זית רענן חלק א צח

בתוכו וכו' מ"מ נ"ל לפמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ז וכו' נראה פשוט דצריך לבער כיון דא"י השני וודאי ל"ק ע"כ נשאר ברשות ישראל וצריך לעשות תיקון הראוי בחמץ שק"ע אחריות עכ"ל יוע"ש היטב כל דבריו ולי לא נראה כן כיון דעיקר הדבר במה שלא הניחו לשמרו הוי רק גרמא בעלמא ושוב לא נגרע מאילו עשאו אחר דעלמא וחזר הנידון לדברי תוס' הנ"ל שהביא הוא בעצמו וראי' לזה מדברי אמימר בכתובות דף פ"ו ע"א עיי"ש היטב ואפי' למאן דדאין וכו' אין צריך לשלם רק כפי השיווי בשעת מחילה ולדברי קדשו הרי נתבטל המקח ע"י גרמתו ועיין ועוד ראי' ברורה לזה ממה דאמרינן בכתובות ע"ג ע"ב דמקשינן לשמואל דמוקי לסיפא בקידשה סתם וכינסה סתם דתצא שלא בכתובה מ"ש כתובה דלא בעיא דאמר אי איפשי באשה נדרנית א"ה גיטא נמי לא תיבעי אמר רבה צריכה גט מדבריהם ויש להתבונן דמה קא קשי' לי' מכתובה לגט שהרי גם אם נדרה אח"כ כשיושבת תחת בעלה תצא של"ב משום דקפידתו מצא מקום לחול לבל תשב תחתיו מכאן ולהבא ויכול לגרשה גם בלא כתובה אבל עודנו אין להוכיח דמשום זה יהי' נמצא בה מום ושיתבטלו משום זה הקידושין למפרע איברא נשמע מכאן ליסוד מוסד דכל דבר קפידא רבה כזו שמפסידה מפני זה כתובתה כשעשתה כן לאחר שנתארסה או משנכנסה לחופה אזי נידון ממילא דהיכא שנמצא בה מקודם אירוסין נידון כמקח טעות וזהו שהקשו א"ה גט נמי לא תיבעי ואמרינן עלה דלקושטא כן הוא שאינה צ"ג רק מדבריהם (ועיין רש"י קידושין דף נ' ד"ה תצא דאפי' לר"ח דמתרץ משום ספיקא הוא מדרבנן ומדברי תוס' ד"ה ע"מ שאין עלי' נדרים בכתובות ע"ב משמע דצ"ג מדאורייתא ועיין ר"ן קידושין בנתן הוא ואמרה הוא יוע"ש) ומעתה לדברי ח"ש הנ"ל גם כשנדרה לאחר שנכנסה לחופה לא תהא צריכה גט מדאוריי' כקושית תוס' כתובות הנ"ל וכיון שלא נעשה רק בגרמתה למ"ד היא נתנה אצבע ב"ש שוב לא שייך תירוצם שם וזה לא ניתן להאמר כלל אלא בע"כ נשמע שאין לחלק בין שנעשה על ידו או ע"י אחרים דכיון שהקדושין נגמרו בלא תנאי ולא ניתן מקום לצד אחד לבטל הדבר משום אומדנא כתירוץ התוס' שוב לית לן בי' ע"י מי נעשתה זאת כן נראה לי ברור תשובה לרב אחד

יג בדבר החלב בפסח נהגתי את עצמי עד עתה לעקור את הבהמות מאכילת חמץ מעל"ע קודם זמן איסורו וטעמו של דבר דהנה באמת מבואר במס' תרומות פ"ט משנה וי"ו דכל הגדולים מותרים בדבר שזרעו כלה בר מגדולי תרומה שהוא מי"ח דבר שגזרו חכמים כי היכי דלא לישהי עד זמן הזרע עיי"ש משנה ד' רק באיסורי הנאה גם הגדולים אסורים כמבואר במס' ע"ג דף מ"ט ועיי"ש תוס' ד"ה שאם נטע וז"ל וא"ת מ"ש מגדולי אגוז של ערלה מגדולי מעשר שהן חולין וי"ל