זית רענן חלק ב קז

חזקת כשרות גדולה מזו. ואפ"ה אם גם התם היה קצת הוכחה מתחלה הוי שוה לגט. גם משמע מגב"ע הראשונה שדברי ליצנות הלז אמר בעודנו מחזיק בידו את ידה. וכל זמן שמחזיק ידה לא נגמרה הנתינה. לכן גם אם נימא שגם בזה לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ומיהדר הוא דקא הדר ביה ג"כ מהני, הגם דבקידושין תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי, זהו כשנגמרה הנתינה

אח"כ ראיתי בתשו' נודע ביהודה מהדורא קמא סי' נ"ט] שכתב כן דכ"ז שלא נגמרה הנתינה, יכול לחזור בו בכעין נ"ד. אולם מ"ש שם הנב"י דבאמרה לשחוק נתכוונתי וכן שלא הבינה לשון הקידושין דנאמנת מצד ע"א נאמן באיסורין כיון דלא איתחזק, בפרט דהכא איכא ג"כ חזקת פנוי'. וכיון בעצמו לדעת המרדכי ותשובת מיימוני שהבאתי לעיל [בסוף אות ב'], וכבר הארכתי בזה בזית רענן חלק ראשון דבעיקר הדבר כבר איפלגו בזה הרמב"ן ור"ן בסוף סוגי' דשליש. איברא כאן שלדבריו עודנה בחז"פ ואיכא כמה הוכחות ואומדנות לזה הוא דס"ל להג"מ דנאמן. ועי"ש בזית רענן [בי"ד ה"ב סי' זיין אות ח']. אולם עיקר דבריו תמוהים שהרי גם לדעת הרמב"ן דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק. בפרט היכא שמברר הדבר לגמרי מכל וכל דאזי כ"ע ס"ל דנאמן שהרי גם הר"ן שחולק בגיטין וס"ל דע"א אינו נאמן אפי' בדלא איתחזק לכן גם כשבאו הקרובות ואומרות לא נתקדשנו ל"מ. אפ"ה ס"ל לר"ן בקידושין גבי קדשתי את בתי דנאמן בתורת ע"א לפי שמברר הדבר לגמרי משא"כ התם שאומרות לא נתקדשנו שעודנו הדבר בספק]. ובכל זאת מבואר להדי' בקידושין (דף ס"ג ע"ב] דכשאומרת נתקדשתי וא"י למי נתקדשתי ובא א' ואמר אני קידשתי' דא"נ לכנוס משום דיצרו תקפו, הרי להדי' שהבע"ד בעצמו בוודאי אין להאמינו מתורת ע"א בדבר שבערוה. אע"ג דנוגע נאמן באיסורין מ"מ בדבר שבערוה אפי' היכא דלא איתחזק לכ"ע הבע"ד בעצמו אינו נאמן. ואולי הטעם משום דדבר שבערוה שאני דיצרו תקפו. כעין דאמרינן החשוד על העריות דכשר לעדות [בפ' זה בורר דף כ"ו ע"ב ובתוס' שם] וכ"מ בקידושין [ס"ג ע"ב] דמשום דיצרו תוקפו הוא דאינו נאמן. וכ"מ גבי שבוי' שהוא רק איסור דרבנן בעלמא וע"א דעלמא נאמן לומר טהורה היא אפילו בדאיכא עדים שנשבית והיא בעצמה א"נ [כתובות כ"ג ע"ב]. וכן גבי פתח פתוח משמע מכל הפוסקים שהיא אינה נאמנת לומר אין תחתיו באשת כהן מתורת ע"א רק מחמת חזקת כשרות עיין ברא"ש כתובות [פ"ק סי' י"ח]. אע"ג דלגבי איסור כהונה נאמן ע"א דעלמא היכא שאינו פוסלו או מכשירו מתולדתו. כדמשמע מדברי הרמב"ם מכמה דוכתי. וכבר האריך בזה השב שמעתתא [ש"ו פ' ט"ו] והחליט כן לדינא דבאיסור כהונה נאמן עד אחד. לבד מבן גרושה וחלוצה שפוסלו מתחילתו

והן הגם דכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה מכל הלין טעמי נראה לפענ"ד להתירה לעלמא

גם את"ל שדברי הליצנות והשחוק שזרק מפיו היה אז כשכבר סילק את ידו מידה ואזי אפ"ל דמיהדר קא הדר ביה ולאחר שכבר נגמרה הנתינה שוב לא מהני חזרתו אפי' תוך כדי דיבור וגם כדתימא דמה שגילה דעתו מעיקרא במאי שאמר מתחילה להנערים שיקחו כל אחד מטבע אחת לא דמי לגילוי דעתא דכתבו, השנוי' במס' חולין אפ"ה נראה שכל כה"ג בוודאי אמרינן הוכיח סופו ע"ת כי היכי דלא נימא דמיהדר קא הדר ונעשה שינוי רצון במקדש ממה שעשה מתחילה בפועל, וראיה ברורה לזה שהרי הלכה פסוקה היא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה. ועיין ב"מ (דף ע"ז] ברש"י ד"ה הא דעייל וכו' וז"ל הא דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזיר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי אדעתי' דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל. ונ"א דילמא מיהדר קא הדר ביה כיון דליכא גילוי דעתא דזוזי אנסוהו רק מההיא שעתא דעייל ונפיק אזוזי, ואפי' במטלטלין וכבר מונחים ועומדים ברשות לוקח אפ"ה לא קנה בבירור. מפני שע"י גילוי דעתא דהשתא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, אע"ג דאנן פסקינן גם בשתק ולבסוף צווח דעדיף מזה שרק ספיקא הוא דהוי א"ו דעיקר טעמא דאוקמינן אחזקה דמעיקרא שלא נשתנה רצונו מתחילתו ממה שעשה בפועל מתחילה. משא"כ בשתק ולבסוף צווח שגם מתחילה לא עלה רק במחשבה לפניו דהתם איירי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח. ומשה"ט לכ"ע אמרינן בזה הוכיח סע"ת כי היכי דנוקמי' בחזקתו שלא נשתנה דעתו ורצונו

