זית רענן חלק ב קט

כשהגיעו לפנים מה"ח וכמש"ל. כיון דכל עיקרו נלמד רק מדכתיב הוא דבהווייתן יהיו. וזהו בעודן בגבולין הוא דשייך כן, דאז מג"ב הוא לכל דבר בלא שינוי. אבל משהגיעו לפנים מה"ח דאז יצאו מקדושתן, דהרי לאכילה ממון הדיוט הוא שהרי יוצא במצה ובאתרוג של מע"ש לרבנן. גם למ"ד דבעינן דין ממון. וכן מצינן באיה"נ דתליא בשינוי מקום. כגון בעגלה ערופה כריתות דף כ"ד סוף ע"ב] דירידתה לנחל איתן אוסרתה. וכן נמי גבי קדושת הגוף גבי שעיר המשתלח יומא ס"ז ע"ב] דאיברים מותרין בהנאה. וכן בציפורי מצורע דלאחר ששלחה הותרה. ואין להקשות דא"כ דמג"ב ואיה"נ שווים בזה דבתרווייהו איפשר לומר דתלי' במקום. א"כ מאי שנא דקשי' למקשן בבכורות מחמת איה"נ. גם בל"ז קשי' מחמת מג"ב לדעת רש"י, ז"א דגבי איה"נ שאני מפני דאהדרי' לאיסורא קמא. משא"כ גבי מג"ב, כיון דעיקר לימודא הוא מדכתיב קודש הוא דבהווייתן יהיו, וכיון דס"ס לא יקיימו בהווייתן. הרי יצאו לגמרי מרשות גבוה. משבאו לפנים מה"ח. ולפי"ז דברי רש"י שרירין וקיימין [ועיין לעיל סימן י"ד בענינים אלו]

ג איברא ליישב דעת תוס' ופי' שני דרש"י דגם בגבולין ממון הדיוט הוא. וקשיא עלייהו מתירוצא דגמרא שם דנקט אשה יודעת וכו' ועולה ואוכלתו בירושלים. כיון דגם בגבולין ממונו הוא לקדש בהם. והוא שפת יתר לגמרי. ונראה דנקט זה לרבותא, דאפי' השתא בשעה שקידשה לא נזדמן מי שיקנה כדי להוליכם לירושלים. אפי' לאחר ניכוי הוצאה וטורח דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. אמרינן דמסתמא אית לה אורחא להתם. ולדידה שוה פרוטה לאחר ניכוי הוצאה וטורח. שהרי גם לכ"ע באית להו אורחא. כגון בשעת עליית הרגל שוין פרוטה גם במקומן לאחר ניכוי הוצאה וטורח

ובזה יתיישב לן קושיית הבית שמואל בסי' ל"א ס"ק ו'] שהקשה לדעת החלקת מחוקק דגם בידעינן ששוה פרוטה במדי. וידוע גם לעדים כן ואית לה אורחא לשם. מספקא ליה לפי דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. וקשה ליה ממע"ש דבמזיד קידש, ומשמע דמקודשת מדאורייתא. ובפשטא דבריו תמוהים, דמנא ליה דקידשה במע"ש שו"פ כמו פירות חולין דכוותיה. דילמא דמוסיף לה עד ששוין לכולי עלמא בשו"פ כדי להוליכם שמה. וכן כתב הריטב"א להדיא בקידושין, אלא משום דקשי' ליה דא"כ למה נקט בגמרא כלל דעולה ואוכלתו אלא וודאי משום דמיירי בלא נתן לה פירות רק בכדי שו"פ בפירות חולין דכוותיה, ואפ"ה מקודשת משום דמסתמא אית לה אורחא להתם. איברא למאי שכתבנו ניחא גם לדעת החמ"ח, דהתם מיירי בהוסיף לה עד דשוין פרוטה לאחר ניכוי הוצאה וטורח, רק דמי פתי יסור הנה בעד זה לבד. רק לדידה מדקיבלה אמרינן דמסתמא אית לה אורחא בלא זה. והרי הן שוין פרוטה לכ"ע באופן זה. אבל בפחות משו"פ כגון שקידשה רק בשו"פ בחולין דכוותיה, עודנו לא נשמע משם

