זית רענן חלק ב קא

הוא. אבל ריב"ש וב"ש ס"ל דאי אמרת דבלא קישור דברים לא חשיב לפי תומו אכתי יש לחוש בזה שיסתיר קולו]

ד ומ"ש הגאון הרב נ"י בתשובתו ששלח מעלתו אלי. שיש לחוש שמא האיש חיל בעל עגונה ברח מעצמו ביום ההוא מפני איזה סיבה בלתי ידועה החליפו אותו באחר, וכיון שכן כבר יצא מכלל מסיח לפי תומו, נראה דכל כה"ג ל"ח כלל דאין ספק מוציא מידי וודאי. דכיון שכתבו בפנקס ובקוויטעל שמת פלוני מעיר פלוני ובכינוי שלו תו ל"ח דילמא נעשה מעשה בתווך שברח והחליפו מפני שעל ידי כן יש להם שייכות בגויה. שהרי ל"ח שמא עשה טובה לקרובי אשתו. ולמעשה רב בכה"ג ניחוש. והרי גבי גיטין לא הקילו כמו גבי עגונה במיתת הבעל, ולא חששו אפילו לחששא קרובה מזו עיין גיטין (דף ס"ד ע"א) תינח בפנינו אמרה בפנינו קיבל למה לי ועיי"ש בר"ן ובתוס' דאפילו היכא דלא אמר השליח כלל די כשראוהו בידו אפילו היכא שנקרע הגט אח"כ. ול"ח דילמא אמר לו הבעל הולך, שזהו טוב לפניו. שעודנו הדבר בידו לקיים או לבטל אפ"ה ל"ח משום דאין ספק מוציא מידי וודאי. לכן כיון שידענו שנעשה שליח לקבלה וראינו בידו תו ל"ח דילמא נשתנה ביני וביני וגם להוציא ממון ל"ח בכה"ג שהרי המוצא שטר הקנאה בשוק לשמואל דלא חיישינן לפרעון מהדרינן למלוה [ב"מ ט"ז] ול"ח דילמא פרע לו מקצת חובו והשלישו השטר ומידו נפל. אלא וודאי דכל ענין שאינו ידוע לנו לא נכנס כלל בכלל סוג הספק, ולא חשו רבנן לזה רק גבי מלוה ולוה הכתובים בשטר הוא דחיישינן בנפל לכל חששי אפילו לחשש רחוק ביותר. אבל לחוש לאיש אחר אשר לא נראה בעליל מתוך הנידון עצמו ל"ח ליה אפילו לחשש קרובה, ועיין בריטב"א ובשיטה מקובצת שם, וזהו כוונתם למעיין, דאם נבוא לחוש בכה"ג אין לדבר סוף, וזהו בכלל אין ספק מוציא מידי וודאי [ועיין לקמן סימן ל"ח], ועוד שהרי בעדות אשה התירו עד מפי עד. ול"ח שמא הראשון שהלך לדרכו כבר חזר מדבריו. או שמא יחזור מכאן ולהבא. שהרי כל זמן שלא הגיד עדותו בב"ד יכול לומר מבודה הייתי (כמ"ש בתשובת הר"ן סי' ל"ד]. הרי אע"ג דאיכא תרי חזקות חזקת אשת איש וחזקת חי לדעת הריב"ש סימן שע"ט]. אפ"ה ל"ח לזה. גם יש כדמות ראיה לזה מתוספתא סוף יבמות דקומנטריסין ששנו שם מת או נהרג. וכן הגירסא בש"ס דילן גיטין [דף כ"ח ע"ב]. והרמב"ם פרק י"ג מהלכות גירושין הלכה י"ג]. דהביא רק נהרג. ולפי פשוטו זהו משום דלמסקנא דגמרא מיירי שם כשהומת ע"י בקומני' חלילה [וכמ"ש רש"י שם בס"ד. כן צ"ל גם למסקנא]. ונמצא דליכא נפקותא בין מת לנהרג. אבל אם ניחוש לברח ומשום איזה סיבה בלתי ידועה החזיקו אותו שמת. או שהחליפו באחר מן היושבים בבית המאסר. אשר לא ישגיחו עליו עוד, נמצא שגם אם אמרו שמת בתוך המאסר שלא על ידם ג"כ אינן נאמני' למסקנא מפני שיש להו שייכות בגוי' וא"נ בזה, ואם כה נאמר היה לו להרמב"ם להביא מת או נהרג דאינו נאמן. לאשמעינן רבותא זו דאפילו שמת במיתה טבעית ג"כ אינו נאמן

