זית רענן חלק א פא

לגמרי כאשר הכריחו בתוס' מטמא עה"ט כיון דצריך להפרש עליו עוד יע"ש ונראה אגב גררא לפרש דברי חלקת מחוקק וב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ו דלענין קדושין מביא גם דעת החולקים דאינו מקודשת משום דלא ס"ד שמא ימחול דאף דפסקינן דאיל"מ דלענין איסורא בקדושין חיישינן לדעת הפוסקי' דיכול למחול ודבריהם מרפסין איגרא כיון דפסקינן דלא מהני מחילתו אמאי אינו מקודשת ואי משום טירחא דתביעה הרי לא תלי' מילתא דקדושין בעיקר הדין כלל הרי בע"כ צ"ל דלא חיישינן לזה ונראה דטעמא דמילתא כיון דסוף סוף פלוגתא דרבוותא הוא תו לא גרע מהא דאמרינן בשבועות מ"ח ע"ב גבי שטרא דיתמי דלא מק"ק ולא אגמ"ג וכו' הרי דחיישו רבנן לדילמא יוציאו קמי דיפסוק כר"א וכיון דחיישו רבנן כן לטובת היתומים מכש"כ דחיישינן דאיהי חיישי לעצמה ולא ס"ד ועפ"ז יש ליישב קו' התו' שהקשה לדעת הפוסקים דבמעמ"ש יכול למחול מהא דמתרצינן בגמ' בשכ"מ שאמר הלואתו לפלוני מפני דאיתא בברי במעמ"ש ואם אמרת במעמ"ש יכול למחול הק"ל דליתא בברי בזה ולדברינו הנ"ל ניחא שפיר ולא ק"מ שהרי במכש"ט מכריח דתקנתא דרבנן בעלמא הוא וכן במעמ"ש לדעת הפוסקים דיכול למחול ולא ירדו בו מצד אסמכתא דקראי כלל דכל שנשאר לו עוד איזהו שיור זכות שבעולם שמעית מינה דלא מצד אסמכתא דקרא קא זכי כמו בטמא עה"ט ובמתנות שכ"מ לדידן דפסקינן דאינו קונה למפרע [ומה שמביא בקה"ח ראי' לטור מתוס' ספ"ק דגיטין ד"ה הא בשכ"מ לא מחוור דדעת תוס' הולך וסובב ג"כ עפ"י סברת ר"ן ורשב"א שם דבשכ"מ כל שהוציאו מתח"י ומת אמרינן בי' הולך כזכי] הרי בע"כ צ"ל דמתורת אסמכתא דקרא הוא דירדו בו שהרי כבר נעשה ממונא דיורשים מדאו' וא"א לזכות לאחרים שלא מדעת בעה"מ רק ע"י אסמכתא דקראי וכיון שכן נמשך ממילא שא"י למחול מפני שהפקיעו מרשותו לגמרי אמנם לא החזיקו ידי מ"ת שכ"מ לקיים מתנתו משום צד אסמכתא דקרא רק בדאיתא בברי דשייך בו טעמא דכדי שלא תטרף דעתו עליו מפני שלא יגרע כחו מבריא אבל כל היכא דליתא בבריא לא העדיפו אמירתו מקנין דברי ובשביל ביטול מתנתו בכגון זה לא תטרף דעתו עליו ומש"ה בהלואתו לפלוני דאיתא בברי במעמ"ש אם לא תהני בשכ"מ חיישי גם בזה לט"ד ואית' בכלל תקנתא דמשכ"מ דבע"כ תוכף קיומו הוא מתורת אסמכת' דקרא ולא מתקנת' לחודי' ומש"ה ממילא נידון דאיל"מ דחדא בחברתא מישך שייכא אבל במעמ"ש לדעת הפוסקים דיכול למחול ע"כ צ"ל שהוא רק מתורת תקנתא לחוד ולא נסתבך כלל בתורת אסמכת' דקרא רק משום דמדעת בעלים הוא יכולים להצמית הדבר בתורת תקנת' לחוד כנ"ל וזה ברור ופשוט בלא גמגום