ועיין בבא מציעא (דף ט"ז] גבי זבנה אורתה וכו'. דלדעת הרמב"ם ור"ן ונימוקי יוסף בשם הראב"ד אפי' דזבנה או אורתה מיד אחר שלקחה מבעלים הראשונים ל"ק הלוקח הראשון [ואע"ג שאם חוזר בפירוש ל"מ להפקיעו מיד הלוקח] ול"א דמיהדר קא הדר אלא וודאי דכי היכי דלא נימא שנשתנה רצונו אזי לכ"ע אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שלא קנה מתחילתו מיד הנגזל כדי להעמידו ביד הלוקח הראשון. ודעת רש"י וסייעתו שחולקים שם, היינו טעמייהו כיון דסוף סוף צריכין לומר דמיהדר קא הדר ביה ממכירתו הראשונה שמכרו ללוקח הראשון ולא ניחא לי' ליקום בהימנותא שוב הדר דינא דל"א הוכיח סע"ת. וגם ניחא ביותר לתלות החזרה בדהשתא מלומר שחזר בו בתחילת קנייתו. איברא טעמייהו דרמב"ם וסייעתו שאין זה בסוג חזרה כיון שרק מצד אומדנא דליקום בהימנותא הוא דאתינן עלי' ואמרינן שקנאו מבעלים הראשונים בעדו

ומהאי טעמא נראה דבנ"ד לכולי עלמא אמרינן שהוכיח סע"ת וכיון מיד רק לשחוק והיתול כי היכי דלא נימא דמיהדר קא הדר ביה, כנלענ"ד: הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זצללה"ה סימן לה בדין קידשה במעשר שני ב"ה פה ירושלים עיה"ק ת"ו

א בתוס' קידושין [נ"ג ע"ב] ד"ה איהי וכו' וז"ל וקשה דפריך בבכורות והרי מעשר כו' וקאמר ר"י דבמזיד קידש ומאי פריך והא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהי' המעשר בירושלים, ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה וכו'. לכן נ"ל כפי' הקונ' שני וכו' עכ"ל. ולא הבנתי קושייתם דנהי דמפשטא דמקשן נראה כפי' השני. איברא מתירוצא דש"ס שם משמע כפי' הראשון דמשני כדר"א דאמר אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים. ה"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה ומיקדשא בהך דביני ביני. ומדקאמר ועולה ואוכלתו בירושלים. משמע להדיא דממון גבוה הוא טרם שמגיעתו לשם דאם נימא כל"ב דממון הדיוט הוא וקידשה מעכשיו. והרי גם היא תוכל למוכרם לאחר בגבולין, והוא שיוליכם שמה כדאיתא להדיא בפ"ק דמע"ש משנה א'. ופירשו דזהו לר"מ דמ"ג הוא. [משו"ה אין מוכרין מע"ש], מיהו לל"ק דרש"י. צ"ל דהא דפירשו כן [דזהו לר"מ]. דמסתמא מיירי אפי' בירושלים גופה. אבל בגבולין גם לרבנן מג"ב הוא ואינו יכול למוכרם. ומש"ה הוצרך לומר דעולה ואוכלתו בירושלים. אבל לל"ב דממון הדיוט הוא וקידשה מעכשיו. הרי עיקר הקושי' מעיקרא אמאי מקודשת נימא דקידושי טעות הוה. דקסברה שמעשר מתחלל ע"י הקידושין ושווין כל דמיהם כחולין גמורים. ולקושטא אינו כן. שהרי לאחר ניכוי הטורח וההוצאה אינם שוים כל כך והרי זה דומה לקידשה בערלה. וכתירוצם השני בקידושין [דף נ"ו ע"ב] בד"ה המקדש, דאע"ג דשווין פרוטה לשלא כדרך הנאתן, מ"מ הוי קידושי טעות. כיון דמשום איסור הנאה שבו לא זכתה רק בפחות וע"ז די למתרץ לומר דאשה יודעת שאין מע"ש מתחלל ע"י. וסברה וקיבלה שתתקדש בשו"פ ששוה לדמי טו"ה שבו כדאיתא שם (דף נ"ב ע"ב] בד"ה המקדש בחלקו בסוף הדבור בהגה"ה. רק היכא דממון גבוה הוא אינו יכול לקדשה ולזכות אפי' נגד טו"ה שבו. אבל במע"ש אם נימא כפי' השני דממון הדיוט הוא אע"ג דאסור בהנאה מ"מ נתרצה להתקדש בדמי טו"ה שבו. שיתנו פרוטה להוליכם שמה דגם לס"ד לא נאסר בהנאה רק הפירות עצמן. אבל לא גרם בעלמא ואף אם תימצי לומר דגם זה אסור מ"מ לא גרע מקידשה בפירות שביעית. דמ"מ בדיעבד מקודשת וכמ"ש התוס' שם. ומן הדוחק לומר דעל הדמים קאי כשנפדו ע"י אחר. ולפום מאי שכתוב שם בתוס' ישנים בהגה"ה. דדווקא בממון של גבוה הוא דאינו יכול לקדש וגם אם קידשה בטו"ה שבו אינה מקודשת. איברא לפי' השני דממון הדיוט הוא. הגם דאסור בהנאה לס"ד, מ"מ מקודשת בדיעבד בדמי