זית רענן חלק א עח

הכי פירושו דמגרש לאידך בע"מ שלא תמות חברתך כל כמה שהיא חברתיך ולא תמות אני מגרשיך אבל אם למפרע לא תהי' חברתך כגון שאכנוס לבה"כ ותהיה מגורשת למפרע איני מגרשך ועפ"ז מיושב ג"כ קו' הנ"ל דילמא לא מתה חדא מינייהו רק הכהן העובד ימות והוה אונסא כמאן דעביד דא"כ לא נתגרשה זאת שנתן לה גט ע"מ שלא תמות חברתיך אף שלא מתה כיון שתו אינה חברתה שכבר נתגרשה ולא קשה ג"כ קו' הנ"ל דליקדש ויכנוס לחופה בע"מ שאכנוס לבה"כ ויגרש לאידך ג"כ בתנאי זה דהא לפום מה שפרשנו דעת ר"ן קידושין פסקינן בגירושין אונסא כמאן דעבד ובקדושין אונסא כמאן דלא עבד עדיין יש לחוש בכה"ג דילמא לא תמות ולא חדא מינייהו רק הכהן ימות ואז נפסוק שהמגורשת נתגרשה והמקודשת לא נתקדשה דלגבי זו אמרינן כמאן דעבד לפי שאינו תלוי אלא בדעתו לבד והיא לא נתקדשה לפי שתלוי גם בדעתה ועבד למפרע בלא בית: סימן א הלכה ט **(כל הענינים המובאים בזאת הסוגיא לא הובאו רק לענין המסתעף מהם בעניני איסור והיתר סוכה ושתופי מבואו' וכדומה, אבל כל מה שנוגע לענין גוף דיני ממונות הכל נוהג ע"פ דינא דמלכותא

)** א בהכשר סוכה וד' מינין התלוים בתקנתא דרבנן עי' סוכה ל"א גבי ההיא סבתא וכו' צווחה ולא אשגח בה כו' ואין לה כו' עצים בלבד הרי דמשום תקנתא דרבנן לחוד יוצאים מדאורייתא ובע"כ טעמא דמילתא דתקנתא דרבנן כגון אלו המה משום אסמכתא דקרא פרק השולח דף ל"ו ואזי דנין תקנתם כדאורייתא ממש הן להקל והן להחמיר ואפילו בקום ועשה דאין לומר משום דכבר הוקבע תקנתא דרבנן טרם שנסתבב הדבר לדאוריית' וכדכתיבנא לקמן בהלכות כיסוי שהרי כל עיקרו של תקנתא זו בבנין עראי דסוכה הוא רק משום דמצוה משוי לי' כל זיין כבנין קבע כמבואר שם בגמרא וה"מ בגו שבעה ובלישנא דרמב"ם וש"ע שם משמע להדיא דדוקא כשתובע הנגזל בג"ש אבל בע"ס יסתירני שעדיין ל"ח קביעות דידי' וכן בגיטין נ"ה ע"ב בחטאות הגזולה וכו' אוקמוה ברשותי' כי היכא דליחייב עלי' הרי דחייב כרת כאילו היה ד"ת ממש ועיין בפירש"י ד"ה רבנן וכו' הו"א וקדשה עכ"ל (ומובן בזה מאי דמס"ל לרבא התם כי אוקמוה רבנן ברשותי' כנ"ל וכו' או משעת הקדישה יוע"ש ומאיזהו מקום הביאו לספק בזה שהרי בעצמו קא מפרש לעיל דאוקמא רבנן ברשותי' כ"ה דלחייב עלה וחיובו נמשך רק משעה שהקדישו והלאה והוא משום דדחיקא לי' לחדש שעשאהו כהפקר דהרי חבירו לא פשע והוא פשע עי' לעיל לכן מסתברא לי' שהוא רק מדרבנן לחוד ומשום שכבר חל שוב לא נפקע כמו גבי מצה של מע"ש וכן במשחק בקובי' וכה"ג טובא ולהכי נראה קצת דאוקמוה ברשותי' מעיקרא כי היכא דלחייבי' אח"כ ומשום ה"ט גופי' דכיון דכבר חייל בשעתי' שוב לא נפקע ואי לא הא לא קיימו הא ומסיק דמסת"ל משעת הקדישה כדי שלא יהא חוטא נשכר ומעתה בע"כ צ"ל דמשום אסמכתא דקרא הוא דנגע בי' וכן בגיטין מ"א מקרקש לי' זוזא בתוס' ד"ה וכתב לי' גיטא דחירותא ע"ש לפירוש תוס' שם על שמי' דאפטרופס ומשום אסמכתא דקרא ונתנוהו לאפטרופס לשחררו ועי' ב"ב קמ"ז ע"ב ומודה שמואל כו' א"א בשלמא דאורייתא מש"ה א"י למחול אלא אי אמרת דרבנן היא אמאי א"י למחול דלדעת רי"ף ורמב"ם הוא כפשוטו דהא דיכול למחול משום שהוא מדרבנן הרי דלא עשאוהו משום אסמכתא דקרא וכדאורייתא ממש וא"ל משום דבחוב שהוא כדבר דאין בו ממש ולא משכחת בי' זכיה מדאורייתא (והוא כעין שעלה על דעת מק"ח לחלק בזה שגם שהוא הפקר מדאורייתא מ"מ כל היכא דאכתי לא זכה בזכיה גמורה אזי לא זכה רק מדרבנן ובזה מתרץ דעת רי"ו דס"ל דקידשה במע"ש מקודשת מדרבנן ואי נתקדשה אח"כ מאחר תפסין בה קדושין משא"כ גבי מריש שישנו ברשותו ממש שכבר זכה בו מדאורייתא ע"י אסמכתא דקרא) אמנם לעיל דף ל"ז לתירוצו דרבא שם דפרוזבל מהני גם אם שביעית בזה"ז דאורייתא הרי שגם בדבר שאינו ברשותו יש כח בידם לזכות לאידך ויותר מבואר בחדושי רשב"א שגם הזכיה עצמה הוא מדאורייתא ממש וילפינן לי' מנחלות דמה אבות מנחילין וכו' יעו"ש עכ"ל רשב"א וכן משמע להדיא בתוס' דמשום אסמכתא דקראי נתנוהו לאפטרופס לשחררו משמע להדיא דמשום תקנתא דעשאהו משום אסמכתא דקראי נגמר כל הדבר וכיון דתוס' ורשב"א קסברו הכא להדיא ובשאר פוסקים ל"מ להדיא שיחלקו עליהם אין לזוז מדבריהם כמלא נימא לכן נראה לפענ"ד לתקוע בזה מסמרות נטועות בפשטות הדברים המוכרחים ובזה יובן היטב במבוכה זו אשר נסתבכו בזה כבר רבותינו אחרונים בכ"מ דמצינו שסותרים דברי רבותינו הראשונים א"ע ועל מה אדניהם הוטבעו בכ"מ דפליגי בזה אי הוי כדאורייתא ממש גם במקום דשייך בו משום אסמכתא דקרא

