זית רענן חלק ב ק

ר' זאב בר"מ. וגם הקוויטעל מן הדאקטאר בשפיטאל היה ע"י איש יהודי ששמע, שמת יהודי בשפיטאל והלך והביא את הקוויטעל מן הדאקטאר. והוליך את הקוויטעל הנ"ל להרב דממשלה כפי נימוס והרב רשם זאת בפינקס הצווילנע. ונתקיים זאת בב"ד. וכ"ז נכתב באריכות בגב"ע אשר תח"י. והנה כל הגמגומים והפקפוקים שיש בכל אלה מבוארים ג"כ באריכות בהשאלה. ומעתה אין אני צריך לפורטם. רק אביאם בקצרה, א'] שהקוויטעל מן הדאקטאר מסתמא היה ע"י שאלה. הגם שהעיד היהודי סתם שכאשר שמע שמת יהודי הלך והביא הקוויטעל. מ"מ רחוק שיתן בלא שאלה. ב'] שהיה מסל"ת עפ"י כתב

ולפענ"ד נראה דבוודאי אם ידעינן שהקוויטעל מהדאקטאר היה ע"י שאלה. היה ספק עצום בזה. הגם שהמת מוטל לפני היהודי ושאל אותו רק על שמו או על שם עירו מ"מ כבר יצא מכלל מסל"ת. ומן הסברא אין לחלק כלל בין אם שאל אותו על מיתתו. או ששאל אותו על שמו לבד. דמידי הוא טעמא כיון ששאלו אזי מעלה על דעתו דאיכא איזה נפקותא ליהודי בזה. כמ"ש הב"י שם בשם תה"ד סי' רל"ט], ומה נפקותא תו בין ששאלו על שמו לבד או ששאלו על חיותו. וכן משמע קצת בתוספתא סוף יבמות פרק י"ד] שמביא שם מתחילה מתניתין דמים שיש להם סוף. ומוסיף שם הפלוגתא דר"מ ורבנן בזה. וגם על מה שמביא בעובדא דר"מ באחד שנפל לבור הגדול מוסיף בזה מה דפליגי חכמים עליו דאין מזכירין מעשה נסים, ועל מתניתין שאח"ז אפילו שמע מן הנשים מוסיף אפי' שמע מן המקוננות וכו' הכל כסדרא דמתניתין. ובמה שאין שם דבר להוסיף שבקי' ללישנא דמתניתין לגמרי. ומש"ה שבקי' למאי דתנן שם אח"ז ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואח"כ הביא משנה שאח"ז דמשיאין עפ"י בת קול. ומביא עובדא באופן אחר ממה דתנן התם. וז"ל באחד שעמד בראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת והלכו ומצאו שתפחו עיניו והשיאו את אשתו. ובעכו"ם אם היה מתכוין לעדות אין עדותו עדות עכ"ל התוספתא. ומדשבקי' למשנה זו במקומו והביאו כאן על עובדא זו. לחדש לנו דאע"פ שהמת מוטל לפנינו אם נודע אח"כ שעכו"ם היה ונתכוין להעיד אין עדותו עדות ומשמע להדיא מתוספתא זו כדברי הריב"ש שגם בלא קישור דברים הוי ג"כ בכלל מסל"ת]. אך בעיקר הדבר נראה כיון שהיהודי מעיד בסתם אין לנו לחוש עוד ששאל מן הדאקטאר את הקוויטעל על שמו ושם עירו. אע"ג דמסתמא לא נתן לו מעצמו. רק דנוכל לומר דשאלו על משפט איש היהודי שמת אם ימסרוהו מיד למכתפים או לא. וכיון שאין הענין מכריח לזה תו לא חיישינן במקום עיגון לדעת הר"ן דס"ל דחיישינן מספיקא. כמ"ש הב"ש [בס"ק מ"ם], גם מבואר בקונטרס עגונות [סי' ר"ס] דיש לומר דבישראל מפי עכו"ם תלינן להקל אפילו לדעת הר"ן וריב"ש דמסתמא אם היה בעדות זו ספק לא היה אומר דבריו סתם

