זית רענן חלק ב קג

בייא זיך, דאס האבען זייא נישט געווסט, אבל אין נפקותא בזה כי אין כאן שום דרך לדון על קידשה בגזל כי מעולם לא נעשה המעות גזל אצל הפועלים כידוע לב"ד מאז, עכ"ל הרב הנ"ל במכתבו השנית

ומחדש נגבה עדות מהעד השני ושמו אהרן צבי, פה קוטנא יום ה' ב' דר"ח מרחשון תרי"ג שבאו העד והבתולה הנ"ל לפה לחקור ממנו עדות ברור ואמר בפני הבתולה רק קצת בשינוי לשון, וז"ל דער מקדש האט גיהאלטין אין מיטען בענשען אונד האט גיזאגט קאם אהער איך וועל דיר געבען דעם צענער און האט גיגעבען איהר. וויא זיא האט שאהן גיהאט דעם צענער האט ער געזאגט צו איהר הרי את אין כדת מו"י דער נאך האט ער ארויס געווארפען אגרויס גילעכטער, און דער עד האט גיזאגט דאס ער האט עס גינומען נאר פאר אחוכא וטלולא נישט פאר קיין אמת, והבתולה אמרה דאס זיא האט נישט גיהערט קיין לשון קידושין אויך זיא האט גאר נישט מרגיש גיוועזין אז דאס איזט אלשון קידושין, ווארום זיא האט גימיינט דאס ער בענשט ווייטער דען ער האט געהאלטען אין מיטען בענשען, און זיא איזט גיגאנגען איהר וועג לשחוט את האווז, והעד הראשון שהעיד לפני הרב האב"ד בעיר הנ"ל כבר מת

ולאשר שמענו באזנינו הגב"ע מן העד השני מו"ה אהרן צבי ומעלת הבתולה הנ"ל הצורחת במר נפשה וניכרים דברי אמת לאשר שהיתה טרודה בפעולתה להחיש מעשיה בדבר הבעה"ב אשר צעקה עליה ואצה עליה בדבר שליחות האווז כנזכר בגב"ע. ובשגם הפועל ההוא היה עסוק אז בבהמ"ז לכן לא שמה על לבה כלל לדבריו אשר הוציא בדל שפתיו להמרות נפשה ולא הטתה אזניה לדברי שוא שהטיח מפיו והלכה לפ"ת מיד לבית השוחט כאשר הפקדה מן הבעלת הבית ובשגם שנודע עתה שבאם חלילה לא יזדקקו מגדולי זמנינו להוציא לאורה משפטה ולהתירה מכבלי העיגון. אזי תשב עד שתלבין ראשה ותתעגן כל ימיה. כי הסבה אשר הציקתהו לנוס חוצה למדינתנו שוב לא ישוב עוד לראות ארץ מולדתו כל ימיו והיא תילל במר נפשה כל ימי חייה. לכן בשגם שדחיתי הדבר עד כה לבל להזדקק לדבר חמור כזה, ולא פניתי לדבריהם אשר הפצירו בי עד למאד. ודחיתי אותם בלך ושוב ולא שמתי לבי לעיין בזה כמעט רגע ובפרט שלא נודעתי תוכן כוונת הגב"ע אשר קבלתי בראשונה עד שבוע העברה ביום ה' שראיתי במכתב כת"י הרב אב"ד בעיר הנ"ל אשר כתב בפירוש באר היטב דברי העד השני, וגם העד עצמו והמשרתת הנ"ל באו הנה ביום ה' העבר ונתקבל הגב"ע שנית מפיו ולגודל הפצרתם לא יכולתי לדחותם עוד. וראיתי בלבי שהדבר חובה להזדקק לזה לבל תאבל העלובה הזאת כל ימי חייה בדבר שנקתה וחפה מפשע. לכן אגלה את הנראה לפענ"ד לפני גדולי זמנינו שיחיו. ובאם ייטיבו הדברים לפניהם ויסכימו לדעתי הקלושה הן מטעמים שיתבארו או מטעמים אחרים, אזי גם אני מסכים להתירה להנשא בלא מיחוש ונדנוד איסור

