זית רענן חלק א פה

דמותר לכהנים ואפ"ה לא מיקרי נבילה המ"כ עיין בפ' העוה"ר דף ק"ך וביבמות דף ל"ג ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר"י ובסוגיא דאין אחע"א הארכנו בזה יוע"ש ול"מ לאו שאשב"כ אלא במקום הרשות ולא במקום מצוה וכן אין דינו כדבר דאיתא בשאלה דמידי ה"ט אלא משום קלות שבו שיכול להפקיע וכ"ז שייך בכל הנ"ל דע"י שאלה יפקיע איסורו אבל בתרומה דאי מיתשל עלי' הדרא לאיסור טבל ועוד דעת לנבון נקל לחלק מכל מידי דאיתא בשאלה כמובן אמנם מתלמודא ל"מ כן להדיא שהרי מקשי מנשואי קטנה דמטמאה לה על ר"נ ב"א וכן בנידה מ"ז דמקשי למ"ד מופלא סמוך לאיש דאוריית' מהפרה דנשואי קטנה הרי שגם בלאו ששב"כ ודאיתא בשאלה אין ביכלתם לעקור בקו"ע (ולפ"ר הי' נראה לומר דהא דחידשו תוס' ביבמות לענין טומאה בנשואי קטנה דעשאוהו כמ"מ הוא משום דאינו שב"כ אבל מדבריהם בנזיר מ"ד לא משמע כן שכתבו שם דבע"א במיתת בעלה הוא ג"כ משום טעם זה וכו' טעם זה דכל שיש משום גדר וסיג יש כח בידם אפילו במקום קו"ע

ה אח"כ הראתי בשעה"מ פ"ג מה"מ בהגה"ה שמתרץ שם על קו' שעה"מ שהקשה ג"כ קו' הנ"ל באות ט"ו על תוס' ב"ק דף ק"ד שתירצו על הא דעומד בגורן מפני דאודיתא מדרבנן ול"מ לענין מעשר דאוריית' דא"כ אג"ק נמי ומתרץ שם בהגה"ה דהשתא ע"י אודיתא הוי תרי דרבנן כשכ"ל אולם לא הוכיח מתחילה דקנין אגב לא חיזקו עלי קוטב דהפקירא כאשר כתבנו לעיל דכל הנעשה משום הפקירא ליכא לאפלוגי כלל בין חדא לתרתי כמשכ"ל בראיות ברורות גם אחז חרב פיפיות לחלק וללבן כל הסוגי' הללו על רגל אחד דלהחמיר עליו אזלינן בתר דרבנן כאילו נותן מסיני אבל לא להקל עליו ומש"ה לענין שחיטת חוץ שהוא להחמיר עליו מחייבינן לי' ולענין חשנב"ע אי ל"ד מחייבינן לי' בדו"ה דלהקל אינו כדאוריית' וכן לענין כיסוי הדם אם אין שחיטה לעוף מן התורה מחייב בכיסוי וכן בדמאי דמקשה בגמ' הא לא חזי' לי' דלהחמיר עליו שלא לצאת י"ח דינו כדאוריית' עכ"ל בקצרה ממתכונת הדברים נראה שעירב דברים שאינם דומים זל"ז ומושך כולם כחדא דמדמה דברים שהם משום אסמכתא דקראי לשאר מילין דרבנן וגם עיקר חלוקו אינו שהרי במריש יוצא ידי סוכה הגם שהוא מדרבנן מפני תקה"ש וכן בסוכה בראש האילן יוצא משום דמדאוריית' מחזי חזי ולדידי' דמי תרווייהו לדמאי ולכיסוי הדם וכן במשחק בקוביא דפטור מקרבן ולדידי' שחיוב קרבן הוא מצד חומרא כמו בשחיטת חוץ בחטאת הגזולה דמחייבינן לי' משום חומרא וה"נ הי' מן הדין להחמיר עליו וליזול בתר דאוריית' וכן בינוקא בסוכה דפעוטות מהני הקנאות כדי לצאת בו מדאוריית' שהוא להקל כללו של דבר שכפלי כפלים המה היוצאים מן הנכנסים בחלקו שבדה ובחר לנפשו

