זית רענן חלק ב קב

רבנן גבי עיגונא כמו שנים בעלמא ומה"ט הוא דמצרפינן לחזקה זו שזהו האיש שנתלוה עמו מתחילה. ולא אמרינן דלא עדיף מע"א דעלמא דאע"ג דנאמן באיסורין מ"מ לא מצרפינן לחזקה בהדי עדותו אבל הכא גבי עיגונא דאקילו רבנן עשאוהו כשנים שהרי נאמן נגד חזקת אשת איש וחזקת חי לדעת הריב"ש סי' שע"ט]. וזהו כעין שכתב הנימוקי יוסף בפרק האשה שלום בשם הריטב"א מובא בש"ך יו"ד (סי' קכ"ז) דדוקא גבי עיגונא הוי ע"א ישראל כשנים כשהעיד בראשונה והוא שכתב הרא"ש דמשום עיגונא אקילו ועשוהו גם עכו"ם מסיח לפי תומו כשנים כשרים להעיד. ומש"ה מצרפינן לחזקה שזהו האיש שנתלוה עמו מת, בהדי הגדתו

עוד י"ל שקאי אמאי שכתב שם דלא הצריכו לשאול את הנכרי אם היה אותו האיש עצמו שהלך אתו מעירו והוא כיון דבדיעבד סמכינן על חזקה זו מדינא היכא דליתא קמן לשאלו שוב משום עיגונא לא הצריכו לברר גם היכא דאיכא לברורי וזה מדוקדק בלשונו למעיין

ומה שהקשה מהני עובדי דשני תלמידי חכמים ודיגלת ובגברא חרוכא. כבר תירצתי לעיל הני קושיות של מהרי"ו ורשב"א. ועיקר הדבר דהיכא שידעינן שהתלכד ההולך בדבר אחד, כגון שנתלוה הוא עם אחר, ל"ח שמא הוא אזל לעלמא ואיש אחר נתלכד ג"כ עמו בזה הוא דל"ח ליה, וכן גבי יצחק ריש גלותא (דף קט"ו ע"ב) שנתלכד ההולך בשמו ושם כינויו. אבל היכא שלא נתלכד בדבר אחד רק דידעינן שהלך בזה הדרך, הוא רק דעת המבי"ט לחודא ולא פסקו כוותיה

ו גם נלפענ"ד דיש לסמוך על מכתב של כה' זאב בר"מ שנתקיים על ידו וע"י ע"א. וכיון שכתב שם שיודע בבירור שמת יוסל האזע מעיר הנ"ל. ונשבע ע"ז בד' ית"ש, וגם העיד אח"כ על פה שהיה בשפיטאל ודיבר עמו, ולעת ערב היה ג"כ שם ושאל את איש יהודי עליו ושאינו זוכר אם שאל עליו בשמו, או רק על מי שהיה מונח במטה זו, בוודאי יש לתלות מסברא פשוטה שאז ידע בבירור ששאל על שמו כדרך החפץ לידע הדברים על בוריין, ואח"כ לאחר שנה נשכח ממנו שורש הדברים, אע"ג דכ"ז שלא הגיד בב"ד יכול לסתור עדותו אבל מיודע בבירור לאינו זוכר אין בזה שום סתירה דאי לא תימא הכי לא היה נשבע בבירור, ותו ל"ח שמא גם הוא סמך אז רק על הקוויטעל [וכעין פלוגתת הבית יוסף בסימן ג'] שזהו היכא שהעיד בסתמא מת פלוני בן פלוני, אבל היכא שאמר בפירוש שיודע תו ל"ח לספיקא, וכן איתא להדיא בתשובת משאת בנימין (סי' ק"ה) דחייש לסברת רמב"ן דחיישינן לקול הברה מ"מ היכא שאמר בפירוש יודע אני תו ל"ח ומכש"כ בזה שנשבע בבירור

