זית רענן חלק א צב

מפורש לכ"ע תנאי הוי ולא אשכחן תנאי בלא תפיסת מעשה רק שהקנין עצמו בע"כ נתפס בשעתו והתנאי מילתא אחריתי הוא ואף שהא"י יכול למחול התנאי אבל הקנין של החמץ עצמו שכבר חל בשעתו אי אפשר לעקרו ולבטלו רק כשהקנה לו להישראל מחדש תוכן הדברים כשאומר מעכשיו אזי א"א לומר ולכוללם יחד בשם תנאי דכיון שהתנה במעכשיו כבר נכנס זה בכלל מעשה ויצא מכלל תנאי ומעשה הקנין של חמץ נעשה על תנאי באם לא אפדה והקנין דמעכשיו והתנאי דאם לא אפדה הם שני ענינים נפרדים שזה נכנס בכלל מעשה וזה לכלל תנאי ככל תנאי דעלמא אבל לא יתלכדו יחד לכייל לשניהם בשם תנאי וכמו זר נחשבו ולא מצאנו וראינו כה"ג בכל אנפין וקשה לשמוע ולא דמי לדברי רה"מ הנ"ל דהתם בתשו' הרא"ש איירי בדלא אמר לי' מעכשיו דוקא שהרי השיב עלי' דהוי אסמכת' ובמעכשיו לא הוי אסמכתא לכ"ע כאשר האריך שם בזה וכיון שכן אזי אפשר לומר ולדון כיון שקנין עצמו לא נתפס כלל מעכשיו רק אח"כ כשלא יפדה וכיון שגם הלוה יכול לחזור בו טרם שיגיע הזמן והלוה הוא שהתנה ולא המלוה אזי אפשר לדון בזה דעודנו לא נפטר מחובו ומשתיקות המלוה לא נוכל להחליט שהסכים לדבריו כיון שלא הקנ' לו עתה מאומה בידו לכן אפשר לומר דכולו קנסא דלו' הוא אבל במעכשיו כיון שכבר נקנ' לו החמץ אזי גם במחילת התנאי לא נסתלק הקנין של החמץ ולדברי רשב"א לא דמי כלל דהתם נתאמץ הדבר בשני ענינים נפרדים ובקיימו אחד מנו הדברים עודנו לא נפרח האימוץ וחיזוק השני לכן בקיום הקנס לא נסתלק עדיין אימוצו של הקנין אבל במעכשיו כיון שקנין החמץ לצמיתות וקנינו של משכון לבד אי אפשר לערבם יחד ובקנין לצמיתות נסתלק קנינו דמשכון וכבר הלך ואזיל שם הלואה מיני' לגמרי ונכנס לכלל קנין ומקח וממכר לחוד וכאילו לא הלוה לו על החמץ מעולם וגם בלא זה נראה להדי' דרבינו אשרי ס"ל כן אפי' בדלא אמר לו מעכשיו שאין המלוה יכול לחזור בו ואף שהמחבר הנ"ל שדי בי' נרגא האיך נוסיף עוד אפי' במעכשיו מה שלא מצאנו להדי' מי שיחלוק על הרא"ש גם בזה ולפ"ז במעכשיו הבריר' ביד הישראל לחזור ולפדות החמץ ונמצא עתה שדברי המג"א נכונים היטב בקושיתו ותירוצו והוא כיון שכבר יצא מכלל הלוא' ונכנס לכלל קנין והישראל עודנו יכול לחזור ה"ז דומה ללוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו דנאנסו בידו חייב עיין ב"מ פ"א ובאשרי ב"ב פ"ח דשוב אין לך רשות גדול מזה וכיון שכן הרי ישראל בוודאי מחויב באונסין כיון שרק לו לבדו ניתנה הבחיר' ולא ביד הא"י נמצא שהחמץ ברשותו לענין אונסין והאי דלא הקשה גם מגניב' ואבידה דכיון שבידו לשמרו והרי החמץ מונח תח"י הא"י לטובתו