זית רענן חלק ב קיג

הוכחנו [באות ו'] דאפי' לדעת המרדוש מהני אפי' בקידושין דלכה"פ לזה מצטרפין גם מעשה כל דהו להוציא מתורת מילי, וראי' מעובדא דאבא בר מניומי

ולאחר העיון נראה דבע"כ צ"ל דכל כה"ג דאצל שליח השני הוי מעשה גמור כגון בעובדא דאבא בר מניומי. שהרי הוא יכול לגרשה בע"כ, אזי גם בלישנא גריע' ג"כ מהני כיון דאצל השני הוי מעשה גמור. וראיה מספ"ב דגיטין (דף כ"ד ע"א] גבי אשה עצמה הוי' שליח להולכה עד דמטית התם כי מטית התם שוי שליח להולכה הרי משמע דאפי' כשלא פרט את השליח אפ"ה מהני אע"ג דע"י עצמה שהיא השליח הראשון אי איפשר לה להתגרש, והיינו משום שע"י השני נגמר הענין לגמרי והוא מוסר לה הגט מש"ה לכ"ע יצא מתורת מילי אפי' בלישנא גריע'

נמצא לפ"ז היכא שע"י שליח הראשון לא ניתן לגירושין והבעל מסר לו הגט למוסרו לאיש אחר אע"ג דלא פרט לו. והרי הוא לישנא גריע' דלא מהני לכ"ע, [דהיינו לדעת רוה"פ, לבד דעת המרדכי ס"פ התקבל דמילי לא שייך אלא גבי כתיבה וחתימה לפי שאינו נגמר הקנין יעו"ש] בשליח לקבלה וגבי שליח להולכה היכא דלא מסר לו הגט כמש"ל [באות ד'] מ"מ היכא דמסר לו הגט ליתנו לשני. אזי אפי' בלישנא גריע' מהני אפי' היכא דלא פרט אותו בשם כמו בספ"ב גבי אשה

איברא ניחזי אנן באשה עצמה, היכא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם ולא אמר לה יותר אזי בודאי אינה יכולה לעשות שליח להולכה. הגם דהיכא דחלה או נאנס השליח עושה שליח, והכא אין לך אונס גדול מזה. שהרי אי איפשר לה להתגרש בלא זה, מ"מ רחוק מן הדעת וממוסדי הדעת שיהי' כח השליח עדיף ממשלחו דכיון שהיא עצמה א"י שתתגרש ע"י שליחותה היאך תעשה שליח שתתגרש ע"י. והוא בכלל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד. ומעתה ניחזי אנן בעובדא דאבא בר מניומי היכא שלא פרט אותו בשמו כמו התם. ורוצה לעשות שליח שני שהוא ג"כ אינו מכירה רק שהוא ימסרו לשלישי במקומה המכירה אזי לכ"ע אינו מועיל דכיון שלא ניתן לגירושין ואין בידו לעשות כלום שום מעשה בגט שבידו אפי' מדעתה כיון שלא ניתן לגירושין וגם אצל השני אין לקבוע שם מעשה על הגט שניתן מיד הראשון לשני ואזי לכ"ע הוי לי' מילי ולא מימסרן לשליח דדמי כאילו לא היה בידם כלל. דמאי איכפת לן במה שהוא בידם. כיון שאין לאל ידם לא ביד הראשון ולא ביד השני להעשות בו שום גמר. ומילתא דפשיטא שגם לדעת הפוסקים החולקים על המרדוש וסברי דבקידושין עושה שליח. דהתם מ"מ יש בידו לקדשה מדעתה, איברא עודנו צריך להתבונן היכא שפרט את השני בשמו וגם דיבר בשפה ברורה ובפה מלא שהוא עושה את השני לשליח ומסר את הגט לשליח ראשון ואמר לו שהוא עושהו לשליח שימסור לשני ויודיעהו זאת, אם השליח הראשון היכא דנאנס בדרך. אמאי לא יכול לעשות שליח שימסור לזה שציוהו הבעל ויודיעהו קושט דברי הבעל. דאע"ג דמילי לא מימסרן לשליח והכא מעשה הגט שבידו לא נחשב למעשה כלום. כיון שלא ניתן לגירושין, מ"מ כיון שהוא רק מעשה קוף בעלמא ונסתלק תורת שליחות לגמרי. מ"מ לא גרע מאילו נעשה ממילא כמו בעובדא דגאונים כשנתנו לכותי כאשר תמה בפ"י. מ"מ הסברא נותנת כיון דעשאו לראשון שליח שיודיעהו וימסור לו הגט, והוא שינה בשליחות דכיון דמילי לא מימסרן לשליח. ולא נעשה כלל בתורת שליחות כאשר ציוהו הבעל ויש בו צד פסול [וכמ"ש תוס' גיטין (ס"ו ע"ב) ד"ה הא דבכתיבה דלר"מ כשר גם כשמצאו באשפה. מ"מ היכא שציוה לכתוב פסול ע"י שליח שני שצריך לעשות צוויו, ועמ"ש לקמן סי' ל"ט בזה]