גם אם נדחוק נפשין ונימא דעיקר היתרא דתשו' הרא"ש מפני שנאבד זכרו, אע"ג שלא הזכירו רבינו בתשו' זו, ותו ניחוש דבעובדא דידן שיש לחוש שמא ברח והעלים זכרו דדמי לבורח מח"נ, חדא כיון דלדעת רוב הפוסקים ע"א נאמן ביבמה להתירה לשוק, והיינו משום דעיקר נאמנות דע"א הוא משום דעבידא לאיגלויי, ולא בעי רק דיוקא זוטא כמו שכתבו תוס' יבמות (דף צ"ג צ"ד), הכי יעלה על הדעת דגבי בורח מח"נ לא מהני ע"א כשר, משום דנחבא לברוח ולא מגליא שמיה שוב לא הוי כמילתא דעבידא לאיגלויי, וגבי בורח גופא פירש הרשב"ם [ב"ח ל"ח ע"ב] משום שירא למחות מפני גואל הדם שיתור אחרי מקומו ולדעת הרמב"ם מפני שטרוד בעסקיו, אבל בכגון זה דבע"כ צריך לברוח חוץ למדינה, הכי לא ימצא לו איש נאמן רוח שיגלה לו כל לבו ומקומו ושיודיע לאשתו אנה ואיפה פנה דרכו, גם בל"ז אין לדמות ענין מחאה שהוא נגד איש ריבו שירא ממנו לבל יתור אחר מקום מושבו, לענין זה, ועוד אף אם ניחוש לכל החומרות מ"מ חששא רחוקה היא לחוש שגם היהודי שהיה מונח אצל מטה זו ג"כ נתחלף מבקר לערב דדמי קצת לאיתרמי שמא כשמא ועדים כעדים, גם אם ניחוש גם לזה ונימא ג"כ שמסיח לפי תומו הזה נגרע כוחו, מ"מ הרי מבואר להדיא ברש"י גבי פונדקית וז"ל, ס"א לכשתהא כפונדקית נאמנת, כלומר באותו ענין שהאמינו לפונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי הפונדקית הוציאה להם, ועל הסימנים סמכו עכ"ל. הרי דצירוף מילתא הוא אע"ג שהסימנים גרועים שלא נמצאו אצלו או סמוך לו מכל מקום מצרפינן בהדי מסל"ת שהורע קצת, הכא נמי מכל שכן בנידון דידן עדות המסל"ת בהדי עדות היהודי, ובפרט שכבר ביארתי, שעל כל אחד מהם בפני עצמו יש בו די להתירה מכבלי העיגון שלה. גם אין לחוש שנראה שהיא זקוקה ליבם וללישנא קמא ביבמות (דף צ"ג ע"ב) מיבעיא לן בזה. אע"ג שעתה אינם מיבמין מ"מ צ"ע בזה, שהרי גבי יבמתה דאינה נאמנת שמת בעלה, אפילו היא אחותה, כמו שפסק הרמב"ם (פרק י"ב) מהלכות גירושין, ובמגיד משנה (פרק ז') הטעם משום דלא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה, מ"מ נראה כיון שכל הפוסקים מקילין גם במת יבמך. וכן פסקינן בש"ע אה"ע (סימן קנ"ח סעיף ג'] ובבית שמואל שם, רק הרא"ש מחמיר בזה, והוא בעצמו לא החמיר כלישנא קמא שם, כמבואר ברא"ש יבמות (פ"י ס"ד לכן גם אני נטפל לעושי מצוה ומתירה להנשא אחרי שתחלוץ יבמה, וגם הגאון הנ"ל הסכים בהיתרא, ומע"כ הודיעני שעוד רב מפורסם הסכים ג"כ להיתרא, ע"כ יוכל מעלתו להתירה בלי שום גמגום ונדנוד ספק בעזה"י: הנני ידידו הד"ש באהבה הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זצללה"ה. סימן לד בדיני קדושין בעזה"י יום ג' ו' מרחשון תרי"ג לפ"ק קוטנא

בדבר השאלה מעיר אחת בדבר המשרתת שהיתה בבית פאבריקאנט אחד, וזה נוסח הגב"ע במכתב הרב דשם

מעשה אירע פה, משרתת אחת היתה בבית פאבריקאנט אחד אשר עשו בביתו איזה פועלים נערים ישראלים. ונתנה אשת הפאבריקאנט למשרתת א' זהב דהיינו שלשה [צענערס] לילך לשחוט אווז והניחה המשרתת את השלשה [צענערס] על השלחן אשר ישבו בו השלשה פועלים, והלכה המשרתת לחדר אחד ויען אחד מהנערים הפועלים לאמר קחו איש אחד א' צענער] ותנו לכיסכם כדי שתבקשם המשרתת וכן עשו ויקחו כל אחד [א' צענער] וגם הוא לקח [א' צענער] והניח בכיסו, ואחר אשר ביקשה המשרתת את הצענערס] ולא מצאה, קרא הנער העונה למשרתת ואמר לה הילך הצענערס ונתנו הנערים כל אחד [הצענער] לידה. ואותו נער הקורא אותה לקח את יד המשרתת לידו ואמר לה הילך הצענער] הלז והרי את מקודשת לי בפני שני הפועלים אחרים, וישבנו תלתא בתורת ב"ד וחקרנו העדים, וגם המקדש והמתקדשת, והעיד אחד מהעדים ששמע בפירוש כל לשון הקידושין הנ"ל, וגם השני העיד שראה המעשה כהנ"ל אשר לקח יד המשרתת לידו ונתן לה ואמר. רק זאת העיד שלא שמע כל הלשון בהברת מילים רק קול הברה מהתחלת לשון הקידושין, והמקדש הודה שאמר לה לשון הנ"ל וכן עשה, רק לשחוק נתכוין, וגם העדים העידו שאמת אחר גמר לשון קידושין הנ"ל אמר דבר ליצנות, ועייננו בדבר הזה אם נוגע לקידשה בגזל, וראינו אשר לא היה נוגע לקידשה בגזל כי לא היה גזל המעות הנ"ל ומה שטען לשחוק נתכוונתי ראינו שאין בטענה זו ממש לפטור אותה בלא גט, ולא היה לנו שום היתר להתירה מכבלי הקידושין בלי ג"פ, ושלחנו המקדש והמתקדשת לעיר הסמוכה לפה לפטור אותה שם בג"פ, ושם הסכימו יחד המקדש והמתקדשת שישא אותה בנישואין ולהכניסה לחופה, ואחר איזה שבועות הלך המקדש למדינה אחרת והיא ישבה עגונה, וכעת לא אדע מה לעזור לה לפטור אותה מעיגון, ונתתי לידה הכתב הלז לחפוש ולחקור אולי תמצא תרופה אצל גדולי זמננו נ"י, וב"ד היה אז, אני ח"מ ועוד שני דיינים, ואחד מהם שבק חיים לכל חי, באתי עה"ח יום ד' כ"ב סיון ברי"ת לפ"ק ובא על החתום הרב אב"ד דק"ק הנ"ל]

אח"כ ביאר הרב הנ"ל יותר את הגב"ע משני עדים הנ"ל, העד הראשון העיד ששמע כל לשון הקידושין הרי את מקודשת לי כמו"י, ווער אכפרה פאר כל ישראל, ופער פיו לשחוק עד בלי חק והעד השני העיד דאס ער האט נאר גיהערט מלשון קדושין הרי את אונד משה וישראל אויך דאס ליצנות דער נאך, אבער מקודשת לי האט ער נישט גיהערט, אויב דער מקדש האט גיהאט נאך [צענערס]