והנה בדברי גב"ע מתחילה ועד סוף נודע לכל, דכל כמה שנוכל להשוות הדברים לבל יסתרו הדברים כמבואר בח"מ ובב"י סי' כ"ט בשם ר"ן דיש לתלות לתרץ דברי העדים אפי' במשמעות רחוקה שלא יהיו מוכחשין, ועיין בט"ז ח"מ [סי' ל' ס"ק ג']. ובדבר שלא נוכל להשוותם אזי מספק צריכין להחמיר. וכיון שגב"ע הראשונה והשניה מעיר הנ"ל לא נחתם בשנים ולא נידון יותר מתורת עד אחד שהעיד שכן נגבה בב"ד, וגם מתורת ע"א ירדה קצת דמפיהם כתיב ולא מפי כתבם ותליא באשלי רברבי, כמבואר בטור וש"ע שם [סימן כ"ח סעיף י"א]

א ובעיקר הדבר אתחיל בחיל ורעדה וכפי פרושות לאל צורי לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה למעשה. והנה מתחילה נחפשה לדעת שקדושין הללו בנ"ד נידון רק כנתקדשה בפני ע"א כיון שלא שמע העד השני שתי תיבות הללו שאמר המקדש מקודשת לי שזהו עיקר ויסוד הקידושין, ונודע הדבר שגם היכא שדילג ולא אמר לי, שרוב הפוסקים מקילים, וגם הרמ"א פוסק כן שכן נראה עיקר לדינא רק מסיים דיש מחמירין [בסימן כ"ז סעיף ד']. אבל היכא שלא אמר מקודשת משמע מסתימות כל הפוסקים שאין בהם חשש קידושין כלל. וא"ל דש"ה דסתמא סירכא דלישנא נקט ואתי, וכיון שאמר כמו"י מסתמא אמר הדברים כסדרן. חדא דסוף סוף כיון שהעד לא שמע את העיקר לשון הקידושין ה"ז כאילו לא נתקדשה בפניו כלל ויתר מזה בכמה הדרגות איתא בחידושי רשב"א קידושין [דף ה' ע"ב] בד"ה הא נתן הוא בתה"ד וז"ל, והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. דווקא כשחזר ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש א"מ. ואע"פ שהדברים מראים דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא, וכמו שפירש דמי. מכל מקום הודאת עדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין. א"כ כיון שלא פירש כאן ואיפשר דלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין. ואע"פ שהוא מודה דלשם קידושין נתן כמו שאמרה, אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות. אלא שהם דנין כוונת הלב ואין כאן עדות, עכ"ל. ובפרט בנ"ד דל"ש כלל לומר דסירכא דלישנא נקיט כיון שנראין הדברים בעליל לעד זה כמ"ש בגב"ע שנגבה לפני, שרק לשחוק ולצערה היה כוונת המקדש, וכאשר טען המקדש בעצמו בגב"ע הראשונה בעיר הנ"ל. ואולי בכיון דלג שתי תיבות הללו לבל תיאסר כל ימיה ועיין לקמן]

