זית רענן חלק ב קח

טו"ה שבו. ולא גרע מקידשה באיסורי הנאה ויש בהם שו"פ לשלא כדהנ"א. והיא ידעה דאיסורי הנאה הם. דמקודשת לדעת תוס' לשני תירוצים דשם. וגם בסוגיא גופה בקידושין דבשוגג לא קידש משום טירחא דאורחא. יותר מדוקדק ללישנא קמא דרש"י, והשתא דאתינא להכי גם קושי' המקשן בבכורות ניחא לפי' קמא דרש"י דבגבולין גם לרבנן מג"ב הוא. ומקודם נתבונן לפי' שני דלאו מגב"ה ולאו איה"נ נינהו. לר"ש דאית ליה בבכורות (דף ט' ע"ב] דפטר חמור מותר בהנאה. דלית ליה האי סברא כיון דהקפידה תורה עליה לפדותו בשה. שעי"ז יאסר בהנאה, וקידשה במע"ש בירושלים וקסברה דחולין גמורים הם. ושוים כל דמיהן שמותרת למוכרם לכל צרכיהם ולהוליכם לאיזה מקום שירצה הלוקח. והשתא דמע"ש הם דלא ניתנו אלא לאכילה בירושלים. ואין יכול להוציאם כדתנן [בפ"ב דמע"ש מ"א] ועי"ז נפחתו הרבה משווין. דלפום ריהטא נראה דקידושי טעות הן ודמי לתירוצא דתוס' גבי ערלה בתירוצם השני. איברא לקושטא ליתא, שהרי מבואר בגמ' בקידושין [דף נ"ג ע"ב] בטעמא דר"י דבשוגג לא קידש. הוא משום טירחא דאורחא או משום אונסא דאורחא אבל בירושלים גופה דליתי' להנך טעמי אפי' בשוגג קידש, וכן מוכח להדיא בסוגיא דבכורות הנ"ל בקושי' הש"ס והרי מע"ש וכו'. דגם לס"ד דקסברה שמתחלל מע"ש ע"י. לא קשי' ליה, אלא משום דאיה"נ נינהו. אבל בלאו הכי ניחא ואמאי הרי היא קסברה דחולין גמורים הם כיון שכבר נתחלל ע"י. והשתא הרי נפחת משוויין הרבה שאינם ראויים אלא לאכילה בירושלים דווקא. וטעמא דמילתא הוא עפ"י מש"כ בזית רענן [בח"ר דף קט"ז ע"ב אות ה'] בד"ה לכן לולא, יעו"ש היטב. דקידושי אשה שאני מן מקח וממכר וזכיות דעלמא לפי שאין אשה מתקדשת בשווי' לכן אין האיסור של תורה עושה לקידושי טעות. שהרי אפי' כשהטעה לגמרי וקידשה. והוא א' מחייבי לאוין ולא הכירה בו, או להיפוך. ג"כ מקודשת לפי שע"י האיסור לא נפקע הקנין. וה"ה נמי בכסף קידושין. היכא שע"י איסור תורה הופחת משוויי' כיון דמ"מ זכתה בכולהו. שע"י האיסור לא נפקע זכיותה. והרי זכתה בכולהו, רק דאיסורא הוא דרמי עלה ליהנות בכולהו ומשום איסור לחוד לא נעשה קידושי טעות. רק היכא שע"י איסור הנאה הופחת משוויי' הוא דאינה מקודשת. והיינו טעמא דערלה בתירוצם השני, לפי דע"י איסור הנאה לא זכתה בכולהו והרי זה דומה לנתן לה כסף צרור ואמר הרי את מקודשת במאה שבו ונמצא פחות דאינה מקודשת שלא זכתה בסך זה מעולם. ומשום האי טעמא כשקידשה במע"ש בירושלים. דמשום איסור לחוד הוא דהופחת משוויי'. מקודשת לכ"ע. ורק משום איה"נ לפי דנפקע זכייתה מהם. הוא דקשי' לי' שם בבכורות. ועיי"ש היטב בזית רענן בח"ר הנ"ל. וכן היכא דהטעות נצמח ע"י שהוא ממון גבוה כגון שקידשה בבכור בזה"ז דרשאי למכור לכהן אחר בעודו תם לכשיומם. כדאיתא במס' תמורה (דף ז' ע"ב] והיא לא ידעה שהוא בכור דנפחת משוויי' מפני שהוא מג"ב. ג"כ אינה מקודשת, דכיון שלא זכתה רק בכדי שוויי'. וכן הוא להדי' בבכורות [דף ט' ע"ב] דקידשה בפטר חמור מקודשת היכא דידעה שהוא פ"ח. אבל בלא ידעה אינה מקודשת

