זית רענן חלק א פד

דווקא הרי דלענין המנאת עצמו תלוי בעיקר קנין הגוף ולא בקנין הזמן לפירות שהרי גם בע"ע קנוי לרבו הגוף לפירות ואפ"ה אינו אוכל בהמ"ר שלא מדעתו דעבד אלמא דדעה גופי' לענין המנאה קשורה בעיקר קנין הגוף ולא בקנין הגוף לפירות שהרי בידו נמשכה הדיעה עצמו אחריו לזה נשמע מזה דהיכא שהפקיר את עבדו לזמן ק"פ דהיינו הגוף למלאכתו אפ"ה אינו אוכל רק בהמנאת רבו אפי' בע"כ דעבד כיון שקנין הגוף עצמו נשאר ביד רבו והוא העיקר ולו כח המושך כל דעתו אחריו והיכא שהפקירו לגמרי **(דיני עבד כנעני ודיני הפקר אינם נוהגין בזמן הזה)** הגם שקנין איסור נשאר ביד רבו מ"מ אינו אוכל רק בהמנאת עצמו משום דדעתו נמשך רק אחר קה"ג וע"כ לא מבעי לן רק לענין תרומה במעוכב גש"ח אבל לענין המנאה שתלוי בדעה אזי במי שקנין הגוף בידו תלוי הדיעה עצמו ועיין גיטין מ"ב ע"ב בתד"ה מעוכב וראי' לזה דקנין איסור אינו מעכב לענין פסח וראי' שהרי לדעת רש"י ותוס' חגיגה דלמ"א כיון שכופין הרי דינו כמשוחרר ומחויב בפסח וראי' אע"ג דקנין איסור ישנו ביד רבו עדיין ואפ"ה אוכל בהמנאת עצמו בע"כ דרבו והוא שחולק בתוס' בין קה"ג דע"ע לקה"ג דע"כ דגבי ע"ע אין לרבו רק הגוף לפירות דהיינו למלאכתו ובעכ"נ ישנו ביד אדון עיקרו של קה"ג ומעתה נחזה אנן בחציו עבד וחציו בן חורין שיש לרב בחציו קנין הגוף ומעורב בחצי חירות הגם דלמ"א אין לרבו שום השתמשות בו כבר ביארנו דקנין הגוף מוגבל בפ"ע אפילו היכא שאין לו שום חלק במלאכתו ונמצא דדעתו מעורבת בדעת רבו שהרי הדיעה עצמה קשורה בקה"ג ומש"ה א"א לו לאכול כלל ומכ"ש למר"א דגם ביום של עצמו מ"מ חצי קה"ג קנוי ביד רבו ורק דחלוקה זו נעשה ביניהם דעובד את רבו בחצי חירות ועובד א"ע בחצי קה"ג של רבו אבל עיקרו דקה"ג מעורב בחצי חירות ומשה"ט גם לענין המנאת דעתו מעורבת בדעת רבו וגם בהמנאת שניהם א"א דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו לענין המנאה ומכ"ש בדבר התלוי בדיעה דא"א לחלק כמובן ועוד יש לחקור למר"א דעובד את רבו י"א וא"ע י"א אם יכול לעבוד בו רבו עבודת עבד ובפשטות הדברים נראה כיון שאיסורו גורם לעבוד בו עבודת עבד ולענין צד איסור ל"מ החלוקה שהתקינו וכמו דאמרינן שם בשולח א"מ יום ש"ר ישא שפחה וכו' ואפשר לומר דשרי לעבוד בו ע"ע ממ"נ דבחצי עבדות הותר לו וגם בח"ח הותר לו דאתה רשאי לעבוד בב"ח ע"ע כמבואר ברמב"ם בפ"א מה"ע הל' ו' ז' ובלח"מ בשם הספרי ומעתה מובן כוונת ר"א בנו דלמשנה ראשונה עבדי רבנן תקנתא כדי לחייבו בפסח והפקירו את עיקר קה"ג דרבו אבל עודנו נשאר בידו קה"ג למלאכתו וכיון שעבד זכה בעצמו בעיקר קה"ג של רבו שוב לא איכפת לן בקנין גוף לפירות