זית רענן חלק ב קיא

סימן כד בדיני גיטין

בדבר שאלתו, הנה בעיקר הדין בענין לשלוח גט פטורים ע"י בי דואר. ומעכ"ת טרח וחפש בזה בש"ע לברר הדברים היטב ומוצא דבריו הם בהשכל ודעת ולאשר לדעתי יאריכו בדיו ולמען ירוץ הקורא בו. ולבל אצטרך לשנות הדברים פעמים אחלקם לסעיפים לאותיותיו ומדברי אלה יתבארו דברי הרמ"א בסי' קמ"א סעיף ל"ה] וז"ל ומיהו יש חולקין וסבירי להו דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך עכ"ל ונלאו רבותינו האחרונים לחתור מקורו מאין נובע, [ומה שציין הבאר הגולה שם בשם ר"ח גאון מובא ברשב"א ור"ן. תמוה מאד דהתם הטעם משום דהוי ע"י כותי. אבל לא משום דהוי בכתב] וגם יתבאר היטב איזה שינוי בעיקר תקנתא המוכרחים בעיקר השליחות

והנה לזה מוכרחים לשום עיון היטב בדברי ר"ן גיטין סוף פרק התקבל בסוגיא דאומר אמרו ואגב גררא נפרש כל דברי קדשו שם בדברים הצריכים ביאור הדק היטב בקיצור נמרץ, שיספיקו לחכם כמותו ברמיזא בעלמא

א הן הרמב"ן יצא בראשונה לברר הדברים דהיכא שהבעל מברר את הסופר והעדים בפרטות. אזי נקטינן מילתא לתועלת השליחות באיזה אופן שיהי' לתכלית הדבר באופן היותר מועיל, מפני שיש לדון בזה ולומר שדעתו דבעל היה שהשליח הראשון יעשם לשליחות בכתיבה וחתימה. או שדעתו היה שהוא בעצמו עשאום שליח רק שהראשון ששמע ממנו יודיעם טיב הענין. והשליח הראשון הוא רק לגלויי מילתא בעלמא להודיעם שהבעל עשאום שלוחים. ולהכי בענין כתיבת הגט והחתימה נתבטל השליחות ממנ"פ, אם נימא כפן הראשון דאזי משום לשמה לא מיפסל דהוי כאילו שמעו מפי הבעל דשלוחו של אדם כמותו. אבל מיפסל דמילי לא מימסרן לשליח, ואם נימא כפן השני שוב נתבטל משום תורת לשמה כיון שלא שמעו מפי הבעל. ואין לך צד היתר לומר לאחרים שיכתבו ויחתמו אלא השומעים מפיו דווקא. ומוכח זה מתוך הסוגיא דאי לא תימא הכי עודנו נפיק מיניה חורבה בחתם סופר ועד. אלא וודאי דאפי' כשהבעל אמר בפירוש שהוא עשאום לשלוחים והראשון יודיעם. אפ"ה בטל בכתיבה משום לשמה

נמצא לדעתו מחמיר בחדא ומיקל בחדא. והוא דגבי כתיבה וחתימה בגט, פסול, אפי' שאמר בפירוש בלישנא מעליא שהוא ממנה אותם לשלוחים והשומעים יודיעום אפ"ה פסול משום לשמה. ובשאר דברים אפי' בלישנא מציעא מהני. ומזה נשמע בשליח קבלה באמרה אמרו לפלוני בפירוש. הגם שהוא לישנא מציעא ויש לדון בהם שני אופנים הנ"ל. אפ"ה נקטינן שדעתה היתה באופן היותר מועיל לתועלת המבוקש מפני שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, ואמרינן שדעתה היתה שהיא עצמה תמנה את השני. והראשון רק להודיע ענין השליחות, וכן במתנה באומר אמרו אפי' בכתיבה וחתימה כשר מטעם זה

ב הן הרא"ה תלמידו חולק עליו בתרתי, והוא דגם בכתיבה וחתימה בגט, כשר, היכא שאמר בפירוש בלישנא מעליא שהוא ממנה אותם לשלוחים. ולא מחלק כלל בין שליחות דכתיבת גיטין לשאר שליחות. ובלישנא מציעא לא מהני אפי' בעלמא כגון בשליח לקבלה ובשטר מתנה. וכן בשליח להולכה היכא דאמר אמרו לפלוני אפי' כשפרט את שמו בפירוש שהוא יוליך את הגט לאשה. והגט נשאר אצלו ברשותו והבעל הלך לדרכו ולא מסר הגט לשליח הראשון והלך הראשון ואמר לשני שהבעל עשאו שליח להולכה ולקח הגט מרשות הבעל אזי ל"מ מידי משום מילי לא מימסרן לשליח (ועיין מ"ש לקמן באות ז' בזה], משום דלעולם נקטינן לחומרא בסתמא. שנחית בתורת שליחות אצל הראשון ולא לגלויי מילתא בעלמא. וכדמות ראי' לזה מתרומה שהרי האומר לשלוחו צא ותרום אפי' כשקבע לו מקום בצפונו או בדרומו אפ"ה ל"מ אלא מטעם שליחות ולא אמרינן שהוא בעצמו התורם בדיבורו או במחשבתו והשליח מעשה קוף בעלמא דקעביד ועיין]

ומהאי טעמא נמי אמרינן באומר אמרו אפי' כשפרט בשמו דפסול בכל גווני בין בכתיבה וחתימה ובין בשליח לקבלה [והולכה בגוונא דלעיל דלא מסר את הגט לראשון], לא מהני משום דמסתמא נקטינן מילתא שהוא עשאו לראשון לשליח בזה. ולדעתכם משמע בסתמא והמה יעשו מדעתם את השני לשליח וניתן גם לראשון תורת שליחות בזה

ויש להוכיח זה מקושייתו שהקשה על הרמב"ן דא"כ מנ"ל לגמרא דר' יוסי סובר מילי לא מימסרן לשליח דלמא כולה מילתא משום לשמה הוא. אבל אם נימא דר' יוסי איירי בלישנא מציעא כמו שפירש"י שם שפרט את הסופר בשמו ואזי תו לא נוכל לומר משום לשמה, דהא תינח אם נימא דכוונת הבעל היה שהראשונים ישמעו איך שהוא ממנה אותם לשלוחים והמה יודיעום ונמצא שלא שמעו מפי הבעל, ומש"ה שפיר פסול משום לשמה, אבל אם נימא דלעולם נקטינן דדעתו היה לאופן המועיל [וכדעת הרמב"ן ז"ל לעיל באות א'] תו לא קשיא מידי דשפיר מוכח דס"ל מילי לא מימסרן לשליח דאי לא תימא הכי אמאי פסול באומר אמרו נימא להיפוך דדעתו היה שהראשון ימנה את השני מדעתו והוי כאלו שמעו מפי הבעל דשלוחו ש"א כמותו כקושיית הר"ן עליו שם

ג איברא עודנה יש להתבונן בזה, דאכתי מאי ק"ל להרא"ה דהרי כיון דפוסל ר' יוסי באומר אמרו אפי' בסתם כשלא פרט את הסופר בשמו, ובזה לכ"ע משמע לדעתכם הרי בע"כ משום מילי הוא דפסיל לי'. אלא דבע"כ צ"ל דבעיקר סברא זו פליגי, דהרמב"ן סובר דכל היכא שיש לו תורת שליחות הרי גוף השליח כגוף המשלח לכל הלכותיהן, והרא"ה ס"ל דעיקר תורת שליחות הוא רק לענין עשיית השליח. ואמרינן דמעשה השליח כאילו עשאו המשלח, אבל מ"מ לא ניתן לזה את גוף השליח כמשלח. והוא מחלוקת עתיקא בהחבא בין רבותינו הראשונים בכמה מקומות

עיין קידושין [דף ז' ע"א] הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני, וז"ל רש"י ז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשו משלו. ועיין בריטב"א שם שהקשה דא"כ תו לא צריך לדין עבד כנעני. ודעת רש"י בזה דתורת שליחות לא ניתן אלא לענין המעשה בלבד. ומש"ה צריך לדין ע"כ. והחולקים סברי דגוף השליח הרי הוא כמשלח והרי הוא נתן משלו ותו לא צריך לדין ע"כ. [רק דאיירי שאין הנותן שלוחו של המקדש]. ועיין בטור אה"ע [סי' קכ"א] ובש"ע שם [סעיף ב'] דפליגי הרמב"ם והטור היכא דאמר כתבו כשהיה שפוי ואח"כ בשעת כתיבה נשתטה לגמרי כשר מדאורייתא. עיי"ש בח"מ ס"ק ב'] וב"ש [ס"ק ג']. ולדעת הטור בטל לגמרי. הרי לדעת הרמב"ם גוף השליח כמשלח עצמו. ולדעת הטור הוא רק לענין המעשה עצמו ועיין בשיטה מקובצת ב"ק (דף ע'] שמביא בשם הרז"ה דלמסקנא שם אמרינן דרב אשי חולק על נהרדעי וס"ל דשליח שווייה והלכתא כוותיה דאפי' היכא דלא כתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך נמי מהני ולא מצי אמר ליה לאו בע"ד דידי את. ובדיבור שאח"ז בד"ה כל מפרש טעמא דנהרדעי דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וז"ל תימא בכמה דוכתי אמרינן שלוחו של אדם כמותו לענין ממון וכו'. וי"ל דנהי דהוי שלוחו לענין שיפטר הנפקד אם מסרו ליד השליח כאילו מסרו ליד הבעלים. מ"מ יכול הנפקד לסרב שלא למסור הפקדון לשליח משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את, עכ"ל. הרי לדעת רז"ה דרב אשי פליג על נהרדעי והלכתא כוותיה משום דגופו של השליח הוא כמשלח עצמו. ולדעת כמה פוסקים החולקים על רז"ה בזה וסברי דרב אשי לא פליג על נהרדעי דסברי דתורת שליחות לא ניתן אלא לכל עניני עשיית השליחות אבל במידי דממילא לא, ועיין באשר"י ב"ק (דף ק"ב] בסוגיא דמי הודיעו למסקנא הוכיחו שם בש"ס מדתנן ולא מצבע שצבעו לשמן ול"א מי הודיעהו אלא משום דשלוחו ש"א כמותו ולא משום דידו כיד בעה"ב. כיון שכבר נעשה אצל הצבע בשביל הבעל. ודברי הרא"ש מרפסין איגרי למעיין שם. כאשר כבר עמד בזה בקצוה"ח [סי' קפ"ג ס"ק ד']. איברא כוונתו כך הוא דדווקא במידי דצריך לקנותו מן המוכר כגון במנעלים שלקחן לשמן כיון שקנאם בקנין מן המוכר, אזי שפיר שייך לומר דידו כיד בעה"ב. ולהכי אע"ג שהמוכר כיון להקנותם להקונה מ"מ הקונה בעצמו כיון לקנותם בקנין