והגם שהדברים מסתברים בפשטות בעצמותן דכל זמן שלא שמעו שתי תיבות הללו ה"ז כאילו קידשה בלא עדים ממש. למען ינוח לב המעיין נראה ראיה ברורה לזה מריש נדרים (דף ו'] דמקשינן לאביי דס"ל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים. מדקתני הרי הוא עלי ה"ז עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן. טעמא דאמר עלי הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי לא. תיובתא דאביי אמר לך אביי טעמא דאמר עלי הוא דאסור, אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי הרי הוא דהפקר הרי הוא דצדקה קאמר והא מפני שהוא יד לקרבן קתני, ועיין שם בר"ן פירושו ועדיין צריך למתק הדברים דנשמע מכללות הדברים גם למסקנא דיד לנדר לא הוי היכא דלא אמר עלי אפי' לאביי משום דכל כמה דלא אמר עלי אזי יצא מכלל ידים לגמרי, דאפי' בכלל ידים שאינן מוכיחות לא הוי משום דנוכל לומר דהרי הוא הפקר או דצדקה קאמר, אבל לקרבן הוי ידים. אע"ג דא"ל דהרי הוא הפקר או דצדקה מ"מ הויין מיהת ידים שא"מ. ואמאי אם ביותר מסתבר לומר דהפקר או דצדקה קאמר א"כ גם לקרבן לא ליהוויין ידים א"ו בע"כ צ"ל דלאביי לא תליא מידי במסתבר דמ"מ לא יצא מכלל ידים שאינן מוכיחות. ומה"ט ליהוי ג"כ יד לקונם. א"ו בע"כ צ"ל שגם לאביי לא הוי ידים רק היכא דידים מיהת נגמרו בשלימות ולא חיסר רק את העיקר, ולכן הויין יד לעיקר, ולאביי אפי' בידים שא"מ. אבל כל כמה שלא גמר ובצע גם את היד בשלימות וחיסר גם מקצת מן היד, אזי יצא מכלל יד לגמרי מפני דבכלל ידים לא הוי רק היכא דהויין ידים לעיקר ולא במקום דהויין רק ידים ליד ולעיקר. ומשה"ט בקונם שגם היכא שאמר הרי הוא עלי לא הוי רק כיד לעיקר, דעיקר נדר הוא היכא דמתפיס בקרבן או היכא דאמר לשון איסור [וכמ"ש הר"ן ריש נדרים]. ומש"ה באמר הרי הוא עלי הרי גמר את היד ולא חסר אלא את העיקר לבד לומר כקרבן. אבל כל כמה דלא אמר עלי שאזי חיסר גם מקצת מן היד ואת העיקר, אזי לכ"ע לא הויין ידים מפני דיד ליד לכ"ע לית להו. אבל לקרבן גופא אזי גם כשאמר הרי הוא לבד כבר בצע באמרתו את היד ולא חיסר אלא את העיקר. ומש"ה מקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני

ולפ"ז גם בקידושין ע"כ לא שמעינן אלא היכא דאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי, הוא דנכלל בכלל ידים שבזה גמר מיהת את כל היד ולא חיסר אלא את העיקר משום דמקודשת לחוד דמי כאילו הקדישה וזהו בלתי איפשר. ובתיבת לי נבע מצפוניו ונודע ביאור הדברים, כמו שפירשו התוס' בקידושין (דף ז'] ד"ה ונפשטו, דהוי כאילו הקדישה לכ"ע ע"י קנייתו שקנה אותה ורק לו לבדו הותרה. וכן בשאר לשונות של קידושין נמי כל היכא דלא אמר לי ה"ז כרוצה לכבלה ולתפשה באישות לחוד בלא איש ומבלעדי הקונה אותה, וזהו בלתי אפשרי דאיסור אישות לא שייכי כלל רק היכא דאיכא איש שתקנה לו. אבל היכא דאמר הרי את ולא אמר גם מלת מקודשת (לי) שחיסר גם מן היד, אזי כבר יצא מכלל דין ידים לגמרי, ויען שעל יסוד זה יסובו צדדי ההיתר, לכן הארכתי בזה קצת, הגם שהדברים ברורים ופשוטים. וזהו מילתא דפשיטא דליכא לפלוגי בין היכא שלא אמר מקודשת לי ובין היכא שלא שמעו העדים, דמ"מ נידון כמקדש בל"ע, ובפרט בנ"ד דנראין הדברים דכיון רק לשחוק בעלמא ולצערה, וכמ"ש לעיל

ב ומעתה כיון דלא נתקדשה אלא בפני אחד ונחקרו העדים בב"ד ואח"כ שאלו את הבעל ואמר שלא כיון רק