וזהו כוונת התוס' דגבי אשה מהני אפי' היכא דלא פרט בשמו אפ"ה לא נכנס לסוג דין מילי. והתם כשפירש את אבא בר מניומי בשמו אפ"ה לא נפיק מתורת מילי היכא שממנה לאחר למוסרו לאבא בר מניומי, והארכנו בזה לברר הדברים לעצמי ולכל הרוצה להבין הדברים לאשורם לא ילאה באריכות הדברים. אח"ז עיינתי בקצה"ח סי' רמ"ד ס"ק ב'] וראיתי שמיישב קושי' פ"י הנ"ל עפ"י סברת המרדוש קידושין ולמ"ש נכון לכל הדעות בפשטות הדברים לאשורם

ח עיין ר"ן סוף פרק התקבל שכתב מצד הסברא אמרינן דפקח יכול לכתוב לסופר שיכתוב לו גט לאשתו דאע"ג דאמרינן בגיטין [דף ע"ב] קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. זהו כשאינו יכול לדבר ואינו שומע מש"ה אין כתיבתו מוציאה אותנו מידי ספק שטותו. אבל בתוספתא איתא דאפי' פקח אינו יכול למנות שליח בכתיבה. וכן מובא באה"ע [סי' ק"כ סעיף ה'] לדינא שהוא מחלוקת הפוסקים. נמצא לפ"ז לדעת רא"ה שכתבנו לעיל [באות ב'] וכן הר"ן מסיק שם לדינא כוותי' בזה. דלא מחלקינן כלל בין שליחות דכתיבה לשאר שליחות, לכן באומר אמרו היכא דממנה בפירוש דמהני בשאר שליחות להולכה ולקבלה ונפיק בזה מתורת מילי, מהני נמי בכתיבה דגט משום לשמה. [ופליגא בזה על רמב"ן דפוסל גבי כתיבה ביותר דמשום לשמה בעינן דווקא שישמע בקולו ממש], וכן לדעת כמה פוסקים שכתבנו לעיל באות ג'] דדין תורת שליחות לא ניתן אלא למעשה השליחות ולא שיהיה גוף השליח כמשלח. בע"כ צ"ל כן משום קושיית הרא"ה הנ"ל. דאל"כ מנ"ל דר' יוסי סבר כלל דמילי לא מימסרן לשליח דילמא הכל משום לשמה דתו אין לומר כתירוצו של שם שהרי לזה לא ניתן כלל תורת שליחות וכמו שכתבנו לעיל. אלא וודאי בע"כ צ"ל דסברי דלא מחלקינן בין שליחות דכתיבה לשאר שליחות וכיון דמינוי שליחות פסול בכתב גבי כתיבה. הוא הדין נמי בשליחות קבלה והולכה

וזהו שכתב הרמ"א בנועם לשונו [בסי' קמ"א סעיף ל"ה] דמינוי שליחות פסול עפ"י כתב וזה נכון וברור

