זית רענן חלק ב קו

לכתחילה. והיכא שהיא לבד מכחישתו דתינשא. גם מסתימת לשון הרמב"ם לא משמע כן

לכן בנ"ד כיון דסוף סוף שניהם אומרים דלא נתקדשה שהמקדש לא נתכוין לקנותה והיא לא נתכוונה להקנות את עצמה. לפי דבריהם אזי לכ"ע תינשא לכתחילה

ה ועוד בה שלישי' שיש מקום להתירה במקום עיגון אפילו כששניהם שמעו לשון הקידושין בלא דברי ליצנות עפ"י גב"ע פה ועפ"י גב"ע בעיר הנ"ל. ולמ"ב לפי גב"ע דפה שאמר לה לאחר שחיפשה הצענער ולא מצאה (קום נא דיר דעם צענער) משמע להדיא שכוונתו היה על הידוע שחיפשה עד כה ונתן לידה ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי דלא גרע משתיקה דלאחר מתן מעות ואפי' כשנתרצית בפירוש נראה עפ"י מה שיתבאר להלן ביותר ביאור דדמי לטלי סלע זה שאני חייב ליכי ולאחר מתן מעות אמר לה תיכף לשון קידושין דאינה מקודשת אפי' נתרצית אח"כ כדקתני שם להדיא בברייתא בקידושין י"ג ע"א], אלא אפי' לפום גב"ע שנגבה בעיר הנ"ל שלא כתב בו (דעם צענער) אמנם יכול להיות שלא דייקו כ"כ לחקור אח"ז, ופה שאלנו אותו איזהו פעמים אם אמר (דעם צענער) או סתמא, ולאחר החקירה והדרישה אמר שיודע בבירור גמור שאמר (דעם צענער)]. מ"מ כיון שקרא אותה לאחר שחיפשה ולא מצאה ואמר שישיב לה (הצענער) ולקח ידה בידו ואמר לה הילך (הצענער הלז) והרי את מקודשת לי וכו' [לפי גב"ע הראשונה בכ"ב סיון] משמע ג"כ דמתחילה כיון להשיב (הצענער) שלקח ואח"כ חזר בו או שכיון לחזרה ולקידושין וכדעת הרמב"ם [פ"ה מה"א הל' י"ב ובמ"מ שם] בסלע זה שאני חייב ליכי [ואע"ג דבגב"ע השני לא כתוב בו לשון זה אל יתמה הקורא בזה. כי עיקרו של גב"ע השני מעיר הנ"ל לא בא רק לאשר שכתב בגב"ע הראשונה שהעד השני שמע רק קול הברה ואמרתי לקרובי המתקדשת שצריך לבאר בלשון אשכנז באר היטב את אשר שמע ולכן קיצר במה שפירש בראשונה]. ומעתה יש כאן מקור נובע כעין שני סעיפים להתירה במקום עיגון חדא עפ"י המבואר בפוסקים דעיקרן של קידושין שנתפסים גם כי שתקה היא. הוא באחת משתים או כשהמציא היא את עצמה לקבל הקידושין. או מפני דהוי לה לזרקם. והיכא דיש מקום לטעות עפ"י שיקול דעת דקסברה שתתחייב לשלם. אע"ג דמצד הדין פטורה. מ"מ לכ"ע אינה מקודשת אפי' לרב הונא ברי' דרב יהושע בציפתא דאסא בקידושין [דף י"ג ע"א]. עיין ברמב"ן מובא ברשב"א שם ובריטב"א ור"ן. ואף לדעת רמב"ן שחולק שם בפירושו. וס"ל דגבי פקדון כל היכא שלא גילה דעתו ואמר בפירוש לנפקד הילך את שלך והוא לא רצה לקבלם. רק שזרקם מיד בפניו ואמר לו הרי שלך לפניך. דלרמב"ן מחויב הנפקד מצד הדין דסבירא ליה שדין פקדון והלואה שוין. ורשב"א חולק בפרט זה ומחלק בין הלואה דאיתא ברשות לוה לגמרי מה שאין כן בפקדון דאיתא ברשות מארי'. [ועיין בח"מ סימן רצ"ג דפליגי בזה הסמ"ע והש"ך בס"ק ב' ג']

