זית רענן חלק א צז

את הממון שראוי להשיג ע"י שטר זה לכן גם בחמץ כה"ג אינו עובר עליו כיון שגוף החמץ אינו שלו ואין גופן ממונו רק שעי"ז ישיג חובו תו לא עדיף מאילו השיג חובו כבר שאינו עובר עליהם אבל דבר הגל"מ הוא מילתא אחריתי דמפני שהוא גל"מ אזי אותו הדבר עצמו כממונו וכשלו נידון לכ"ד וזה בימי חורפי ישבתי בזה קושי' תוס' כתובות ל"ד ע"א בד"ה סבר לה כר"ש דאמר דבר הגל"מ כמ"ד וז"ל וא"ת ואמאי לא קאמר דר"מ לטעמי' דד"ג וכו' ולדברינו ניחא שגם דדאין דד"ג אבל מודה מיהת שאין גופן ממון רק שמפני שגורם לממון נחשוב כאילו הפסיד ממונו שיש לו באמתחתו ולא עדיף מאילו גנוב ממונו וחפציו ומכרם דפטור מדו"ה דכל דבר שאין בו ר"ח פטור מדו"ה אבל לר"ש דס"ל דגל"מ כמ"ד ומקרי שם בעלים על הבהמה עצמו וכמו דס"ל לר"ש בקדשים שח"ב ויש להעמיס כוונה זו בתירוצם השני שם וראי' לזה ממאי שהקשה הש"ס בפסחים מא"י שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה לרבא אבל לאביי ניחא ואמאי הא הישראל מחויב בכל האחריות שאם נגנב יתחייב לשלם משארי נכסיו ולהנ"ל ניחא כיון שאינו משלם בעד החמץ רק את חובו ובזה יקל מעלינו גם קושי' האו"ת שהקש' על הרא"ש שם דלמסקנא מצרכינן שיהרהינו אצל הא"י ויתנה אותו במעכשיו ואמאי הרי כמו דניחא לי' להש"ס לאביי אפי' בלא הרהינו הוא הדין נמי לרבא תסגי במעכשיו לחוד ולהוצעת דברינו יתיישב דבשלמא לרבא שהקנה מכבר לא"י במעכשיו והרי הוא כחמצו של אחרים וישראל קיבל עליו אחריות שהרי כשנאבד יצטרך לשלם בעד החמץ כפי שוויו של שעת גו"א ולהכי מקרי החמץ כגורם לממון ונחשב כשלו לענין ב"י אבל לאביי ניחא שהרי אינו משלם בעד החמץ רק את חובו הוא משלם ובכה"ג לא נחשב החמץ עצמו כממונו של ישראל רק שע"י החמץ מציל א"ע מחובו ונכלל רק בסוגי' גרמי וכבר כתבנו דמשום גרמי לחוד לא מחשבינן עצמותו כשלו איברא מדברי מ"א סי' תמ"א ס"ק ג' שהקשה שגם בהרהינו ומעכשיו הלא מ"מ מחויב הישראל באונסין משמע כדברי מק"ח איברא דברי מ"א תמוהין בל"ז כאשר כבר עמדו עליו בתומים ובמק"ח ולפמ"ש בספרי ליישב דברי מג"א על מכונם נסתלק ממילא ראי' זו לדברי מק"ח הנ"ל איברא לפמ"ש שם נסתלק ג'"כ הראי' הנ"ל שהבאתי מקו' הגמרא ואי"ה בקרב איזה חדשים שיצא לאור מבית הדפוס יניח לב המעיין בעזה"י ומ"ש מעכ"ת דיש לקנסו מיהת משום ספק איסור וכדעת הט"ז בי"ד סי' קי"ט במכר לו ספק טריפה לבבי לא כן ידמה מכמה טעמים חדא שגם התם לא קנסינן לי' אלא במזיד אבל לא בשוגג כמ"ש הש"ך שם דבשוגג צריך לשלם בעד בשר טריפ' והכא בע"פ דזמנו בהיל הכי יש לדונו כמזיד במאי שלא חתם א"ע ואע"ג דבחמץ קנסינן לי' אפילו בשוגג ואפי' כשביטלו זהו כשעבר מיהת על הביעור בודאי אבל בנידון זה דיש מחלוקת הפוסקים בביעור עצמו דלדעת הפוסקים דקונה במעות לחוד הרי קיים גם מצות ביעור וגם השתא דקאי בספיקא לא עבר על הספק רק בשוגג שוב אין לו שום דמיון לשם ועוד הכי נילף קנסא מקנסא אפילו בדדמי לי' וש"ה בספק טריפה ס"ל לט"ז כיון דמצינן בש"ס להדי' גבי בכור לא הראהו לחכם דקנסינן לי' אע"ג שבעצמותו אינו אלא משום ספק אבל בחמץ דלא מצינן להדי' שקנסו בספיקא אין לנו לבדות כן מלבבינו ולהוסיף בקנסות ותו שגם בספיק' לא עבר על ב"י דכיון שמחזיר על החמץ למכרו ולהוציאו מרשותו אפילו בקנין גרוע דל"מ לדינא מ"מ לא גרע מביטול בלב דסגי לחמץ שא"ב ובג"ד דלא ניח' לי' סגי כמ"ש להדי' בתשו' מ"ב סי' נ"ט ודבריו נכונים וזהו ג"כ כוונת הבעל מק"ח בקנין דרבנן רק כל כמה דלא מהני לדינא אזי אסור החמץ לאחה"פ משום דלא עדיף מביטול ולא ביעור דאסור מדרבנן אבל כשהקנה לו בקנין דרבנן אזי מהני מיהת נגד ביעור מדרבנן וא"כ בנידון דידן נמי כיון דלא עבר בב"י מדאוריית' כיון שהחזיר אחריו למכרו והקנהו בקנין כסף נמצא דגם לענין ביעור דרבנן הוי מיהת ספיקא דרבנן דאזלי' לקולא לענין הנאה וכדעת הב"ח בסי' תמ"ט שהביא גם מעכ"ת ומה שהקשה מעכ"ת מב"מ מבעל בנכסי אשתו למעול בעל באיסורא לא נ"ל דליקני הא אילו נ"ל מעל אע"ג שכל קנינו אינו אלא מדרבנן אפ"ה מביא קרבן מעיל' והקשה לתי' הראשון בפ' לה"ג דקנין דרבנן ל"מ לענין דאוריית' אינו מוכרח דכ"פ מצינן בש"ס לשון מעיל' אע"ג שאינו מביא קרבן מעילה רק לענין שמוציאו מרשות הקדש ומחייב בקרן עיין מעילה י"א דם בתחיל' אין מועלין יצא לנק"ד מועלין בו ועיין ברש"י שם שהוא רק מדרבנן וכן אית' לקמן י"ב בתד"ה וכי קדושה שבהן בס"הד ועיין ריש מעיל' ע"ב דכל מעיל' מדרבנן פטור מאשם וחומש הרי אע"ג דתנן בסתם דמועלין בהם לאחר שיצאו לנק"ד מ"מ פטור מאשם וחומש כש"כ הכא דלא אתי' אלא מדיוקא ובעיקר הדבר בקנינים דרבנן יאריכו בדיו וחברתי ע"ז קונטרס מיוחד ונתתים לבית הדפוס לו יצא בשלימות אזי תל"י יתעדנו המעיין בהם בעיון נמרץ וימצאו נחת ובו יתרצו כל הקו' והסתירות אשר האריכו בזה רבותינו האחרונים בספרותיהם ולאשר לא יכילם הגליון ובפרט לחכם כמוהו לא יספיק לו בפרט אחד לכן לא הצגתי כה מזה מאומ' ואשר כתב מעכ"ת לסניף להתיר' מדברי תוס' בכורות י"ח לתי' ראשון שם והקשה עליהם מעובדא דר"ג וזקנים דקתני וקיבלו שכר זה מזה הרי אע"ג דשנת