[וראיתי בס' אבני מילואים (בסי' כ"ח ס"ק נ"ו) שמביא קושי' שער המלך על קושי' הש"ס שם (דף י') דקידשה בפ"ח אמ"ק. ואמאי, תתקדש בהאי דביני וביני. והקשה דלמא מיירי בדלא ידעה שהוא פ"ח. וכמו שתירצו תוס' על איה"נ. דהקשו דתתקדש במאי דשוויי' לשלא כדהנ"א. ותירצו דמיירי בדלא ידעה. וע"ז תירץ דדווקא בשלא כדרך הנאתן הוא דאמרינן דמסתמא לא נתרצית אלא ליהנות בהם כדהנ"א. אבל בדבר דתליא בשיווי לבד. אמרינן דמסתמא אין האשה מקפדת על שיווי הקידושין ובלבד שיהיה שו"פ. ומאריך שם ביסוד זה. ולפענ"ד לא נראה כלל, ובמחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה סוגיא הנ"ל (דף ט') דאשה יודעת דפט"ח אסור בהנאה וכו' וכן בקידשה בשיראין דפליגי אי צריך שומא (קידושין ז' ע"ב), ומה שהקשה שם דא"כ קידשה באיסורי אכילה נמי לא תתקדש בדלא ידעה. העיקר בזה כמ"ש בח"ר הנ"ל וכמ"ש לעיל, ובעיקר הקושי' של שעה"מ, עי' מ"ש לקמן באות ד']

נמצא לפום יסוד זה הרי ממון גבוה ואיה"נ שווים. דכל היכא דנפחת משויין ע"י אחת משתים אלו הוא דאינה מקודשת. אולם באחת יתפרדו ולא יתלכדו יחד. דניחזי אנן אם קידשה במע"ש בגבולין דתתקדש לו בפירות אלו בירושלים [דשווין פרוטה לאכלן שם] רק היא גילתה דעתה טרם שנתקדשה לו, דקסברה שכבר חיללם. רק שכך עלה ברצונו שלא תתקדש לו רק שמה. הרי דלפי דעתה דחולין הם. הרי דמי שוויין בכפלים. דרשאה למוכרם שם להוציאם למקום שירצה הלוקח. ועתה שנודע דלא חיללן. הרי דמי שוויין לא הגיע כל כך. שאינה רשאה רק לאוכלם שם או למוכרם לאכילה ולא להוציאם חוצה

ועתה נתבונן בזה אם פחיתות שוויין דמי לאחת משתים שזכרנו שהרי גם לפי' קמא דרש"י דמע"ש בגבולין מג"ב הוא, זהו כל היכא דקיימי בגבולין. אבל מיד כשהגיעו לירושלים אזי לרבנן ממון הדיוט הוא. אלא דהתורה לא התירו אלא באכילה דוקא ונמצא דעיקר פחיתות שוויין. הוא מחמת איסורא לבד ולא מחמת מג"ב. שכבר יצאו מקדושתן בבואם לפנים מהחומה, וכן נמי לר' יהודה דאית ליה במס' בכורות (דף ט' ע"ב] דמע"ש דמי לפ"ח דאסור בהנאה. לפי שהקפידה התורה על פדייתן, זהו בעודם בגבולין. אבל כשהגיעו שמה כבר יצאו מאיסורן. שהרי שמה לא הקפידה רחמנא על כסף צורה כקושי' תוס' שם בקידושין. רק דאיסור דבר אחר הוא דגורם. שלא הותר רק לאכול ולשתות. וכל שיצא מכלל שתים הנ"ל לית דחש לן בפחיתות שוויין