אמנם לדינא נראה דאיפשר שגם רמב"ן יודה בפרט זה דאפי' היכא דמצד עיקר הדין פטורה, כיון דמ"מ עפ"י שיקול הדעת יש מקום לחייבה תו ליכא ראיה משתיקתה דמשום זה לא שדיתינהו דקסבר' שתתחייב לשלם. אמנם היכא שגם עפ"י שיקול הדעת ידוע דלא תתחייב לשלם. פליגי רבא ורב הונא בריה דרב יהושע, דרבא ס"ל דמ"מ נשי לאו דינא גמירי, ורב הונא ברדר"י חולק דכל כה"ג שאין מקום לטעות כלל, אזי אמרינן דמסתמא נתרצה, דאל"כ תשדינהו והנה בזרק לה קידושין ואמר קודם שהגיע לידה לשון קידושין דפליגי בזה הרמ"ה עם שאר פוסקים, אזי לדעת הח"מ (סי' מ"ב ס"ק ב'] תליא בפלוגתא דרבא ורב הונא בריה דרב יהושע דרמ"ה ס"ל להלכה כרבא. והחולקים, כרב הונא. וכן בלקח יד אשה בחזקה וקידשה ולא זרקה תניא נמי בזה. אמנם הב"ש שם ס"ל דשאני זרק לה וכן כשנטל ידה בידו שלא באה מתחלה המעות לידה מרצונה, אזי לדעת הרמ"ה א"מ. וכן דייק מלישנא דש"ע שהלכה פסוקה כדעת רמ"ה, עיין בסי' כ"ח סעיף ה' וריש סי' ל' וסי' מ"ב]

ומעתה נחזה אנן בעובדא דידן שמתחלה אמרה אשת הבעה"ב למשרתת לך לשחוט את האווז והילך א' זהב והניחה מיד את הזהב על השלחן בפני המשרתת והבעה"ב הלכה לעסקיה וגם המשרתת הלכה והניחה הזהב על השלחן במקום שאינו משתמר שהרי כמה פועלים ישבו שמה. ונמצא דמיד שקבלה המשרתת את פקודתה שתלך בשליחותה, שכן הדבר חובה עליה מסתמא, ובעה"ב הלכה לדרכה דאזי כבר נתחייבה המשרתת בשמירתן, לדעת הפוסקים בסי' רצ"א ס"ה [וסי' ש"ג וסמ"ע שם ס"ק א'] דמשעת סילוק בעלים נתחייב השומר בשמירתן. ואפי' לדעת החולקים שמה דדווקא במשיכה נתחייבו שומרין, מ"מ בנ"ד תיכף לאחר שנאבד הזהב מן השלחן תפסיד המשרתת מדמי משכורתה, שהרי הבעה"ב היא מוחזקת ברשות בדמי משכורתה שמגיע לה מתחילת הזמן ועודנה לא קיבלה חלף משכורתה. וכיון שתחילת קבלתה לא המציאה א"ע לקבלם כיון שלקח ידה בידו. ובנ"ד אם תשדינהו אח"כ אזי לכ"ע תפסיד שלה לכן גם לדעת הח"מ דהגהת מרדכי בגיטין דס"ל דמקודשת וחולק ע"ד רמ"ה היינו מפני דקסברה דבזה אין מקום לטעות והוי לה לשדינהו אכן בנ"ד דבוודאי תפסיד מדינא כאשר בארנו, אזי לכ"ע א"מ. ולדעת הב"ש דווקא כשנתרצית מתחילה הוא דמקודשת כשלא זרקה אבל כשלא נתרצית מתחילה אזי א"מ מפני שלא בא המעות מתחלה לידה מדעתה אפי' היכא שלא תתחייב אם תשדינהו

אמנם יש לפקפק בזה. כיון דבהגהה נקט ליה שלקח יד אשה בחזקה שלא ברצונה. וכן בהגהת מרדכי כתב שם לקח יד אשה בע"כ, ובגב"ע בעובדא דידן לא משמע להדיא דלקח ידה בחזקה. רק מ"מ יש מקום לומר כיון דעיקר דעתה היה שיחזיר לה הצענער) שלקח משלה שהרי קרא אחריה ע"ד כן. וגם עתה אמר לה (נא דיר דעם צענער) דמשמע שסובב על מה שאמר בראשונה [וכמ"ש בחידושי רשב"א אשר הבאתי לעיל (באות א') שרק לענין שתהיה מקודשת לא מהני זה משום דבעינן עדים דווקא. אבל לענין זה שלא תהיה מקודשת וכן בכ"ד לענין שאר דברים אמרינן דמסתמא הוכיח תחלתו על סופו]

