זית רענן חלק ב קה

דחייבא רחמנא היכי משכחת לה, ואפ"ה חייב' רחמנא שבועה במודה במקצת משום דלכפור יותר הוי העזה יתירא כמ"ש תוס' שם ד"ה מתוך, ול"א מיגו כזאת לאפטורי משבועה, ומשה"ט מסתבר נמי דמיגו להכחיש העד אפי' בלא שבועה. היכא שיכפור יותר בטענה שיטעון ממה שטוען עכשיו, כיון דאיכא תרתי לריעותא להכחיש העד ולכפור יותר דדמי למודה במקצת דלא אמרינן מיגו לכ"ע מפני דהוי העזה יתירא [נגד דבר קל שהוא רק דין שבועה לברר האמת]. ואע"ג דאית לי' לרמב"ח אליבא דרב ושמואל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפי' היכא שעתה אין חבירו מכיר בשקרו ובמיגו שיטעון יכיר בשקרו, ואפ"ה ל"א מיגו לאפמ"ש היכא דיכפור יותר, א"כ מכש"כ דל"א מיגו היכא דאיכא תלתא לגריעותא היכא דעתה אין חבירו מכיר בשקרו ואין העד מכחישו ואינו כופר רק במקצת, ובטענה שיטעון יכפור יותר ויכיר בשקרו ויכחיש את העד. דל"א אפי' לענין ממון, דהשתא להכחיש את העד ובשבועה אע"ג שגם עתה יצטרך ג"כ לישבע כקושי' תוס' שם. אפ"ה בהצטרף שנים האלו שיצטרך להכחיש את העד בשבועה ל"א אפי' לענין ממון גבי נסכא דר' אבא, מכ"ש בהצטרפו הנך תלתא לריעותא דל"א אפי' לענין ממון, תוכן הדברים בקצרה כיון שנתגדלה ההעזה ע"י שיכפור יותר, דלכ"ע ל"א אפי' לרמב"ח דאית ליה אליבא דרו"ש דאמרינן מיגו דהעזה לאפמ"ש ומהימן לומר נאנסו בלא שבועה במיגו דלהד"מ, אע"ג דאיכא נפקותא רבה שעתה אין חבירו מכיר בשקרו וירויח רק מעט מזעיר, וע"י זה שירויח רק דבר מועט נתגדלה ההעזה שישים מצחו כנחושה בשביל הרווחת שבועה לחוד ויכחישו בדבר שחבירו מכיר בשקרו, אפ"ה אית ליה לרמב"ח שגם העזה גדולה כזאת לא יפסיד המיגו ואנן פסקינן דלא כרמב"ח ולא אמרינן מיגו דהעזה לאפמ"ש אבל לפטור מממון אמרינן, והיינו טעמא משום דהיכא דמרויח בזה אזי נתקטנה ממילא ההעזה מהיכא דלא מרויח רק הרווחת שבועה לחוד, אבל להכחיש את העד ובשבועה כמו בנסכא דר' אבא, אע"ג שגם בטענת דידי חטפי יתחייב לישבע מדאורייתא (כמו בהחזרתי במיגו דנאנסו לדעת רוה"פ זולת לדעת בעה"מ, ועיין בש"ך סי' רצ"ו ס"ק ג') ובשניהם חבירו מכיר בשקרו אפ"ה נתגדלה ההעזה בזה להכחישו בשבועה דאפי' להרויח ממון ל"א] ואפ"ה מודה רמב"ח דלכפור יותר ל"א מיגו לאפ"מ אפי' דבשניהם חבירו מכיר בשקרו אפ"ה נתגדלה ע"י זה ההעזה, עד דכ"ע מודים דל"א

[וכמו כן מצינו כמה פעמים דלא אמרינן מיגו דהעזה אפי' לענין ממון, כמו גבי האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים דלא מהימן לומר פרעתיך ביני לבינך אף על גב דאית ליה מיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, משום דהוי מיגו דהעזה עיין שבועות (דף מ"א ע"ב) וברא"ש שם סימן י"ג