הביעור הי' אפ"ה הקנו להם בקנין גמור הנה זה שנים כבירים כתבתי בגליון ש"ע שלי בסי' תל"ד על דברי הט"ז שם שכתב דביטול על ידי שליח מהני מפני שגמר והקנה לו כדי לבטל וזהו כעין תירוצם הנ"ל גם עשיתי סמוכין מדברי ר"ן פ"ק דקדושין בסלע של שניהם ומפרק האה"פ דף ס"ג בחנוני המקיפו ואח"ז כשיצא חבורו של הגאון אמיתי הקדוש מוה' ע"א זצוק"ל לאורה ראיתי שם בתשו' שהביא דברי תוס' הנ"ל לסמוכין בבכור שהקנה לא"י ומביא ראי' הנ"ל מחנוני המקיפו יוע"ש אמנם לפענ"ד נראה להשית גבול לזה בשום לב שם בפלוגת' דר"ט ור"ע ברועה כהן דר"ט ס"ל דאקנוי אקני לי' מקום בחצירו כדי שלא לאחר המצוה ור"ע פליג משום שיכול להסתעף מזה קצת פסידא כשתמות א' מהם ור"ט בע"כ צ"ל דמ"מ כיון שיכול לקיים המצוה מיד ניחא לי' טפי מספק פסידא ואמאי לא אמרי' דאקני לי' הבכור גופי' ולא את המקום ולא יתאחר המצוה וגם ינצל מפסידא דהדר דינא לאחד שהפקיד אצל בעה"ב ונראה ליישב זה דע"כ לא אמרי' דבכל מקום דנ"ל דאנן סהדי דאקנוי' אקני' לי' אלא במקום דאיכא דעת אחרת מקנה דהיינו שהוא בעלים על מאי דבעי לאקנוי לי' ולכן על המקום בעדרו שפיר שייכא בי' טעם זה אבל לא על הבכור גופי' משום דט"ה א"מ ולא חשוב כדעת אחרת מקנה וכן הוא להדי' במרדכי בד"ה השיב ר"מ בפ"א דב"מ לענין מעשר דבט"ה ל"ח כדא"מא רק היכא דהקנ' לו את החצר בהדי' הט"ה ולפ"ז תו ל"ק ג"כ מה שהקשה מעכ"ת ועוד נרא' דע"כ ל"מ אלא ברועה דל"ל פסידא ואינו מקנה לו שום דבר חדש שהרי בל"ז בע"כ צריך ליתנו לכהן ועיין בכ"מ בפ' מה"ת בשם מהר"י קורקוס שכתב כעין סברא זו לגבי תרומ' ע"י שליח וכן במקום בחצירו שמקנה לו לא הקנה לו אלא בתורת שאל' לפי שעה והלא גם בל"ז הרועה יוצא ונכנס שם בעדרו של בעה"ב הוא דאמרינן דאקנוי' אקני לי' הוא דמהני מפני שאינו מוציא מרשותו שום דבר חדש אבל בעובדא דזקנים שהקנ' להם המקום שאין להם שום שייכות שם בכגון זה ל"מ וכן בסלע של שניהם דבל"ז יש לה רשות להשתמש שם רק שהקנ' לה חלקו לפ"ש בעוד שהניח את הסלע עליו הוא דאמרינן דאקני לה דמאי איכפת לי' בזה ובזה ינוח לן מכמה קו' וסתירות לדבריהם

יב עיין בחמדת שלמה חלק או"ח סי' א' וז"ל ועל פי זה הי' נראה לי באחד שמכר לא"י בערב פסח החמץ כדין וקודם זמן איסורו חזר בו הישראל וכו' ומכרו לאחר ונודע הדבר לאח"ז איסורו והנה לכאורה הי' אפשר לומר שא"צ לבער ועדיין הוא ברשות הראשון דמה בכך שנטל ממנו שטר מכירה הואיל וכבר קנה החמץ כדין מ"מ הי' נראה לי פשוט דעכ"פ אחריותו על ישראל כיון שאינו מניח להלך להחדר שהחמץ