גם בעיקר קושיית תוס' שכתבנו שדבריהם תמוהים, נלפע"ד לתרץ דבריהם קצת, דלא ס"ל עיקר יסוד זה דאהדריה לאיסורא קמא רק גבי פסולי המוקדשין לענין איסור גיזה וחלב מייתורא דקרא, דבא לשלול דהיתרא דידיה הוא רק אכילה ע"י זביחה, כמ"ש רש"י בפירושו דברים י"ב פסוק ט"ו] על פסוק זה, משא"כ גבי מע"ש דאיצטריך קרא דואכלת לגופיה למצות עשה ועיין תוס' ע"ז [דף ס"ז] בד"ה א"ר יוחנן בסוף הדבור שיטת הר"ר יוסף שם. דבטעם כעיקר ליכא רק איסור עשה. וכן הוא בתוס' חולין [דף צ"ח] בסוף ד"ה רבא, וז"ל ומיהו לא דמי כל כך דהתם משמע וודאי דאהדריה וכו' עיי"ש. ועל קוטב זה יסוב קושיית תוס'. אמנם פירוש רש"י לשיטתו אתי שפיר עיי"ש חולין (דף צ"ח ע"ב] בד"ה לטעם כעיקר. שהוכיח מדר' יוחנן דס"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מדאין לוקין בטעמו ולא ממשו דאי הוי מדאורייתא היו לוקין עליו. הרי דס"ל דאהדריה לאיסורא קמא גם היכא דליכא ייתורא דקרא

ד קושי' שער המלך [ריש פ"ה מה' אישות] הנ"ל, שהקשה לתירוץ השני גבי ערלה דמיירי אפי' שיש שו"פ בשלא כדהנ"א, ואפ"ה אינה מקודשת דקסברה שמותרים לגמרי, ושווין יותר מפרוטה והוי קידושי טעות. דא"כ מה קשיא ליה לש"ס בבכורות (דף י'] על פטר חמור דקתני במתני' דאינה מקודשת. ואמאי, תתקדש בהאי דביני וביני, כיון דמתניתין מיירי בדלא ידעה, דומיא דערלה ואינך. ונראה דגם לתירוצם השני בע"כ צ"ל דלא עלתה על דעתם הרחבה לומר דמיירי דווקא בדלא ידעה שהם איסורי הנאה. דמדלא מפלגינן גבי ערלה ואינך, כמו דמחלק ברישא גבי מעשר שני בין שוגג למזיד דבשוגג אינה מקודשת מצד טעותא באונסא דאורחא משא"כ במזיד. אלא בע"כ צ"ל כיון דלא פסיקא למילתא, דזימנין דגם במזיד אינה מקודשת כגון שאין בשוויין כ"כ שיעלו לשוה פרוטה לשלא כדהנ"א ובתירוצם השני לא באו אלא למלאות תירוצם הראשון. מדלא חילק בין כשנתן לה בכפלים יותר משו"פ עד שיגיע לשו"פ לשלא כדהנ"א. וע"ז חידשו בתירוצם הב', כיון דגם בזה לא פסיקא. דזימנין דגם בזה אינה מקודשת