ט נהדרינן לקמייתא דדעת תוס' בגיטין מ"ב בד"ה וכתב לי' וכו' מבואר דבהגיע לעונת הפעוטות שהוא מתורת הפקר וכן הוא מן הסבר' כאשר ביארנו לעיל אמנם בסנהדרין ריש פרק ב"ס בד"ה קטון משמע להיפך שהביאו ראי' בתה"ד דבדעת אח"מ קונה מדאוריי' מדאמרינן לא לקני לולבא לינוקא דמקני קנוי אקני למ"ק ופירושם משום דמשמע להו דאיירי אפי' כשהגיע לעונת הפעוטות והוכיחו דמקני קני מדאוריי' ע"י דא"מ ולהקנות א"י רק מדרבנן וכן פי' בס' שעה"מ בפ"ח מהלכו' לולב בכוונת דבריהם וכן הוא להדי' ברמב"ם, פ"ח מה' לולב ה"י וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון של חג בלולבו של חבירו וכו' נתנו לו במתנה עמ"ל שמה מתנה וכו' ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מה"ת ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר עכ"ל מבואר להדי' דגם כשהגיע לעה"פ אינו חוזר משום דקני מדאוריי' ואינו יכול להקנות מה"ת וקשה להבין עצם כוונת הרמב"ם ותוס' בזה שהוא נגד כמה סוגיות חדא בסוכה בכ"ש דמ"ט ובגיטין נ"ה דאוקמי רבנן ברשותי' כ"ה דלחייב עלה שע"י אסמכת' דקראי נעשה כדאוריי' ממש וע"ש בכ"מ שדבריו תמוהין שמביא שם בשם הר"ן שהיא להיפך ממש מדברי הרמב"ם וכתב שם שדבריו פשוטים וכבר הפליא עליו בלח"מ שם ונראה לענ"ד ליישב קצת דברי זקני מאורן של ישראל דמ"ש בריטב"א סוכה וככ"ש ר"ן דאיכא מ"ד דהא דלא ליקני איירי בסתמא אבל בתנאי מפורש כיון דא"א לקיים התנאי בטלה המתנה למפרע ושלו הוא נוטל אמנם ריטב"א ור"ן שם הסכימו דאפי' בתנאי מפורש משום דכל תנאי שא"א לקיים בסופו והתנה עליו מתחלתו הרי הוא כמפליגו בדברים וכ"פ בש"ע עוד מבואר שם בראשונים דכל עניני של מעמ"ל לא על חזרה בלבד יצא בתנאי שהתנה עמו רק דעיקרא דמילתא שיקנהו לא בקנין גמור בפרט ב"ד משום דבעינן לכם גם נחזה אנן במי שקבל מתנה עמ''ל והלך והפקירו קודם שהחזירו ובא הנותן וזכה בו הגם שיש לו את שלו תח"י ולא הפסיד מאומה מ"מ נתבטלה המתנה למפרע שהרי המקבל לא הקנהו לו בחזרה ולפ"ז בפעוטות שנתן לו במתנה עמ"ל דמדאוריי' אין ביכולתו להקנות לו בחזרה ע"י קנינו רק מדרבנן ע"י אסמכת' דקראי ולא עדיפא מלתא מאלו הפקירו המקבל בעצמו כשהוא גדול ממש אכתי לא קיים תנאו שהרי הנותן מהפקירא קא זכי ולא מן המקבל הרי נמצא מתכונת הדברים דפעוטת זה א"א לקיים תנאו כלל והדר דינא לכל תנאי שא"א לקיים בסופו דדנין כמפליגו בדברים והתנאי בטל ומעשה קיים ונמצא הנותן בא לידי פסידא חדא דאולי לא יחזור לו וא"י לכופהו בדין שהרי מצד הדין אינו צריך להחזיר לו ועוד גם כשמחזיר לו לפי תומו הרי זה כקנין בטעות לגבי הנותן ואינו יוצא י"ח לדעת כ"פ עיין בפ' א"נ ד' ס"ו ע"ב וברא"ש שם ובהגהה וזה מדוקדק בלשונו הצח ואין נותנין אותו לקטן (כוונתו במה דסיים מתחילה במתנה עמ"ל) שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מה"ת וסיים ונמצא שאם החזירו לו אינו חוזר שהוא שפת יתר ולהנ"ל מרמז בזה שגם דתוקף קנינו נידן לכ"ד כדאוריי' שהרי משום אסמכתא דקראי הוא דנחתי לי' אבל מ"מ אינו חוזר בתורת תנאי שהתנה עמו שהוא יקנהו לו בחזרה ועוד יסתיים מזה כיון שתנאו בטל הגם שהחזיר לו לפי תומו אינו חוזר וא"י בו שהוא כקנין בטעות דאולי אילו מידע ידע שאין צריך להחזיר לו מדינא לא החזירו אמנם בפעוטות שנתן לו בסתמא והחזיר לו כ"ע מודו דיוצא בהם הנותן כיון שזוכה בהם מדרבנן ע"י אסמכתא דקראי שהוא: כדאוריי' לכל הלכותיהן והן הן דברי הכ"מ שדברי ר"ן פשוטים ואין חולק עליהם דהיינו בסתמא הגם דמשמע משטחות דבריו שם לקמן ונשמע דגם בתנאי מפורש ס"ל דמהני בפעוטות אבל מ"מ בסתמא כדמשמע מדבריו מתחילה דינו מוסכם ואין חולק עליהם

י אמנם בתנאי מפורש דפליגי הרמב"ם ותוס' עם ר"ן וריטב"א בענין אתרוג נראה דפליגי בגבול קנינו דפעוטות עד היכן מגיע שהרי מבואר ברשב"א בפרק ש"ש דף מ"ט ע"ב במטלטלין שהפקירם אזי גובה מן הזוכה **(כל עניני הפקר זכות קנין וכדומה הנאמרים פה המה רק לברר גוף הענין הנוגע להכשר סוכה כי כל דיני ממונות הולכים כעת כפי חוקי המדינה ודינא דמלכותא דינא:)** ובטעם הדבר כבר כתבנו במקום אחר ומעתה נחזי אנן בפעוטות שנתן מטלטלין ושיעבדם לאחר אם יכול לגבות מן המקבל אם לא דבפשטות הדברים נראה דאינו יכול לגבות כמו בכל מטלטלין דעלמא שנתנם לאחרים אבל נוכל לומר דכיון שאינו יכול להקנות לאחרים רק משום אסמכתא דקראי שוב נידון הדבר כאילו הפקירו ממש ויש פנים לומר שגם דאין כח לחכמים רק משום אסמכתא דקראי וצריך למדוד ולשקול כל תכונת ועוצם הקנין בתורת הפקר ומ"מ כל שמחזיק מידת ומשקל דאסמכתא דקרא דהיינו (שלא נשאר לו עוד שום שיור זכות וכדומה) שוב נידון הדבר כאילו נתן לו המתנה ממש כאשר הי' באמת לפנינו ואין אנו אחראין לומר דנעשה כאילו הפקירו בפועל ממש ובגבול תואר הזה הוא דפליגי דלדעת תוס' ורמב"ם בכל תכונת קנינים דרבנן נקטינן מילתא כאילו היפקר האתרוג ממש ואידך רק מהפקירא קא זכי ונמצא שלא קיים התנאי