שנשאר ביד רבו דשוב לא נגרע מעבד עברי דאוכל בהמנאת עצמו אע"פ שקנוי הגוף למלאכתו לרבו כיון דעיקרו של קה"ג הוא ברשות עצמו לכן כיון דקנין גופו קנוי לעצמו ע"י הפקירן דחכמים וקנין זו מוגבל בפ"ע בכל גדרי קנינים ושייך עליו תורת הפקר אע"ג שגם אח"כ עובד את רבו יום אחד כמו שביארנו לעיל דכל שחלק אחד מוגבל בפני עצמו לא נגרע מכל אסמכתא דקראי ואין דומה למן הרעה עה"י דמשויר בחלק הקנוי עצמו ועיין במשנה למלך בפ"ה מה"ע ה"ג דגם בהפקר מהני גופא מהיום ופירי לאחר למד יום ועיין ר"ה כ"ט מי שחציו עבד וחציו בן חורין דאפילו לעצמו אינו מוציא ומזה ראי' לדברינו הנ"ל

ג ועיין ב"ק ס"ח ע"ב בתד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' בתד"ה וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן ב"פ הא"מ אין לוקחין בהמה טמאה עו"ק ממעות מע"ש ואם לקח ואכל כנגדן בירושלים וכו' אלמא מחללין מעות שביד מוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן והוי כמו גזל ולא נתיאשו הבעלים וכצנועין דהכא וכו' ומיהו בפ' לה"ג משמע שיכול לחלל דמי פירות שביעית ש"ח שלמ"י דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה וכו' ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי וכו' וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהי' נכשל ואוקמי ברשות זה שיכול לחלל דהפקר וכו' עכ"ל ומדלא כתבו בזה כצנועין דהכא כמו שכתבו בבה"ט משמע דאתי אפילו לרבנן דצנועין ואינו מובן דמ"מ איך יכול לחלל כיון דע"ה מחזיק בהם כשלו וא"כ מ"מ לא גרע מגזלן שהרי גם היכא שבא לידו בטעות קסברו דדינו כא"ב לכ"ד ונראה מזה ראי' לדברי מהרי"ט ח"א סי' ג' וז"ל ולפ"ז איכא למימר כו' עד וידו כידו עכ"ל הצריך לעניננו ומעתה הכי נמי המוסר דמי שביעית לע"ה עשאוהו כהפקר ואוקמי' ברשותו של זה שיהי' דומה כאילו נתנו לו מיד על אופן זה שיעשה בהם כל מה שירצה דלעולם לא נעשה גזלן עליהם דידו כידו עיין באה"ע סי' כ"ח סק"ג שהקשה להרמב"ם אמאי מקודשת ביאוש וש"ר כיון דצריכה להחזיר הדמים ונגד זה מגיע ללוקח מפני תקה"ש שהוא רק מדרבנן ולדעת רמ"א דבמעמ"ש אינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ גם ביאוש וש"ר לא תתקדש אלא מדרבנן ולמ"ש לעיל דכל דרבנן הנעשה בע"כ של כנגדו אין כח בידם לעקור בקו"ע אלא מתורת אסמכתא דקראי כמו דמפורש בש"ס בירושת הבעל וכיון דנחתי בי' מתורת הפקר דינו כדאוריי' ממש לכה"פ רק במעמ"ש כיון דנעשה עיקר הדבר מדעתו של כנגדו שהוא הממחה רק דמדאורייתא לא קנה ותיקנו רבנן שגם זה הוא כקנין גמור בכגון הוא דסברי דדי בתקנתא דרבנן לחוד ולא מצריכין לירד בתורת הפקר כלל