גם יש לצדד קצת מקושיית הש"ס גיטין שם. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אילימא מת ממש וכו' אימא סיפא. והא קימ"ל דמסיח לפי תומו נאמן. דילמא איירי כשאמרו שמת בתוך בית האסורין ונהרג שם ע"י אחד מן האסורין שמה. ומש"ה א"נ משום דחיישינן שקיבלו שוחד ממנו למען יניחוהו לברוח ולהעלים בריחתו אמרו כן. שהרי איירי קודם שחתם הפורסי שנמג כמ"ש בתוס' שם, גם אפילו לתירוצם השני לחשש כזה לא מהני חתימת הפורסי שנמג אלא וודאי דל"ח למקבלי שוחדא, רק היכא שאמרו שיצא ליהרג דכ"ז שלא נודע מיתתו בבירור חיישינן לכל חששי, וכן גבי צלוב חיישינן דילמא מטרוניתא עברה עליו ורפאתו כמ"ש הירושלמי מובא במרדכי ובב"ש [ס"ק צ"ג]. וזה נראה ברור בלי ראיה דל"ח לזה, וכמ"ש הרב הנ"ל בעצמו בלי ראיה. ולדידי ראיות ברורות לזה, וע"כ ל"ח גבי ערכאות משום דמעיקרא הכי תיקנו דלא סמכינן עלייהו רק משום דלא מרעי נפשייהו. וזהו היכא דידעינן דלא משקרי. אבל במסיח לפי תומו כיון שסמכו על סתם עכו"ם אע"ג דבוודאי משקרי אפ"ה ל"ח לזה משום דאין ספק מוציא מידי וודאי כיון שלא נראה בעליל לפנינו איזה רגלים לדבר לספק בזה. וראיתי בתשו' מהרי"ו (סימן ע"ט) דכללא כייל דל"א אין ספק מוציא מידי וודאי גבי עיגונא. והביא ראיות אלו מגברא חרוכא ומעובדא דשני תלמידי חכמים [יבמות קט"ו] וכן הוא ברשב"א יבמות [דף קכ"א] שהשיג ע"ד הרמב"ם דפוסק דבלא עלתה בידם אלא רגל מן הארכובה ולמעלה אף בלא שלשלוהו מתחילה לים תנשא. וע"ז הקשה מסוגיות הנ"ל וכוונתי בתחילת השקפה לדברי הנוב"י (מהדורא קמא סי' נ"א תד"ה אומר אני). דבגברא חרוכא כיון דבע"כ שגם איש אחר נכנס לתוך הדליקה הוא דחיישינן וכן גבי ים שהדבר מצוי שיש שם כמה נטבעים בעלמא מכבר. אבל היכא דידעינן שהבעל היה בתחילת הדליקה בתוך הבית הנשרף ומאיש אחר לא ידעינן. ומצאו גברא חרוכא בוודאי ל"ח לאחר. ומה דכייל מהרי"ו דל"א אין ספק מוציא מידי וודאי באשת איש. כבר בארנו מדברי הפוסקים דלא ס"ל כוותיה בזה. גם מה שהביא מענן בר חייא יבמות (דף קי"ו) דחיישינן לגמלא פרחא. כבר כתב הראב"ד מובא בחידושי רשב"א שם. דעיקר החשש הוא רק לשמא מילי מסר, והנהו טעמים גמלא פרחא, ובקפיצה אזל, סניפין הם. גם מה שכתב בהוכחתו מעדים זוממין. אחז בזה דרך לעצמו דדוקא גבי ממון אמרינן דאין ספק מוציא וכו' ולא בא"א. ולא כן דעת התוס' שתירצו באופנים אחרים