ט איברא נראה דזהו כשעיקר מינוי שליחות היה בכתב אבל כשהמינוי היה על פה לפני עדים והם כתבו בלישנא דסהדי כמו שכותבין בכל שטרי מקח ומתנה. הרי עיקר המינוי היה ע"פ והכתב הוא רק לראי'. אולם היכא שכותבין בלישנא דבעל כמו שכותבין בגט כתבו ותנו לפלוני איך שאני ממנה אותו לשליח הגם שאמר כן על פה. עודנו יש לשדות בו נרגא. דמ"מ יש לומר דעיקר סמיכות דעתו היה על מינוי זו שע"י כתב שצוה לכותבו וליתנו בידו. ודמי קצת לסברת ר"ן קידושין פרק קמא (דף כ"ו] דבשטר קנין לא קני אלא בשעה דמטא לידי' כיון דאית ביה תרווייהו משום קנין ומשום ראיה. אבל בשטר ראיה קנה למפרע. ה"נ יש לחלק בין אם כותבין בלישנא דסהדי לראי' בעלמא. אזי כיון דלקושטא מינה אותו בפיו מהני לכ"ע. אבל היכא דכותבין בשם הבעל איך שאני ממנה אזי איתא בכתב זה משום תרווייהו בהדי הדדי משום מינוי ומשום ראיה אזי יש לומר דעיקר סמיכתו היה רק על הכתב שצוה לכותבו בשמו

וזהו דמדייק בש"ע אה"ע [סי' קמ"א סעיף י"ד] והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני שליח. הכוונה שכותבין רק ללישנא דמשמעותא לראי' בעלמא. והוא שכתב בהגה"ה ועיין לקמן [סעיף ל"ה] למעוטי שלא יכתבו בלישנא דבעל עצמו וכמ"ש, ועיין

י בנידון המבואר בבעל הלכות גדולות מובא ברא"ש גיטין [פרק ב' סי' כ"ז] ובר"ן שם [על סוגיית הש"ס בדף כ"ג] וז"ל מהו למיכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו"ם אמטי הא מנא לישראל פלוני וליתבי' לאינתתי' וכו'. לכתחילה לא מנסבינן לה וכו'. ואי אינסבא לא מפקינן לה משום דקי"ל הלכה כר"א דעדי מסירה כרתי עכ"ל בדילוג. וקשה להבין הדברים כאשר הרגיש בזה הר"ן דמאי שיאטי' דר"א הכא. ונראה להטעים קצת דברי קדשם הנטעים ומושרשים במוסדות מוצקים. הגם שצוחו עליהם רבותינו הראשונים [וכבר כתבתי בהקדמה לזית רענן חלק ראשון שכך דרכן של רבותינו הראשונים שידעו להבינו היטב מקורם ושרשם רק מחולקים עליהם בסברא דקה לפום שקלם בשכלם הזך], ועיקר סברתם נראה דסברי כדעת הרמב"ם [פ"ג מהלכות גירושין הלכה ט"ז ועי' ב"ש אהע"ז סי' קכ"ג סק"ה] דבגיטין וקידושין דבעינן בני כריתות הוא אפי' במידי דלא בעינן תורת שליחות כמו גבי כתיבה דס"ל דלא בעי תורת שליחות. וחרש שוטה וקטן פסלינן משום דלאו בני דעה נינהו אפ"ה בעבד פסלינן משום דלאו בני כריתות נינהו [מש"ה פסול ע"י עכו"ם משום דלאו בני כריתות נינהו וכמ"ש הרא"ש שם בשם הבה"ג]. גם מסתברא להו דאע"ג דלא מצינו פסול דבני כריתות רק היכא שעשה מעשה בגוף הגט, כגון בכתיבה או בנתינה דבעינן שיתן לידה. אבל לא היכא שהוליך הגט ליד השליח שנתמנה עפ"י בעל. והוא רק מעשה קוף בעלמא וזהו כסברת ר' שמעון במס' זבחים [דף י"ג] שהיה אומר אי איפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל איפשר בלא הילוך ששוחט בצד המזבח וזורק. מ"מ כיון דמצינו דר' אליעזר פליג עליה התם. וסבירא ליה במהלך במקום שהוא צריך להלוך מיקרי עבודה ומחשבה פוסלת בו. הגם דאנן פסקינן התם כחכמים היינו משום גזירת הכתוב דמקבלה ואילך מצות כהונה, לכן הילוך כל שהוא