ומשה"ט אינה מקודשת אלא מדרבנן וא"כ דמי לתקה"ש שצריך ליתן בע"כ הרי דירדו בי' משום כחו דהפקירא ולהכי מקודשת מדאוריי' גם מה שהיקשו האחרונים משקלים דתנן במשנה ה' אע"פ שאמרו וכו' נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם ופירש הרע"ב ובלבד שימסרם לציבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן ציבור קרב משל יחיד וכיון דלדעת הרמב"ם לא מהני הקנאתם לענין דאוריי' נמצא דקרב משל יחיד עיין שעה"מ פ"א מ"הש ולדברינו הנ"ל כיון דמדאוריי' אין לו דעת להקנות כלל הרי בע"כ צ"ל דתקנת חכמינו ז"ל מתורת הפקר הוא דנחתי בי' ובזה ובכל הדומה לאלו לכ"ע כדאוריי' דנינן לי' עיין לעיל

ד עיין ברכות י"ט ע"ב הרואה כלאים בחבירו פושטו אפי' בשוק ושו"ט מהא דגדול כ"ה שדוחה ל"ת שבתורה ומשני דאיירי בדרבנן ולא"ת הוא לאו דל"ת ומקשינן מוהתעלמת פעמים שאמת"ע ומשני דאיסורא מממונא לא ילפינן והדר ומקשי מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומשני שוא"ת שאני ולכאורה נראה דכמו דמצינן הכא נגד כה"ב שהוא דווקא נגד אדר"ב אפי' במקום קו"ע או אפי' בדאוריי' בממונא או אפילו באיסורא היכא שהוא בשוא"ת כן בכל המידות האלו נדרשים כולהו תקנתא דרבנן שאין ביכלתם לעקור רק אדר"ב או במקום ממונא משום אסמכתא דקראי או באיסורין בשוא"ת ונמצא דשוה כ"ה לכולהו תקנתא דרבנן ועיין בתוס' שם כ' ע"א ד"ה שב ואל תעשה שהקשו מכהן ונזיר ומתרצו משום דכהונה היא לאו שאינו שוה בכל ונזיר משום דישנו בשאלה ונכללו אלו בתירץ הגמ' שוא"ת שאני דכשם דשוא"ת קילא מקום ועשה כן הוא בלאוין שאש"ב או דישנו בשאלה והיה מן הראוי דגם בתקנתא דרבנן דכשם דיש כח בידם לעקור בשוא"ת כן נמי בלאוין שאש"ב או היכי דישנו בשאלה דמידה אחת להם ומזה נראה לפ"ד להקל מעלינו כמה קושית חדא הא דהקשינן לעיל מהא דאלמוהו רבנן לשיעבודא דהאיך יוכלו להאלימו ולעקור בקו"ע דקונם שאני דישנו בשאלה וכן במאי דמס"ל בב"מ ך' בשיחרור לענין עבז"ל דאם בא על ב"ח בנתיים דאינו פוסלו לכהונה ואמאי הא קו"ע הוא דשאני איסור כהונה שאינו שוה בכל דשוה לשוא"ת וכן דברי הרמב"ם הנ"ל בקונם דחנוכה ופורים וכן בסוף נדרים גבי טא"ל דהתם באנוסה ולכהן מיירי וכן בקונם אשתי נהנות לי דאלמוהו לשיעבודא דידה אבל במפרי' מן הטמא עה"ט פסקינן דלא הדר לטיבלא משום קו"ע דתרומה א"ל דליהוי כלאו שאשב"כ דמותר לכהנים דהרי מצותו בכך דאכילה דכהנים מיקרי עבודה עיין פסחים דף ע"ב ע"ב ודמי ממש למליקה **(כל הפלפול בזה אינו רק מה שנוגע לענין קדושי אשה ופדיון מעשר שני אבל בגוף דיני גזלה יאוש ושינוי רשות הכל הולך בעתים הללו ע"פ דינא דמלכותא ודינא דמלכותא דינא)**