ב עוד נראה דאין אנו צריכין בכאן לדין מסיח לפי תומו משני טעמים. חדא דמסתמא ידעו הממונים בשפיטאל עפ"י פנקס הרשום אצלם מספר הרעקרוטען מכל עיר וידעו שיש שם עוד איש חיל מעיר הזאת וגם שהיה אצלו אחד בבקר לבקרו וגם לעת ערב לאחר שמת שאל אחריו את הפעלטשער והשיב לו שכבר מת. וכיון שמסרו את המת ליהודים והוי מילתא דעבידא לאיגלויי מיד. וכל כהאי גוונא נאמן בתורת עדות כיון דידעינן דקושטא קאמר. ושורש הדבר נובע ממעין הגדולה רבן של רבותינו הראשונים מוהר"מ בהגה"מ בה' גירושין [סי' ט'] וזו טעמייהו דרבנן בעובדא דפונדקית בסוף יבמות שהביאו ראיה מפונדקית לעד אחד אע"ג דמסיח לפי תומו עדיף מע"א, רק דחכמים סברי דהימנותו מתורת עדות עפ"י הוכחות דזה קברו וזה מקלו וזה תרמילו דקושטא קאמר. וטפי עדיף עד כשר מעכו"ם שיצא מכלל מסל"ת ונכנס לתורת עדות עפ"י הוכחות ואומדנות. ור' עקיבא הוא דס"ל דעודנה לא יצאה מכלל מסיח לפי תומו. אע"ג דקאמרו איה חברנו מפני שהוכיח סופו על תחילתו דהא דבכתה הוי כאילו התחילה להתאונן על מיתתו דהיינו מפני שהוציאה אח"כ מקלו ותרמילו. ואנן פסקינן כתרווייהו לקולא. דהיכא דאיכא רגלים לדבר דקושטא קאמר כגון דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי מיד נאמן גם העכו"ם בת"ע לגבי עיגונא דווקא דאקילו רבנן, וזהו כחכמים דר"ע. וגם פסקינן כקולא דר"ע. דהיכא שהתחיל העכו"ם להגיד לפי תומו ושוב שאלו דלא יצא מכלל מסיח לפי תומו. זהו תמצית היוצא מדברי מהרי"ק (סימן קכ"א) וביותר מדברי צמח צדק (סימן מ"ב וסי' מ"ה) ובתשובת משאת בנימין סי' ק"ה. [ועיין מ"ש בז"ר חלק ראשון (סי' ד' הלכה ג') לחזק דברי קדשו על מכונם ולפרק מעליו כמה קושיות שקשה עליו לפום ריהטא]. איברא זהו דווקא לגבי עיגונא. אבל לא לגבי ממון, דאפילו ע"א כשר אינו נאמן גם במילתא דעבידא לאיגלויי מיד כמ"ש בתשו' הריב"ש (סי' קפ"ב) וכן פסקינן בח"מ (סוף סי' ל') רק היכא דאמר בהדיא שלח ואחוי, קידושין (דף ס"ו). ומשה"ט מצרכינן גבי שטרי פרסאי לשני כותים זה שלא בפני זה ומסיח לפי תומו [גיטין י"ט ע"ב] אע"ג דהוי עבידא לאיגלויי מיד גם איפשר לומר דהתם מסתירים הדברים לכתחילה בכל מה שנוכל שלא ידעו שסמכינן עלייהו בהגדתן שהרי גם לאחר כל התחכמות כבר יצאו מכלל מסיח לפי תומן שהגידו עפ"י שאלה. ובשלמא לענין איסורין י"ל דניתן לו לאכול והוא יגיד לפי תומו אם ירגיש טעם איסור. ומ"ש בקונטרס עגונות (סי') דכל היכא דלא ידע העכו"ם אם סומכין עליו לענין איסורא דיש לו דין מסיח לפי תומו גם לענין עיגונא לא משמע כן ממשמעות הפוסקים. ובט"ז ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ב') כתב להדיא להיפוך רק דגבי איסורין מהני זה בצירוף קפילא