ב בראשונה נתבוננה בדברי ר"ן בגיטין בפ' האומר דף ס"ד ע"ב שמביא שם בהלכות את דעת תוספ' דסברי דגם לשמואל קטן זוכה לאחרים מדרבנן ומש"ה מהני בשתופי מבואות דמהני דרבנן לדרבנן וז"ל שם ואני תמה אי מודה שמואל בזכי' דמדרבנן אית לי' למה לן לפרוקי שאני שתופי מובאות דרבנן דאפילו הוא מדאורייתא אמאי לא מהני כיון דרבנן תיקנו לי' זכיה משום אסמכתא דקראי הרי הוא כדאורייתא ממש לכל איסורין שבתורה בין להקל בין להחמיר ומיהא אשכחן זכי' דרבנן דקלישא מזכיה דאורייתא דגרסינן בפ' מי שמת ומי אמר ר"נ הכי כו' ומודה שמואל וכו' א"א בשלמא דאורייתא וכו' אלמא כיון דאכתי לא אתי לרשותי' רק מדרבנן לא אלימא כדאו' הכי נמי אם איתא דאינו זוכה לאחרים מדאוריית' לא מהני באיסורין דאוריית' ומיהא התם איכא למימר דרבנן הכי תקנו דהם אמרו והם אמרו אבל הכא היכא מפרקינן בפשיטות דלא מהני בדאוריית' עכ"ל הר"ן שם הצריך לענינינו ולכאורה נראה דפליג על הרשב"א ותוס' וסבר כיון דאכתי לא זכה באידך משום הכי הוא דאי אפשר לומר דגם זכיה שעל ידי חכמים נעשה כדאוריית' ממש ויועיל אפי' לאיסורין דאוריית' ורק הפקעת רשות בלבד שע"י תקנתם הוא דאלים כדאוריית' ממש משום אסמכתא דקראי ומשום האי טעמא גם בקטן שזוכה לאחרים הגם שהפקיעו רשות הנותן מדאוריית' אבל אכתי לא זכה אידך אלא מדרבנן ומשה"ט לא מהני בשת"מ לס"ד שהוא מדאוריית' או משום דתיקנו כעין דאוריית' אבל א"א לומר כן דא"כ אכתי קשי' הא דשמואל בפ' מ"ש כיון שהפקירו רשותו לגמרי מזה אלא ע"כ צ"ל כיון דאכתי לא זכה אידך משום האי טעמא עצמו לא תיקנו משום אסמכתא דקראי ונשאר ברשותו אבל מ"מ נלמד ממסקנות הר"ן דגם במקום דלא זכה אידך יש בו משום אסמכתא דקרא להפקיע וגם לזכות לאידך כדאוריי' ממש וכדברי הרשב"א ותוס' הנ"ל רק בדשמואל לבד משום דמצינו להדי' כן והם אמרו וכו' אכן בשום לב להתבונן בדברי קדשו דמשמעות דבריו נשמע שיש כח ביד חכמים להקנות לאידך מדרבנן בעלמא גם בלא שום אסמכתא דקראי דכן צ"ל בדבריו הן במאי שבא ליישב דברי תוס' וגם במאי שהקשה עליהם לבסוף מדשמואל דהם אמרו וכו' וביבמות דף פ"ט ע"ב לא משמע כן שהרי הקשו בש"ס שם ומשני משום אסמכתא דקראי משמע דבלא"ה בלתי אפשרי להפקיע רשותו של זה כל כמה דלא זכה אידך מדאוריית' והוי כקום ועשה באיסורין דאין כח זה נותן לידם אלא משום אסמכתא דקראי ובכדי להבין זה על בוריו נשמע מזה יסוד מוצב דוודאי במקום שהקנה הבעלים לאחר מדעתו רק דמהות ותואר הפעול אין לו יסוד מן התורה ורבנן הוא דתקנהו או שנגרע זכותו דאידך מפני שאין לו יד מדאו' לדעת רש"י וסייעתי' דגם בדעת אח"מ אין יד לקטן מדאוריי' רק מתקנתא דרבנן אזי בכל אלו הענינים אין אנו צריכים לבוא לכלל תקנתא משום אסמכתא דקראי דוקא כיון שבעלים בעצמם הקניהו מדעתם רק שמדאוריית' לא נכנס פעולה זאת לכלל תואר המועיל ורק