה כיון דלא נתרצה מתחילה רק על הענין ולא על שליחות הלזה [וזהו בכלל גילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא]. והיכא דאיכא גילוי דעתא על השליחות עצמו רק שלא עשאו בפירוש אזי אם היה ע"י מעשה בגופו כגון גבי פקח בהרכנה אזי לכמה פוסקים פסול מיהת מדרבנן, ואם ע"י כתיבה אזי לדעת רה"פ הגט בטל ולדעת תוס' מהני כתיבה כמו הרכנה דסברי