דערלה שאסורה בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה היא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל איסור עצמו עכ"ל וא"כ לפ"ז הי' נרא' לכאור' להתיר את החלב של ע"פ לאחר שעה שישית אף ששתה חמץ בבוקר לפי שבעת שהזמן איסור ממשמש ובא כבר לא הי' החמץ ראוי לאכילה והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאחר זמנו עיין בר"פ כל שעה ואף דמבואר בסי' תמ"ב דדוקא בהנאה הוא דמותר אבל לא באכילה ז"א דהא כל הגידולים של איסורי אכילה מותרים לפי שאינו אוכל את האיסור עצמו ובאיסורי הנאה הטעם דהגידולים אסורים דמ"מ הנאה הוי עיין היטב בתוס' הנ"ל שדיקדקו בלשונם דמ"מ הנאה הוא וא"כ לא הוי אלא הנאה מחמץ ובחרכו קודם זמנו לא איכפת לן בהנאתו אך אעפ"כ נראה להחמיר דדמי לדברי רא"ש פ' כ"ש גבי מורייס שקורין אלימיירי בסוף דין א' ועיין מ"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד שאסור אף בהנאה כיון שדרך הנאתו בכך אף ששרף את הפת כל צרכו מ"מ כיון שהוא לצורך אותו מאכל הוי דרך הנאתו בכך וזהו תורף דבריו לפענ"ד ה"נ גבי חלב כיון שדרך הנאתו בכך אסור אף בהנאה כמו גידולים של א"ה אף בדבר שזרעו כלה מ"מ נהנה מעיקרו אבל אם לא אכל' חמץ מעל"ע קודם זמן איסורו תו אין לחוש וכן מבואר במס' אהלות פי"א משנה ז' כמה תשרה במעיו וכו' פי' בשר המת ושוב לא יטמא מפני שהי' חשוב כמעוכל ר' יהודא ב"ב אומר בעופות ובדגים מעל"ע והלכה כר"י ב"ב ועוד מבואר יותר בפרה פ"ט משנה ה' פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעל"ע פי' אם שחטה בתוך מעל"ע אבל שהתה טפי מהכי נתעכלו במעיה הרי דחשוב כמעוכל לגמרי לענין טומאה וה"ה לאיסורין א"כ מה שנתהוה מן המאכל בתוך מעל"ע דהיינו פיטום הבשר והחלב כבר נפסק כח המאכל ההוא לאחר מעל"ע לעשות פעולות הללו אבל לסמוך להתיר את החלב גם בפסח מטעם זוז"ג חס מהזכיר חדא שהמ"א בסי' תמ"ה ס"ק ה' אוסר אף זוז"ג במשהו דמ"מ לא גרע ממשהו ועוד שהוא נגד משמעות הש"ס מס' תמורה ל"א ע"א כגון שהניקה חלב משחרית לשחרית הואיל ויכולה לעמוד עלי' מעל"ע וכן הוא להדי' בש"ך יו"ד ס"ס שאף שאכלה בנתיים דברים אחרים הואיל ועיקר גידולה ממנה אסורה ואף דהתם פסקינן דלא כר"ח ב"א זהו דווקא באיסורי אכילה דלא גרע מגדולין שמותרין באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה דגם הגדולין אסורין תו לא הוי זוז"ג כיון שעיקר גדילתה מן החמץ וגם מסוגיא זו משמע דלאחר מעל"ע ליכא למיחש כלל ועיין רש"י שם ל"א ד"ה הואיל ומה שכתב שבעל פ"מ מדבר מזה גם אנוכי זכרתי שבילדותי ראיתי דבריו שמפלפל בזה אכן עתה לא נודע לי מקומו אי' והאיך