איברא עודנה יש לדון למאי שכתבו תוס' במס' ביצה [דף י"ב ע"א] בד"ה השוחט בסה"ד, לחלק. דדווקא גבי אוכל נפש הוא דלא אמרינן גבי לכם ולא לגבוה, דאהדרי' לאיסורא קמא שהרי בפירוש התירה לאוכל נפש וגם לגבוה בכלל. דמתוך שהותרה לצורך וכו' ויש בהם צורך היום שלא יהיה שולחנך מלא וכו'. לכן גם השתא דמיעטה התורה דדווקא לכם ולא לגבוה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. אבל גבי פסולי המוקדשין דלא הותרה בפירוש בגיזה ועבודה. לכן היכא דמצאו סמך מקרא לאוסרו אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא ולוקין עלי'. א"כ גם בנ"ד נמי נימא כיון דלא הותרו שאר הנאות בפירוש. השתא דנאסרו מדכתיב ואכלת שם וגו' נימא דאהדרי' לאיסורא קמא. והוא לאחת משתים, או לממון גבוה לרש"י. או לאיסורי הנאה אליבא דר' יהודה. איברא כד דייקינן היטב בזה נתבונן בפלס מאזני צדק. דמצד מג"ב לרש"י בלתי איפשרי כלל לדון ולומר דאהדרי' לקמייתא. שהרי כל עיקרו דמג"ב הוא גם לר"מ לא ילפינן במסקנא (דף נ"ג ע"ב) אלא מדכתיב הוא בהווייתו יהא. דמשמע שלא יצאו מקדושתן בשום ענין ושינוי לכן ס"ל דגם כשאוכלן בירושלים לא יצאו מקדושתן ומשולחן גבוה קא זכי. ומעתה גם לדעת רש"י אליבא דר"י דמודה בגבולין, הוא ג"כ מהאי טעמא. דס"ל דהוא דכתיב להורות דבהווייתן יהיו קאי בעודן בגבולין. דאז ג"כ אין בהם שינוי ותמורה, דלכל דבר דנין בהם כממון גבוה. אבל כשהגיעו לפנים מן החומה. דהותרו באכילה והוא ממון הדיוט לענין אכילה [דלא ס"ל גבי מעשר משולחן גבוה קא זכי], תו א"א להתעקש ולומר, דלענין שאר הנאות אהדרי' לקמייתא דמג"ב הוא. כיון דס"ס לאו בהווייתן קיימי לכל דבר. לכן ס"ל דרחמנא תניא קדושתן רק במקום, והוא כל זמן דעודן בגבולין הוא דהוו מג"ב. אבל כשבאו לפנים מה"ח יצאו מקדושתן לגמרי, רק באכילה הוא דהותרו לגמרי. אבל גבי שאר הנאות אסורין מכלל לאו הבא מעשה ונמצא דמטעם זה אע"ג דנפחתו משוויין לפום טעותא דנין הדבר כאיסור דבר אחר לחוד, דע"י פחיתות שוויין לא נעשין קידושי טעות, משא"כ אם נימא דעודן בגבולין נאסרו בהנאה. הגם דמשבאו לפנים מה"ח הותרו. אולם לענין שאר הנאות דאסרה רחמנא בפירוש. אמרינן דאהדרי' לאיסורא קמא. כמו כשעודן בגבולין. ונמצא דע"י איסור הנאה הוא דנפחת משוויין דלא זכתה בהם כלל. רק כפי שיווי לאוכלן במקומן. כמו בכל איסורי הנאה. ועי"ז הרי נעשין כדין קידושי טעות, וזהו שכתבתי לעיל דבדבר אחד יתפרדו

ב ועפ"י הוצעות היסודות אשר נתבררו כשמש בצהרים, אתיא קושי' הש"ס בבכורות לדעת רש"י על נכון. דהרי נתברר מתירוצא דגמרא דאשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י. מכללו נשמע דלס"ד לא כן הוא. אלא דקסברה שכבר נתחלל ע"י. דאע"ג שקידשה מעיקרא שהקידושין יחולו בירושלים הוא מפני שכן רצונו ולא מפני החיוב שבו. ונמצא דהשתא שנודע לה שלא נתחלל אז בשעה שקידשה הרי נפחת משוויין. וגם דבירושלים לא נאסרו בהנאה, מ"מ כיון דבעודן בגבולין כבר נאסרו בהנאה. הרי גם השתא לכל הדברים שיצאו מכלל אכילה, הרי הם עודנם אסורים בהנאה דהדרי לאיסורא קמא וכיון שע"י איה"נ נפחתו משוויין הרי הם קידושי טעות. אכן משום ממון גבוה לא קשיא לי'. שכבר יצאו מכלל קדושתן לגמרי