ולפי"ז דתירוצם השני לא קאי אלא ליישב תירוץ הראשון שם. יש ליישב קושי' הנ"ל [באות ג'] על הב"ש, דכיון דגבי איה"נ לא חילק בין שוגג למזיד משום דלא פסיקא ליה, דזימנין דגם במזיד לא קידש היכא שלא נתן לה רק בשו"פ. דאז לא שויא פרוטה לשלא כדה"נ. וא"כ ברישא גבי מע"ש דחילק בין שוגג למזיד. שמע מינה דאפי' בשו"פ מצומצם, ג"כ מקודשת אפי' שלא הוסיף לה מאומה ויש ליישב בדוחק דברי החלקת מחוקק דסבירא ליה דר"י על ר"מ קאי, מדלא חילק ר"מ, וקאמר בסתמא דאינה מקודשת משום דמג"ב הוא, ואפי' כשהוסיף לה ג"כ אמ"ק מטעם זה. ובאופן זה הוא דקאמר ר"י דבמזיד קידש

ועוד נראה לתרץ קושיית שעה"מ. דאי איפשר לומר דפטר חמור מיירי דווקא בדלא ידעה. ומחמת שהטעה בשוויין הוא דאמ"ק, דא"כ מאי איריא פט"ח, הלא בכל בכור נמי אמ"ק בדלא ידעה עיין תמורה (דף ז']. ותיתי בין לרבא בין לרבה שם. שהרי בע"כ הא דקתני בפרק א' דמע"ש דבכור מוכרין אותו תמים חי ומקדשין בו. בע"כ מיירי בדידעה שהוא בכור, דבדלא ידעה אינה מקודשת ואינו מכור, דלרבה נפחת משויו, שצריך להמתין בזה"ז עד שיומם ולרבא דגם בזמן הבית מיירי, ג"כ נפחתו משוויין מדמי אימורין אלא דהתם מיירי בדידעה. והשתא לכשתימצי לומר דהכא מיירי בדלא ידעה, א"כ ליתני בכור סתמא: סימן לו בדיני קידושין

בנידון הקידושין אשר שאל אם בעינן שעדי קידושין יראו את הטבעת קידושין בידה, גם אחר שסילק המקדש את ידו ממנה, אשיבהו בקיצור נמרץ

א נראה היכא שנותן לידה וכל זמן שהמקדש אחז גם בידו, עודנו לא נגמרו הקידושין ויכולין לחזור בהם. דכל כמה דיכול לנתק ולהביאו אצלו לא יצא מרשותו, כמו בגט היכא דמשיחה בידו [גיטין דף ע"ח ע"ב, ב"מ דף ז' ע"א]. הרי הגם דיכול לנתק אינו מועיל לקנותו בזה כדאיתא בריש ב"מ [דף ט'], מ"מ מועיל לבטל קנינו דאידך שתשאר עודנו ברשות בעלים ראשונים

איברא מדברי תוס' כתובות (דף ל' ע"ב] בד"ה ואי דלא מצי למיהדר נראה להיפוך וז"ל וכיון שאינו זוכה מטעם זה, ה"ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו, עכ"ל. ויש לחלק דהתם שאני שהוא רק להתחייב באונסין. אבל לקנות קנין גמור לא מהני היכא דאידך יכול לנתק, וכמו שכתבו התוס' גבי משיכה ברה"ר [שם דף ל"א ע"ב]

אכן לכאורה אם נאמר דבמקח קני היכא דיכול לנתק [כיון דדעת אחרת מקנה] כמו גבי סודר וכמו שאבאר]. אזי איפשר לומר דגם בגזלן [דליכא דעת אחרת מקנה, מ"מ כיון] דקלישא קנינו רק לחיוב אונסין יקנה ג"כ היכא דיכול לנתק. וכיון שקונה אזי נימא ג"כ דפשיטא היכא דיכול אידך לנתק דלא קני. שהרי לדעת תוס' שווים הם. אלא וודאי דתוס' סברי דגם בדעת אחרת מקנה לא קני היכא דיכול לנתק. ומש"ה לא מהני גם לענין חיוב אונסין. ומזה ראיה לדעת הש"ך [סי' קצ"ה ס"ק ו'] בתירוץ א'

אמנם כתבתי שם זה שנים כבירים בגליון על הש"ך דמדברי רש"י נראה להיפוך, עיין ב"מ [דף ט' ע"א] בד"ה אלא תפוס