זית רענן חלק א פג

לידו הרי יכול לחזור) וצ"ל דע"כ לא מספקא להו לתוס' אלא לענין בת ישראל משום דהוי בקום ועשה אבל לאסרו בשפחה לא מספקא להו כיון דעדים זוכין לו מדרבנן אזי ממילא נאסר בשפחה ולכן לר"מ חובה הוא לו וא"ל דא"כ מאי מספקא להו לרבנן דהא כיון דנאסר בשפחה ואם נאמר שגם בב"ח נאסר גם לרבנן קשי' שהרי גם לרבנן עבדא בהפקירא נ"ל אלא דצד שיעבודו מכריע והוא כשמותר בב"ח אבל כשנאסר בשניהם אין לך חובה יותר מזה דזה אינו דא"כ כופין אותו דלמטי לידי' כמו בח"ע וחב"ח ואזי יסתעף מזה זכותא דעבד משא"כ לר"מ דכפי' זו עצמה חובה לו וטוב לו שישתעבד לגמרי משום הפקירא דשפחה וא"ל דלא לזכי בחתומיו אלא לקנין ממון לחוד (אח"ז ראיתי במהרש"א שפי' דע"כ לא מספקי להו לתוס' לעיל אם מועיל זיכוי דעדים לענין איסורא רק לרבנן דלית להו עח"כ ולכן זיכוי דעדים ל"מ אלא מדרבנן אבל לר"מ דא"ל עח"כ מצד הדין אזי בוודאי מהני גם לצד איסור שבו ונראה לפרש דלק"מ קו' הנ"ל אכן עדיין לא העלה ארוכה דס"ס מנ"ל לגמ' להקשות דדלמא גם ר"מ מודה בזה לרבנן דהיכא דא"א לזכות מדינא מ"מ זכו לו מצד תקנתא ולכן בשיחרור דאי אפשר לזכות לו מדינא משום צד חובה דשפחה מ"מ יזכו לו העדים לתקנתא ואזי לא יזכו לו רק מצד קנין ממון שבו כי היכא דליהוי זכותי' לגמרי לכן מחוורתא כדתרצינן לעיל דלאסרו דשפחה לא מספ"ל דכל מאי דאפשר להתקשר בגופא דשיחרור לא מחלקינן להו רק דלענין ב"ח א"א משום קו"ע) דהרי אנן לדעת תוס' קיימינן השתא דלא מחלקינן בגופא דשיחרור ול"מ דגם בתן שש"ח קסברו דדינו כמשוחרר לכל מילי ולא איכפת לי' לאדון בזכותא וחובא דעבדא והאי דהולך מנה לפלוני דחייב באחריותו ואינו חוזר משום דחיוב אחריות אינו נוגע כלל בעצמותו דקנין: סימן ב

א עוד רצוננו לבאר פרט אחד במה שהכריחו תוספ' דלא אמרינן אסמכתא דקראי אלא כשיצא מרשותו לגמרי ולכן בטמא עה"ט א"א לומר אסמכתא דקראי שהרי צריך להפריש עליו זהו בקנוי ושיור והוא שבחלק הקנוי עצמו עודנו נשאר וקשור רשותו בו והדבר דומה לשני הפכים בנושא אחד ויתורץ קו' תוס' סוכה הנ"ל שהקשו מהא דאיתא התם דשינוי החל"ב לא הוי כשלו בהדסא דאוונכרי משום דאינו קונה אלא מדרבנן ובכשורא דמטללתא דג"כ משום קנין דרבנן לחודא יוצאים י"ח מדאוריי' דנראה דשינוי החל"ב דקונה מדרבנן דמשום תקה"ש הוא דתקנוהו היינו כ"ז דעודנו בשינויו אבל היכא דתבעו בשעה שכבר חזר לברייתו אזי מחויב להחזירו בעינא עיין באה"ע סי' כ"ח וכן מוכח מגמרא שם להדי' גבי כשורא דמ"ט וה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעינא ועיין ברשב"א שם דלדעת רש"י בנתינות דמיו תלי' מילתא והוא כשכבר נתן לו דמי המריש בתוך שבעה ולדעת הריטב"א שם בתביעת הנגזל תלי' הרי דלכ"ע כשתבעו בשעה שכבר נסתלק תקנות השבים צריך להחזירו בעינא ועתה נחזה אנן דלפ"ר נראה בההיא סבתא דקצווחא וכו' ואמר ר"נ פה"ד דהיינו משום דצווחה בגו שבעה אבל אי המתינה עד לאחר שבעה אזי לא יצאו י"ח אכן לקושטא גם כי המתינה עד אחר שבעה כיון דלא ניתן להחזיר בת"ש לא גרע משאול ומעתה לפי זה באוונכרי כיון דלא קא תבע להו בשעת אגודו כלל רק דאנן הוא דחיישינן לה ונמצא דאינם קנוים בידו לעולם שהרי אם יתבעו לאחר שיותר אגודו צריך להחזירו ונמצא דקנין זה דרבנן הגם שהוא כדאוריית' משום הפקר לזמן אבל לא עדיף מקנין לזמן והיכא שקונה מחבירו לזמן לא מקרי לכם כמ"ש הרא"ש בפ' לו"ע וש"פ שם אבל לענין סוכה דיוצא גם בשאול אפי' היכא דלא קא תבעו לי' בת"ש יוצאים י"ח מדאוריי' ובלישנא דר"נ דאמר פה"ד ה"ט דאילו המתינה הי' לה איזהו ערעורי דברים לר"א דא"י בשאולה והשתא דקא צווחה ונתנו לה דמי לרש"י או לריטב"א בתביעה בעלמא די תו אין לה שום ערעור ודו"ד שכבר קנוי בידם לגמרי וראיתי במק"ח סימן תמ"ח שמתרץ קושי' תוס' במה שחידש שם דלא ניתן להם רשות רק להפקיר ולא שיזכה בו בלא קנין כלל ומשה"ט מחלק בין לולב וסוכה דבסוכה די כשאינו של נגזל ולא גרע משאול משא"כ בלולב ונראה שם שהרגיש בקושיתו שהרי גם בלולב כיון שישנו בידו כבר זכה מן ההפקר לכן הוסיף עוד כיון שכבר נתייאש והוי כהפקר לכ"ע רק שהגזלן אינו יכול לקנות ומה יוסיפו עוד בהפקירא דידהו ועודנו לא נתחוורו דבריו בזה דא"כ גבי כשורא דמ"ט כשכבר נתייאשו הבעלים לא יצא י"ח ועיין ב"ק ס"ז ד"ה הא לא"ה וכו' דסתם מריש נתייאשו הבעלים ממנו ועוד דלדבריו בקצרה היה לו לחלק דבאוונכרי נתייאשו הבעלים וא"א לחול הפקירא דרבנן משא"כ התם ועוד בעיקר סברתו משום דכבר נעשה כהפקר לכל כיון דס"ס אין שום אדם יכול לזכות בו משום השבה דגזלן כמ"ש תוס' ס"ח ד"ה כל שלקטו ומשמע מדברי הפוסקים דצריך להחזירו בעינא רק לרווחא דמילתא נקטי דלכה"פ צריך להחזיר הדמים לגזלן וע"ש