ג וטעם השני שאין אנו צריכין בעובדא דידן לדין מסיח לפי תומו. כיון שנלמד מדבריהם (בהג"מ ובצמח צדק ובמשאת בנימין) דעיקרא דנדע דקושטא קאמר, וכיון שיודעים הממונים שבשפיטאל שצריכין לתת חשבון בצמצום לאדון הגדול יר"ה על מפקד שנמסר תח"י, ומש"ה הוא דדייקי שפיר, וכמו שהוכיח סופו על תחילתו שנכתב כן בפנקסיהם. ונשלח להביורע כפי הנימוס ואנן הוא דאתינן לתור ולחדש מדבריהם לענין אחר דהיינו להתיר את אשתו, וכיון דבגוף הדבר בוודאי דייקי כל צרכם כפי נימוסי חקיהם ומסתמא קושטא קאמרי דהרי קפדו לצמצם השם והמקום והיום שמת. ואנן הוא דאתינן למילף מדבריהם לענינינו וכיון דעיקר' מחזקינן לקושטא שוב נגרר ממילא לענינינו דאי איפשר להפריד ביניהם כמלא נימא

ובזה נסתלק גם חששא דשאלה שהרי נלמד מדברי תרומת הדשן ושאר פוסקים דאין לחוש במסיח לפי תומו אחרי ענינים נעלמים רק אחרי הגלויות והנראות בעליל וכיון דתשובתו של הדאקטאר בקוויטעל היה עיקרו רק מפני חקותיהם ונימוסים שלהם. כן ה"נ נימא דעיקרו של השאלה של היהודי היה ג"כ רק מפני כן, דמה לו ליהודי אחר איזה נפקותא בזה רק מפני שמוזהרים מן הממשלה כנודע, וכ"כ ג"כ מעכ"ת קצת מטעם זה, ובפרט שכל חששא דשאלה הוא מפני שמסתמא מחשב המשיב שיש לו איזה תועלת או מפני שמתכוין להעיד, ומשה"ט בנידון דידן שיש לו טעם הגלוי והנראה בעליל מפני שכן הוא חק המלכות, מדוע ישפוט המשיב בדעתו אחרי תעלומות לב והנסתרות, ויותר מזה מצינו בקונטרס עגונות שמצדדים להקל היכא ששאל לו על סחורות וחבילה שהיה בספינה או ששאל לו אם אחד מעירו בבית המאסר

ולפ"ז סרו שני הספיקות הראשונות דכיון דהיכא דמחזקינן דבריו לקושטא תו אין אנו צריכין לדון מפני מסיח לפי תומו. ובכגון זה גם עפ"י כתבו מהני אפילו לדעת הרמב"ם דמסל"ת עפ"י כתב לא מהני, וכן משמע במהרי"ק ובתשו' משאת בנימין ובצמח צדק

ואל ישיבני מדברי הבית שמואל [ס"ק ל"ח] שכתב אע"ג דקושטא קאמר כיון שיצא מכלל מסיח לפי תומו אינו נאמן. א"א לומר דכוונת הב"ש דברים ככתבן, דגבי עדות אשה לא בעינן רק לתור אחר אמתת הדברים. אלא בע"כ צ"ל שדברי קדשו סובבים רק על כוונה זו דע"כ ל"ח כשיצא מסוג לפי תומו רק לדברים שהם באפשר בין האמת והשקר. רק שהוא לא ידע בבירור, ואשר פיהם דבר כתוב בהו, אבל מ"מ ל"ח שיתחכם ויתנכל בזה ולדבר בלשון בעלה ולומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. שבכל אלו גם המדבר כזב לא יעשה כן, רק היכא ששם מגמתו לקלקלה, ובכגון זה לא חיישינן רק לגבי צרתה, אבל גבי גט דאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, וכן היכא ששמעו אני פלוני בן פלוני נשכני נחש ומצאו שמת ג"כ ל"ח לגבי כותי רק היכא שהגיד על אחר, [ומדוקדק שם בשטחיות דברי הב"ש שם דלהכשיל את ישראל במזיד ל"ח. פי' שיאמר בשם הבעל, אבל יש לחוש דידע את הבעל ואמר דמת מחמת כי פיהם דיבר וגו' והט"ז שמביא שם סובר עוד יותר דל"ח ג"כ שיתנכר א"ע להסתיר בקולו לבל יודע שנכרי