ו הן כפי הנראה מכל דוכתי דמצוה הבא בעבירה הוא רק נגד המצוה בעצמו שאינו יוצא י"ח משום העבירה שעבר בחפץ זה שוב לא יכול לצאת י"ח בחפץ זה בקיום מצוה אבל צד הקנין שבו לא נפקע אע"ג שהוא כסעיף מסעיפי המצוה והקדמת הסיבה לגוף המצוה ועיין ב"ק מ"ז ע"א בתד"ה מעיקרא וכו' וז"ל בקדשים שאין חייב באחריות וכו' אלא בעי לאוקמי אפי' בחטאת ואשם ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תד"ר מ"מ ש"ה יש כאן עכ"ל נשמע להדי' דאע"ג שאינו יוצא ידי חיוב חטאתו ואשמו מ"מ לא נפקע מרשות הקדש, איברא עודנו לא שמענו אלא היכא דאיפשר להתמצע ולאוקמי כל חדא בדוכתי' אבל היכא דמיסרך סרוכי בהדי הדדי ובלתי אפשרי להפריד ביניהם יש לדון בזה אם נימא כיון שאין בכחו של העבירה להפקיע קנינו אזי יוצא ממילא י"ח גם במצוה הצרורה בגדר הקנין א"ד להיפך דכיון שנדחה המצוה נפקע קנינו ממילא וכד דייקת תמצא דבסברא זו פליגי ר"י ורבא בר"ה ך"ח אמר ר"י בשופר ש"ע לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים ל"י ואם ת"י מ"ט עולה בת מעילה הוא כיון דמעל בה נפקא לה לחולין שלמים דלאו ב"מ נינהו איסורא הוא דרכיב בהו וכו' מתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע והשתא מ"ט דר"י דכיון דס"ל דבשלמים לא יצא אלמא דס"ל דמהב"ע א"י ומ"ש עולה דיצא אלא דבזה פליגי דר"י ס"ל כיון שאין העבירה מפקיע קנינו כדתניא בבריית' הנ"ל וה"נ בשופר של עולה שע"י המעילה יצא מרשות הקדש ונעשה חולין כדאיתא בריש מעילה אין מעילה אלא שינוי אזי ממילא נגרר המצוה בתר קנינו כיון שהמצוה הוא כל עצמות קנינו וע"כ לא שמעינן דא"י במהב"ע אלא היכא שאינו נוגע בגדר הקנין שבו משא"כ הכא דאי תימא שא"י י"ח אזי תופר בחרקאו גם צד הקנאה שבו ורבא ס"ל להיפך דע"כ לא שמעינן שאין בכחו של העבירה להפקיע קנינו רק היכא דאינו קשורה בעצמות המצוה משא"כ הכא שהמצוה עצמו היא צד הקנאה דאם יצא י"ח אזי מעל ויצא לחולין וכיון שהעבירה מפקיע המצוה אזי ניתק הקנין שבו ממילא וקיימ"ל כרבא בסברא זו דהלכה כבתראי ולכאורה קשה מפסחים ע"ב יבמתו נידה בעל פטור דעשה מצוה ואמאי הרי גם התם המצוה וקנינה שנעשה לו כאשתו בביאה זו קשורים יחד ויפקיע העבירה את המצוה כמו בכל מצוה הב"ע ויתבטל קנינה ממילא כמו בשופר של עולה לרבא [והא דמסיק דיצא הוא משום ט"א דמצות ללה"נ] אמנם לקושטא מרחק רב ביניהם דהתם בשופר של עולה הרי כולם משולבים וקשורים זה בזה ושלשה הדרגות ישנם בשליבה זו הן בצד הקיום והן בצד הביטול דאם נימא דיצא ידי חובתו הרי קנאו ונעשה כחולין ועי"ז מעל ונעשתה העבירה דאין מעילה אלא שינוי [ועיין קידושין נ"ד ע"ב דמקשי בפשיטות וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב] לכן אמרינן דאינו יוצא משום מהב"ע ואזי נפקע קנינו וגם העבירה עצמו הקשורה אתם וכיון דלא יצא הרי לא מעל ולא נעשתה העבירה משא"כ ביבמתו נידה הגם שהמצוה והקנין קשורים יחד ומיסרך סרוכה בהדי הדדי אבל העבירה איננו צרורה בחבלם דסוף סוף נעשתה העבירה אפי' אם לא נעשתה המצוה ושוב אין בכחו של העבירה להפקיע כיון שבביטול מצוה יתבטל ממילא גדר הקינאה שאין בכחו של העבירה לבטלו: סימן ג

א עיין סוכה דף למד תוס' ד"ה משום בסה"ד וז"ל ומיהו תימא בפ' כ"ש דתניא אין יוצאין י"ח במצ' ש"ט ודריש לי' מקרא ת"ל משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה ונלפענ"ד לתרץ דמ"ל שהפריש תרומה ומעשר ע"ת אם לא יתחמץ ואם יחמוץ לא יהיה תרומתו תרומה ותו ליכא עבירה ואעפ"כ ילפינן מקרא שאינו יוצא י"ח כיון שאם תתחמץ לא יעבור משום איסור חמץ רק משום איסור טבל ועיין פסחים שם וממילא מתורץ ג"כ קו' תוס' לקמן ל"ה ד"ה אתי' דל"ל קרא כיון דגם במצה בעינן לכם עיי"ש ועוד נראה באם הפריש תרומה והיתנה שלא תחול אלא לאחר אפי' א"י י"ח לר"ש דל"ל אחל"א אף בא"כ והטעם לזה דאילו הפרש בפסח לאחר שנתחמץ אין תרומתו תרומה דחמץ בפסח אינו ברשותו ואף דלר"ש לא חל איסור חמץ על איסור טבל מ"מ כיון שבשעת הפרשה דבעינן בעלים חל עליו איסור חמץ והוא סילוק הבעלים ואפקעתי' דקרא תו לא חלה הפרשתו כלל כיון דסילוק בעלים והפרשה באין כאחד ואנן בעינן תורת בעלים לאחר גמר הפרשה והכא בשעת הפרשה כיון שנסתלק איסור טבל חל עליו איסור חמץ דמיתלי תלי וקאי כדאיתא בפרק ארבעה אחין לענין א"א ואשת אח ובעוד שחל עליו איסור חמץ נפקע מרשותו ואף דלכאורה נחקורה נא בשותף שנתן לחבירו ביתו במתנה כ"ז משך השותפות וכשחלק עמו נתן חלקו בחצירו שנתן לו וכן בעל שנתן לאשתו חצירו כ"ז שאת עמי ואח"כ נתן לה גט בחצר זה יש ג"כ לספק בסברא זו כיון שבשעת חלות הגט אין החצר שלה ועיין בגיטין ע"ח ע"א רש"י ד"ה בין ירכותי' וז"ל ואע"פ שמונח בקרקע אין אדם מקפיד על כל מקום מושב אשתו ועד עכשיו הי' אותו מקום קנוי' לה עכ"ל הרי להדיא אף שבשעת חלות הגט אין המקום שלה הה"מ וה"נ בגוונא דלעיל כיון שקודם ההפרשה הוא ברשותו מהני הפרשתו אמנם נראה דזהו דווקא בדבר התלוי בדעת המקנה והוקנה אמנם בדבר שהתורה הפקיע