ונוסף לזה יש מקום להתירה כיון שקרא אחריה ואמר שיחזיר לה (הצענער). ומיד הלכה אחריו ואמר לה הילך (הצענער) והרי את מקודשת לי. הרי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. מידי דהוי כאלו אמר לה הילך הסלע שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי אינה מקודשת משום שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. וה"נ כיון שכבר בארנו שכל כמה שלא נמצא (הצענער) תפסיד משלה עפ"י הדין. ומ"ל אם מחמת ספק אם מחמת וודאי, כיון שבעה"ב מוחזקת ועומדת בדמי משכורתה, [עיין גיטין (דף מ"ב ע"ב) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה. ובמשנה למלך פרק ט' מהלכות אישות הלכה ו' ד"ה ודע]. וגם כבר בארנו לעיל [בסוף אות ג'] עפ"י הירושלמי בסוף כתובות, ותומים [סי' פ"ה] דכל כמה דלא גילה הפועל דעתו שתפסם על חובו נמצא שהוא חייב להחזיר לשלם. וכאשר עשה כן ואמר לה שיחזיר לה אע"פ שאמר לה ג"כ הרי את מקודשת לי כבר יכולה לומר אין שקלי וד"ש. ונראה בנ"ד אין לחוש מפני קלא ששמעתי אומרים, שהיה קול ושוברו עמו שתיכף אמרו שכיון רק לשחוק ולצערה: מכל הלין טעמי נלפע"ד שהבתולה הזאת מותרת להנשא לכל מי שתרצה רק באופן שיסכים לדינא אחד מגדולי זמנינו שליט"א, ואזי גם אני מסכים לזה ומכלל הן אתה שומע לאו

ז לאשר נתעכבה התשובה הזאת פה בעבור מניעת נוסע נכון הנה הרהרתי עוד קצת בזה ואמרתי שיש עוד סניף להתיר מחמת הליצנות שסיים, ומזה נראה שעיקר מגמתו רק לחוכא וטלולא ולצערה. בכגון זה איפשר לומר דכ"ע מודו לדינא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. שהרי גם בעלמא פסקינן דבשתק ולבסוף צווח דספיקא הוי, עיין רמב"ם [בפ"ט מה' תרומות], ועיין חולין [דף ל"ט ע"ב] גבי כתבו ונפל מן הגג ומת דאם מעצמו נפל הרי זה גט ועיין באה"ע [סי' קמ"א בב"ש ס"ק כ"ד]. וטעמא דמילתא כדאיתא בחולין [דף ל"ט ע"ב] ש"ה דקאמר כתבו, וז"ל רש"י ואיכא קצת הוכחה ונפילתו גילוי מילתא בעלמא הוא. הרי אע"ג דבכתב לחוד לית ביה שום נדנוד ספק גם אם נתנו לידה. מ"מ כיון שנפל אח"כ אזי אמרינן דהוכיח סופו על תחילתו משום קצת הוכחה. וה"נ בנ"ד כיון דאיכא קצת הוכחה מעיקרא שאמר הנער פינחס לפועלים שעמו שיקחו כל אחד מטבע א' כדי להקניטה ולצערה. וגם סיים באמריו דברי שחוק והיתול. אזי אפ"ל דלכ"ע פסקינן בזה דהוכיח סע"ת. וא"ל דש"ה שהמעשה סתמיי שאמר כתבו לבד ולא אמר ובצע כל הענין הוא דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו. אבל לא בדבר שמנגד לגמרי נגד מעשה הקידושין דמחזקינן בסתמא שנתכוין לקדשה, וחזקה גמורה היא שאין אדם עושה מעשה להשטות ולצערה. שהרי גם התם בחולין שרצה לדמות גבי ישראל שעבד וכו' ג"כ איכא חזקה גמורה שאין לך