אבל על אונסין דאין בידו לשמרו לא עדיף כחו של ישראל בזה מלוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וגם תירוצו עולה הדק היטב דהוי לי' כחמץ של א"י ברשותו של א"י ותוכן כוונתו בזה כיון דלעיקר קנינו של חמץ אמרינן דאגלאי מילתא למפרע שחמצו של א"י הוא אף דלישראל לבד ניתנה הבחירה זהו להעמידו ברשותו לחיוב שמירה אבל לנידון גופו של חמץ סוף סוף כיון שלא פדה ולא נתן לו הדמים אף אם נאנס כבר נקנה חמצו ביד הא"י רק שחיוב האחריות מוטל על הישראל מפני שהברירה רק לו ניתן אם להקם או להפר וכיון שכן לא עדיף מכל אחריות דעלמא דהיכא שהוא ברשותו של הא"י דאינו עובר עליו ועיין בזה היטב ואין לדון ולומר דאינו דומה ללוקח כלי מן האומן דהתם הברירה בידו לטובתו אבל הכא מסתמא לא יפדנו הישראל עוד כדי שלא יאסר החמץ דזה אינו דכל ענינו דחמץ עלינו לדון מעיקרא כאילו לא נאסור כלל ואזי בתר כן נגרר האיסורו ממילא כמו דאמרינן גבי הואיל אי בעי מיתשל עלי' אע"ג דבוודאי לא יתשל עלי' כדי שלא יעבור בב"י מ"מ עלינו לדון כאילו לא הי' חמץ כלל וכן גבי טובת הנאה כמבואר זהו מה שרצינו לבאר בכוונת המג"א לפענ"ד וכשנתבונן באפותיקי מפורש דשטפו נהר וכו' אם יש לחייבו בגנו"א ונפקותא רבה לחמץ שעבר עה"פ וכמו שיתבאר להלן ונראה מתלמודא דידן דמהלואה דמעיקרא נפטר גם כשנאבד בפשיעה וראי' מפרק המניח דף ל"ג ע"ב קדמו ושחטו אבל עדיין אפ"ל דלא נפקע משאר שומרים כיון שבידו לשמרם ונהנה מתחילה בהלואתו משא"כ בשור תם שלא היה לו עסק ודו"ד עם חבירו מתחילה ואין להוכיח מעבדו אפותיקי ושיחררו לרבנן עיין גיטין דף מ' ע"ב דשאני עבדים דהוקשו לקרקעות ולאחר עיון נראה דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בפסחים דף ל' ע"ב דלאביי נוכל לומר דלא נפקע משמא דשומרין כיון שהוא של חבירו כיון שכבר נפטר ע"י שעשאו אפ"מ אבל לרבא שלו הוא ולא מצינן שמא דשומרין על חפצי עצמו ועי' סי' צ"ז סעי' כ"ב וסי' רצ"א ס"ה

ב ועפ"י מוסדת האלו נתבארו דברי הרא"ש במישרים בלי גימגום דלדידן דווקא בהרהינו אצלו אינו עובר וכתירוצו דמג"א אבל בלא הרהינו עובר משום דהדרי קו' מג"א לדוכתי' וכאשר פרשנו למעלה באות א' בכוונת דבריו דאף דיצא משמא דשומרין מ"מ לא יצא מרשותו משום שמא דלוקח וכמו לוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו וכאשר מובא לעיל באות א' בשם רש"י ורא"ש ועי' בתוס' שבועות מ"ד בסד"ה שומר אבידה דטעמי' דשמואל איתא אפי' במקום דיצא משמא דשומרין אבל לאביי ניחא אע"ג דלא הירהינו אצלו דמוקי למתניתן באפותקי מפורש דכיון דבנידון הלזה כבר יצא לגמרי משמא דשומרין וגם בשמא דלוקח אין להכניסו כיון שהברירה ביד שניהם ועיין לקמן באות ה' וידע הקורא שהדברים מוכרחים