וכן מצינו גבי תבעו ביומא דמישלם זמנו דלא מהימן לומר פרעתיך תוך זמני במיגו דאי בעי אמר פרעתיך היום משום דהוי מיגו דהעזה, עיין ב"ב (דף ה') בתוס' ד"ה ובא בזמנו וכו' ובתומים (סי' ע"ח סק"ח) שהקשה שם קושיא זו דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה, ותי' משום דהוי נגד חזקה ג"כ ומיגו דהעזה נגד חזקה לא אמרינן אפי' לענין ממון

אמנם תירוצו צ"ע, דאם איתא דרק משום דהוא נגד חזקה לא אמרינן מיגו דהעזה כהאי א"כ קשה דהא אכתי אית ליה מיגו, דהנה המרדכי שם מדייק אי טען מחלת לי אי מהימן ודייק דלא מהימן דאי לאו הכי להימני' פרעתי במיגו דמחלת לי אלא משום דמחלת לי הוי טענה גרוע והיא גופה לא מהימן כי אם במיגו, ואי ס"ד דאמרינן מיגו דהעזה כהאי לענין ממון א"כ להימני' היכא דטען פרעתיך תוך זמנו במיגו דמחלת לי ומחלת לי הוי מהימנינן ליה במיגו דפרעתיך היום ותו לא הוי מיגו נגד חזקה דבטענת מחלת לי לא הוי חזקה המנגדו, אלא וודאי דהעזה גדולה כהאי לא אמרינן אפילו לענין ממון. אלמא היכא דאיכא העזה גמורה אפילו היכא דליכא מיגו להכחיש את העד לא אמרינן מיגו כהאי]

ומשה"ט סבירא ליה לבית שמואל כשטוענת היא להשטות בך נתכוונתי ונתקדשה בפני ע"א דל"מ במיגו דלהד"מ מפני שאז תכפור ביותר, שעתה בטענתה איננה כופרת ומברחת ממנו רק התקשרות האישות לחוד וכשתטעון להד"מ תכפור גם בכסף קידושין ועתה אין המקדש מכיר בשקרה ואז יכיר וידע וגם תחצוף להכחיש את העד לכן בהצטרף כל הנך ריעותות סרה המיגו בכללו ול"א אפי' לענין ממון כמו בנסכא דר' אבא

ולפ"ז בנ"ד שהמקדש טוען משטה ואית ליה מיגו דא"ב היה אומר בפירוש כמו שהגיד העד השני שלא אמר רק הרי את כמו"י, דאזי בין כך ובין כך לית ליה נפקותא לענין ממון. גם הב"ש מודה דמהימנינן ליה במיגו. ועוד דלמ"ש הלא עיקר דעתו דב"ש סובבים רק עפ"י דעת ר"י בנסכא דר' אבא שהוא משום לא חציף. והכא אם יאמר כמו העד השני ואיכא עד דמסייע ליה מעיז ומעיז. ועוד שגם לפי טענתו אין לו שום טענה על כסף קידושין. כיון שהחזיר הכסף מה שנטל מתחילה ממה שהניחה הבעה"ב לשחיטת האווז. רק היכא דכיון לקדשה אזי יש לומר שמטבע הלז שלו היה מתחילה והמטבע שלקח עודנו בידו או אפי' כשנודע בבירור שזהו המטבע שלקח מתחילה וכיון שהלך וקידשה בו אזי מסתמא תפסו על שכר פעולתו שמגיעו. אבל כל שכיון להשטות שוב לית ליה תביעה ודין ודברים עליה על הכסף שנתן לה שתחזיר לו דאזי אמרינן להיפוך דכל כמה שלא גילה דעתו שתפסו על שכר פעולתו דמסתמא נתן לידה את המגיע ממנו וכאשר אמרה הבעה"ב מתחילה

ועיין בירושלמי סוף כתובות בסוגי' דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה. ובתומים [סימן פ"ה סק"ד] דמסתמא ל"א דנחשב כפרעון עד שיבאו לידי גביי'. וה"נ בנ"ד שמגיע לו מבעה"ב שכרו ומגיע ממנו מה שלקח מן השלחן שנתנה לשחיטת האווז, אזי כל כמה דלא גילה דעתו לא נחשב לפרעון. וגם הוא לא לקחו מתחילה לפרעון רק לצחוק ולצערה [כמ"ש בגב"ע]. לכן גם כשנימא דכיון להשטות בה אזי מסתמא החזיר לה ע"ד שציוותה הבעה"ב מתחילה