ב ועיין ברמב"ם פ"ב מהלכות ק"פ ה' י"ג וז"ל מי שחציו עבד וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין וכן פוסק בפ"ב מהלכות חגיגה לענין ראי' וע"ש בכ"מ מה שמביא בשם ר"א בנו דמפרש בגמ' בהיפך מפרש"י ותוס' דלמשנה ראשונה עבדינן לי' תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי מש"א לא עבדינן לי' תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שיחרורו וכו' עכ"ל ועיין בלח"מ שהקשה בפ"ב מהלכו' חגיגה דאם מן הד"ת פטורים האיך אפשר לחייבו בתקנתא דרבנן ולעקור ד"ת בקו"ע להביא חולין בעזרה ומתרץ דרבנן עשאוהו כבן חורין גמור לענין פסח כדי לתקנו ויש להם כח בכך דהפקר וכו' והפקירו ממונו של זהו לעשותו בן חורין גמור כדי שיהיה לו תיקון לענין קרבן פסח אבל קשה דמנין לנו פטור לענין פסח בשלמא בעולת ראי' אית לן קרא דאת פני האדון מי שיש לו אדון אחד אבל לענין ק"פ מנ"ל עכ"ל ועיין במ"ל בפ' מהק"פ שהקשה שם על דברי לח"מ הנ"ל וז"ל וקשה ע"ז קו' חזקה א"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאפליגו ר' נתן ב"א ורב חסדא בההיא דתורם מן הרעה וכו' ופליגי באם יש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר דהפקר וכו' והשתא גבי תרומה נמי אבעי לן למימר הכי א"ו צריך לקיים פי' התוס' דלאו אמרינן אסמכתא דקראי היכא דבתר הכי מוקמת לי' זימנא אחריתא ברשותי' והרי הכא הכי הוי דבתר הכי מוקמת לי ברשותי' יוע"ש עכ"ל ונראה לפענ"ד ליישב דברי רמב"ם הנ"ל ודברי בנו הנ"ל על נכון ויסוד טעמו נובע מהא דאיתא בפ' הערל דף ע' תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש משום דהו"ל תוש"כ איפטר לי' מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' וכו' שם בתד"ה אלמא וכו' והא דאמר בפ"ק דקדושין דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שצריך גש"ח וא"י באמירה בעלמא אבל לענין מצות לא וכו' וא"ת דמשמע דמטעמא דקני לי' רבי' לא הוי אכיל אלא בהמנאת רבו כעבד כנעני ולא בהמנאת אחרים עכ"ל ודבריהם מוכרחים בפשטות הסוגיא וביאר דבריהם דבגדר קנינו ע"כ נמצאו שלשה ענינים מצורפים יחד בראשון קנין הגוף למלאכתו וקנין זה ישנו גם בע"ע עוד נוספת בעבד כנעני דקנין הגוף עצמו קנוי לרבו וחלוקי קנינים הללו מצינן גם בשאר נכסים שהמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג דקנוי ללוקח קנין הגוף לפירות וביד המוכר נשאר מותר קנין הגוף ופליגי ר"י ור"ל לענין בכורים וש"ד איזהו העיקר ופסקינן שהעיקר היא מותר קנין הגוף וק"פ לאו כקה"ד הרי דאע"ג שאין למוכר שום השתמשות בקנינו ואעפ"כ מוגדר בשם קנין ע"פ מוסדי הדת גם בע"כ נוספת לרבו שישנו בידו קנין איסור שבו דא"ר להתייהד אלא כשמשחררו מדעתו ומבואר שם בפסחים דע"כ אוכל רק בהמנאת רבו אפי' בע"כ דעבד ובע"ע אוכל רק בהמנאת עצמו או מדעתו