ג ועתה נשיחה ונרוח לנו עוד בדברים הקשים בסוגי' א' קו' התוס' ד"ה אלא שהיקשו לאביי איך יתורץ הברייתא דפליגי ר' מאיר ורבנן בישראל שהילוה לא"י אם עובר ובא"י שהילוה לישראל ד"ה עובר ב' קו' תוס' שם ד"ה ואם אמר הגעתיך ג' מה שהיקשו האחרונים על האי דאמרינן ומנא תימרא דשאני לי' בין היכא דאמר וכו' דמה הוסיף בזה בברייתא שמביא מבריית' דלעיל דבלא זה הרי מתניתין דידן ותנא דבריית' סותרים אהדדי מהיפך להיפך דבמתניתין מתיר לגמרי ובבריית' אסרינן לכ"ע ונראה דבלא זה לק"מ לאביי דמוקי למתניתין באפ"מ ששוב יצא החמץ מרשותו מכל עניני אחריות וגם משמא דשומרים נסתלק בזה (כאשר כתבנו לעיל אות א' וב') וגם בישראל שהילוה לא"י לכ"ע אסור מפני שכבר נכנס החמץ ברשותו לכל דבר והברייתא איירי באפותקי סתם ולהכי בא"י שהילוה לישראל לכ"ע אסור מפני שחמץ בימי פסח עודנו עומד ברשותו לענין יוקרא וזולא ולכל עניני אחריות שהרי אם יאבד יצטרך לשלם לו משאר נכסיו ובישראל שהילוה לא"י דפליגי ר"מ ורבנן צריך ביאור קצת והוצעות דברים כאשר נעריכם כה מול המעיין בצדק ובמשרים ומתחילת העיון רציתי לומר דפליגי בדינא דגאונים בישראל שהפקיד חמץ אצל א"י וקיבל עליו אחריות אם הישראל עובר דלדעת הט"ז בסי' ת"מ תלי' בפלוגתא דתנאי אם גורם לממון כממון דמי דלמ"ד כממון דמי וקאי מיעוטא דכתיב בבתיכם אפי' על חמצו של ישראל לגמרי ולמאן דס"ל לאו כמ"ד אזי לא קאי רק על חדושא לחוד דאיתא בחמץ מה שאין כן בכל התורה כולה והוא על גורם לממון לחוד משא"כ בחמצו של ישראל ממש דאז אפי' בביתו של א"י חייב לבער אבל עודנו לא יתיישב שהרי ר"מ דס"ל הכא דעובר צ"ל דס"ל דגל"מ לאו כממון דמי ובב"ק ע"ב ובכתובות פ' א"נ ל"ד גבי שור הנסקל איתא להדי' דס"ל כר' שמעון דכממון דמי אח"כ ראיתי במק"ח שמתרץ כן בסי' תמ"א עפ"י סברת הט"ז הנ"ל והוא תמוה לכן נראה לפענ"ד דאף לדעת החולקים על הגאונים זהו בחמץ שכבר הי' קודם הפסח ברשות ישראל אבל היכא שלא הי' מעולם ברשות ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו מעולם בזה כ"ע מודים דאין הישראל עובר ואף לאחר הפסח איפשר דמותר ואפי' דבדינו של הגאונים עצמם דס"ל דאינו עובר מ"מ לאחר הפסח מודים דאסור כמובא בר"ן פ"ק דפסחים חדא דכל ראייתו הוא מסוגי' זו דמוקמינן בהרהינו אצל הא"י ואפ"ה בלא מעכשיו אסור לאחר הפסח וזהו למסקנא לרבא אבל לאביי לס"ד דלא מוקמינן לדידי' כשהרהינו אצלו לית לן ראי' מוכרחת לזה ואיפשר לומר דגם למסקנא יש להקל בזה