ד גם יש לדון ולומר כיון שאמר בבירור גמור שהיה במעמד עם העד הראשון. ולא שמע שתי תיבות האלו שהן עיקר הקידושין. אזי ממילא נידון העד הראשון כעד אחד בהכחשה כמבואר בחשן משפט (סוף סימן כ"ט] האומר לא ראיתי הוי כאומר לא ראית ונידון כע"א בהכחשה. ושניהם המקדש והמתקדשת ג"כ אומרים לא נתקדשנו שהרי הוא אומר שכיון להשטות וגם היא אומרת שלא נתכוונה כלל להתקדש לו ולא ידעה מאומה ועיין בראב"ד [פ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א] ובמגיד משנה ובמשנה למלך שם. ומבואר בתשו' רשב"א מובא במש"ל דגם בדבר שמיעה הדין כן דכל האומר לא שמעתי כאומר לא שמעת דמי. ומה שמעורר המש"ל מתשו' ריב"ש. דבריו תמוהים דבעובדא דרשב"א איירי להדי' דעדי הגט שנזדמנו לעדי חתימה ועדי מסירה אמרו לא שמענו הביטול מודעא ועדים אחרים אמרו שמענו ומש"ה נידון כתרי ותרי והריב"ש מיירי להיפוך יעו"ש דע"ח אמרו שמענו (והם ואחרים) ואחרים אומרים לא שמענו. ועיקר דבריו סובבים שם משום דלגבי אחרינא הוי כמילתא דלא רמי' עלייהו לגבי הנך דנזדמנו לכך

ולפ"ז בנ"ד דשניהם לא נזדמנו שניהם שוים. בפרט בנ"ד ששמע שקרא אותה המקדש ואמר לה הילך (הצענער) הרי את כמו"י וכו'. ושמע תחילה וסוף ובאמצע לא שמע מפני מילתא דלא רמי' עלי' לא מסתבר כלל. לכן בזה לכ"ע הוי עדות גמורה ודינו של העד הראשון כדין ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא. ואע"ג דבע"א אומר שנתקדשה וע"א אומר ל"נ לכתחילה לא תינשא. זהו כשמכחישין א"ע בקרוב לה דעבידי דטעו ולדעת התוס' [כתובות כ"ג תד"ה תרווייהו] בעינן ג"כ שידוע גם לאחרים שזרק לה כדי להוציאה מחז"פ רק הר"ן מחמיר בזה דאפי' כשלא נודע לאחרים וכ"פ בש"ע אה"ע סי' מ"ז ס"ג [ובב"ש שם ס"ק ה' ו']. ולדעת רמב"ן ורשב"א איירי כשאינה מכחשת וכגון שקיבל אבי' קידושין. ולדעת הר"ן גם הרמב"ם איירי בקרוב לה ומכחישין את עצמם בזה ומשום עבידי דטעו. אבל בנ"ד שאמר עד השני בבירור שלא שמע שתי תיבות באמצע. מסתברא דל"ש לטעות בזה רק היותר מחמיר בזה הוא דעת המ"מ [פ"ט מה"א הלכה ל"א] בפירושו לרמב"ם דדוקא בע"א אומר נתקדשה והיא אומרת נ"נ הוא דתינשא לכתחילה משום חזקה דאין אשה מעיזה. אבל היכא דאיכא עד דמסייע לה מעיזה ומעיזה

ונראה דזהו דווקא היכא שהמקדש אומר ג"כ דנתקדשה או היכא דאזיל לעלמא. אבל היכא שהמקדש לפנינו והוא והיא אומרים דלא נתקדשה אזי גם לדעת המ"מ תינשא לכתחילה. דיש להבין לדעתו אמאי לא נאמין לע"א האומר ל"נ במיגו דא"ב שתיק ואזי תינשא לכתחילה. רק מפני דאמרינן דאי שתק איהו גם היא לא תוכל להעיז ולהכחיש העד. אבל היכא שגם המקדש אומר דלא קידשה שוב נאמן העד האומר שלא נתקדשה במיגו דאי בעי שתיק והיא תוכל להעיז ולהכחישו מפני שהמקדש מסייעה. וכי תעלה ע"ד היכא דאיכא עד אחד לבד האומר דנתקדשה ושניהם מכחישים אותו דלא תינשא