ומה מסקנתו וסעיפי ראיותיו על מה הטבעו ובענין מכירת הבהמו' הבעל תב"ש אוסר והמקו"ח מתיר ואנכי נהגתי א"ע עד עתה למכור את הבהמות איזה ימים קודם ערב פסח וטעם ההיתר למכור איזה ימים,, קה"פ, תמכתי על דברי אגור מובא בב"י סוף סי' ת"ן בכיוצא בזה להשכיר ביתו לא"י דוקא בע"פ אסור והנה עתה חזרתי לעיין בזה והנה באמת אף שבכל מקום דברי בעל הגאון תב"ש הם כארי מוצקים ואמיתיים לדינא אבל בכאן שגה לפענ"ד ות"ל כל התשובת שהשיב עליו הגאון בעל מק"ח קיימתי מסברה דנפשאי ועוד נראה לפענ"ד ראי' נכונה ממס' מעשר פ"ד משנה ה' הי' עומד בגורן ואין בידו וכו' ועיין רעמ"ב וז"ל ורצה להערים ולפדות מעשר שני בלא חומש ועיין ב"ק ק"ד ע"ב תוס' ד"ה אגב וכו' בסה"ד וז"ל התם מדאורייתא בעינן דאית לי' ארעא דאי לית לי' ארעא לא הי' קרוין מעותיו מדאו' שיכול לפדות בהן פירות מעשר שני וכו' ולדברי הגאון בעל תב"ש דהערמה לא מהני בדאורייתא והא דמערימין על מ"ש הוא דוקא במעשר שני דרבנן א"כ הדרא קשי' התוס' לדוכתי' דאם איירי בפירות דרבנן יועיל ג"כ אודיתא דרבנן כמו שמועיל זכיות קטון במעשר דרבנן במשנה ד' א"ו דאיירי במעשר דאורייתא ולהכי לא מהני אודיתא דרבנן ואעפ"כ מועיל הערמה ועיין ומה שמתחכך בזה הגאון בעל מק"ח ורצה לדמותו למי שקנה לו בהמה אחת שיהי' קנוי לו לאחר הפסח ופשיטא לי' שאסור לפטמה ע"י אחרים בחמצם אף שהבהמה אינו שלו בתוך הפסח מ"מ אית לי' הנאה מני' זהו תורף דבריו לפענ"ד יש לפקפק בזה טובא ויותר נראה דמותר גם בזה דהא איתא במס' נדרים ל"ח דזן את עבדו ושפחותיו אבל לא את בהמתו והטעם מבואר בראשונים מובא בש"ך ס' רכ"א ס"ק ח' דכל הנאה דממילא מותר משא"כ בזן את בהמתו שנשתבח ממונו לפי שנתעלה בדמים הוי הנאה גמורה ועיין פסחים כ"ט ע"ב מ"ד מעל קסבר דבר הגורם וכו' הרי חזינן להדי' דכל מידי דלית לי' השתא בגוה אע"ג דחזי לי' ואחר זמן לא הוי אלא גל"מ ואנן פסקינן דגל"מ לכמ"ד עיין ש"ך סי' שפ"ו ס"ק יו"ד וכיון שכן תו לא נשתבח ממונו ואף דאית לי' הנאה מ"מ תו לא עדיף מעבדו ושפחתו ואף לתירץ השני של ש"ך סי' רכ"א ס"ק ח' שם דיכול לחזור על הפתחים מ"מ צריכין לטעם זה דהנאה ממילא דהא גם בזה שאינו צריך לבטל ממלאכתו לחזור עה"פ ועיין כתובות מ"ז ע"א אלא הא דזכי לי' רחמנא לאב לממסרה לחופה וכו' הא קמבטל לה ממעשה ידי' ועיין ב"מ י"ג ע"ב הכא בעבד נוקב מרגליות וכו' עיין רש"י שם ד"ה שאין וכו' וז"ל בסה"ד הלכך אי אשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו עכ"ל הרי דזה הנאה גמורה ומ"מ כיון שלא נשתבח ממונו כמו בזן את בהמתו מותר באיסורי הנאה וה"נ בנידון זה אף דאית לי' הנאה במה שעתיד