ה גם עפ"י דברי עד אחד יהודי מאנשי חיל שהלך לבקרו בבוקר ומצאו מוטל על ערש דוי נפוח. ולעת ערב הלך ושאל איה האיש שהיה במטה הזאת, והשיבו לו שכבר מת כהנ"ל. יש סמך גדול להתירה עפ"י דברי תשובת הרא"ש (כלל נ"א סימן ב') תד"ה זה נוסח, וזה לשונו, מדאמרינן בשילהי יבמות (דף קכ"ב ע"ב) מעשה באדם אחד שבא להעיד וכו', ועוד אמרינן מעשה בישראל ועכו"ם שהיו מהלכין בדרך ובא ואמר חבל על יקירי יהודי שהיה עמי בדרך ומת וקברתיו. ושוב מעשה בקולר של בני אדם וכו'. מאלו המעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה משום עיגונא. במעשה הראשון לא הכיר העכו"ם את היהודי ולא ידע שמו אלא שאמר שהיהודי נתלוה עמו ומת, והיו עדים שיודעין שאותו היהודי נתלוה עם זה העכו"ם ובאו לפני ב"ד ואמרו שפלוני נתלוה עם זה העכו"ם. והנה העכו"ם אומר שמת והתירו את אשתו. ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן העכו"ם אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו, ושוב נתלוה עמו אחר ומת. אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בוודאי שאותו היה שמת עכ"ל הרא"ש בדילוג. והרבה אחרונים פסקו כוותיה. והקשה הרב הג' הנ"ל ע"ד הרא"ש שכתב הטעם דמשום עיגונא אקילו בה רבנן, הא תינח לתירוץ השני בש"ס בכורות (דף מ"ו ע"ב) דיכיר לחוד וכו'. אבל אנן דפסקינן כתירוץ הראשון שם. כי אקילו רבנן בסופה אבל בתחילתה לא אקילו רבנן. א"כ היאך התיר הרא"ש הא הוי בתחילתה. ועוד העיר שהרי בעובדא דשני תלמידי חכמים בעינן דאסוקינהו קמן וחזינן לאלתר. ולדעת תוס' בתירוץ ראשון בעינן סימן מובהק. וכן בעובדא דדיגלת ובגברא חרוכא אמרינן הוא אזל לעלמא. וצריך לומר דעיקר טעמו של הרא"ש הוא מחמת שאבד זכרו כמבואר בפסקי מהרא"י על עובדא אחרת שזו יסוד גדול בעיגונא. וכן ברמב"ם (פרק ז' מנחלות). ואף דגם בעובדא דידן אבד זכרו זה חמשה שנים. מ"מ אין ראיה מה שלא נשמע ממנו מפני שנחבא לברוח והוי כבורח מחמת נפשות דאין מחזיקין בנכסיו. עוד העיר הרב הנ"ל עפ"י תשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא דבבית אחד ובחדרים חלוקים חיישינן לאחלופי וה"נ ניחוש שמא זה שדיבר עמו בבקר פירש לחיים. וזה שהעיד היהודי שמת הוא אחר. הגם שהחולים אינם רשאים להחליף את מטתם מ"מ חיישינן שנעשה כן ע"י איזה סיבה בלתי ידועה

ועתה נלקטה אחת לאחת מ"ש דהרא"ש פוסק כתירוץ השני בבכורות הלא גם לתירוץ השני לא משמע דאקילו ביה בתחילתו רק דאצ"ל דהא דבעינן הכרת פנים עם החוטם הוא מחומרא דרבנן לחודא. אלא שזהו ג"כ מדאורייתא. (ובעיקר הדבר מצינו ג"כ ברשב"א גבי תרי יצחק דל"ח משום דגבי עיגונא הקילו), ובפשטות נראה כיון דמ"מ חזינן דמהדרי רבנן להקל גבי עיגונא, תו לא מחמרינן בה יותר מלגבי ממון, רק מה שמצינו בהדיא. כמו גבי מים שאל"ס וכדומה. גם יש ליישב ברווחא עפ"י דברי הרמב"ם והמגיד משנה (פ"כ מהלכה איסורי ביאה הלכה ט"ו) דהיכא שהעדים מעידים שאביו של זה כהן הוא מעמידין על חזקתו ול"ח שמא הוא בן גרושה או בן חלוצה, אבל בעד אחד לא מהני זה, עד שיאמר שיודע שהוא בעצמו כהן. והוא כיון דעדותו רפויה תו לא מצטרפינן לחזקת כשרות של אביו בהדי סהדותא דע"א. אע"ג דע"א נאמן בזה הוא דווקא בגוף העדות וזהו שחידש הרא"ש בתשו' שעדותו של המסיח לפי תומו כבר עשאוהו