זית רענן חלק א עו

דהא בממ"נ אם יכתשם קודם שיחרוש בעודם מחוברים ואח"כ יחרש ויכסה בהדי דחריש לי' הרי עובר על הכתישה דהא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה ואם יחרוש קודם ואח"כ יכתוש הרי עובר על החרישה שהרי לא קיים העשה בשעת חרישה וכיון דמש"ל זימנין שגם במקום מצוה אינו רשאי משום דלא אפשר שיהיה בעידנא וקא ש"ו דעודנו אפשר ע"י כתישה דלאחר יד ומתרץ דמשכחת לי' בצונמא דאי אפשר בכתישה דלאחר יד והדר הו"ל דינו כמו בכ"מ דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה והא דמקשי' צונמא בר זריעה הוא הכי קא מקשי' לי' דכיון דלאו בר זריעה הוא הרי לא חייבו רחמנא בכה"ג משום חורש דלא חייבי רחמנא אלא במקום שראוי לזריעה אלא בע"כ וצ"ל בעפר תחוח מלמטה והדרי ק"ל דת"ל משום עפ"ת ובהדי דחרשי קא מכסי ומשני במתניתא וה"פ דאזי תו א"א בכתישה דלאחר יד אלא בכתישה ממש וכיון שצריך לכתוש בפועל שוב אי אפשר דממ"נ יעבור על אחד מהם בעידנא דלא מקיים לעשה ובזה יתיישב דברי ריב"ב מובא בתוס' חולין קמ"א בד"ה לא צריכא דבל"ז קשי' לדידהו דמאי מקשינן וכתישה ביו"ט מי שרי ולהנ"ל ניחא ועי' לעיל בדיני הואיל מ"ש בזה ומעתה כיון דלמסקנא גם במקום מצוה לא נשלם לגמרי שהרי איכא זימנין דאי אפשר בכתישה דלאחר יד ויעבור בל"ת קודם קיים העשה לכן נסתלק להתירא דהואיל משום מצוה לגמרי

כה ועיין בשעה"מ בס"פ א' מהיו"ט וז"ל ועוד אני מוסיף להקשות מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה ד"ח אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה א"ר זירא אר"י והוא שיש לו דקר נעוץ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קושי' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך אוכ"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבינו פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו ביו"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפי' לדעת התוס' וסייעתי' דס"ל דבעינן צה"י קצת ה"נ הא איכא צה"י שאם ינוחו לערב יבלע בארץ ואין רישומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט וא"כ לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צה"י קצת משום דאיכא סרך מצוה וכו' הן אמת דלמאי דפריך בגמר' והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן דקר נעוץ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך א"כ אף בלא ד"נ לישתרי אך אכתי קשה לר"ז גופי' ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך וכו' ותו דא"כ האיך פסקו הפוסקים להאיך דר"ז דבעינן ד"נ ועפ"ת וכו' עכ"ל ומ"ש דקו' הגמר' קאי לר"ז דבע"כ ל"ל מתוך דא"כ אפי' בלא דקר נעוץ נמי תמוה דבלא ד"נ חייב משום חרישה דליתא באו"נ ולית בי' התירא דמתוך כלל אמנם כיון דר"ז קאי אפלוגתא דב"ש וב"ה דלתרווייהו בעינן ד"נ משום דתרווייהו ס"ל דאין עשה דוחה לל"ת ועשה וכמסקנא דהתם ד"ט ע"ב וא"כ אכתי קשי' לב"ש דגם בד"נ מה אהנית לן שהרי קעביד כתישה דב"ש ל"ל מתוך אבל קשה דמנ"ל דס"ל לר"י דיו"ט עשה ול"ת הוא דילמא ס"ל כשאר אמוראי דלא הוי אלא ל"ת גרידא ומש"ה בעינן ד"נ כדי שלא יעבור על החרישה ושוב מצי כתיש לי' ובהדי דכתיש קא מכסי אבל היכא דל"ל ד"נ ממ"נ יעבור על ל"ת בעוד שלא הגיע לקיום העשה וכדכתיבנא לעיל בסמוך ולזה התעורר כבוד בני הרב החריף נ"י וי"ל דא"כ אמאי צריך ד"נ דוקא דא"כ גם בעפ"ת לחוד סגי א"ו דא"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא] ואולם עודנו קושי' עצומה על הפוסקים שהביאו דבעינן עפר תחוח משום כתישה ולא אמרינן מתוך ואפ"ל דכשם דאסורה טחינה לצורך אוכל נפש מיהת מדרבנן לכה"פ כן כתישה בעפר אסורה מדרבנן אפילו היכא דאיכא צה"י והא שהתירו במלח היינו משום שנשתנו בעיקר הטחינה ולא התירו אלא במדוכה שלהן כמ"ש הרמב"ן בפ' א"צ ור"ן שם משום דהיכא שטוחן לימים רבים דרכו ברחיים אבל בשחיקת עפר שלעולם דכו בשחיקה זו בידיו לחוד ודומה לחטים ברחים שלהן או משום דס"ל לרה"פ כדעת הר"ן בפ' המביא דכל מכשירין שאפשר מאתמול ל"ח כמו צה"י [וכמ"ש לעיל באות ד' ויו] וכיון דלמסקנת הפוסקים לא התירו במקום כסוי אלא בחד דרבנן ולא בתרי דרבנן יוע"ש באשרי וכ"מ מתוס' שם שהרי גם באפר שהוסק ביו"ט מותר לכסות היכא ששחט כבר והא דבעינן דקר נעוץ משום דאל"ה איכא תרי איסור' דרבנן חדא משום הכנה ומשום גומא וה"ה בדליכא עפר תחוח איכא ב' איסורין חדא משום כתישה ומשום גומא

כו ע"ש וז"ל וכן קשה מהא דאמרינן בפ' א"ע ומי אמרי' הואיל והתנן יש חורש תלם א' וחייבין עלי' משום ח' לאוין החורש בשור וחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשין וכתישה ביו"ט מי שרי הא ודאי שרי משום מתוך דהא התם מיירי בכה"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים כמ"ש בתוס' שם וא"כ מקרי שפיר צה"י עכ"ל ולמ"ש דלדעת הפוסקים דטחינה ביו"ט אסורה מדרבנן באו"נ מפרשי לי' כדכתיבנא משום כיון דצריך לכתוש אחר חרישה שוב לא ניתנה חרישה לדחות דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה ואם יכתוש קודם שיחרוש הרי יעבור בשעת כתישה ומאי אמרת משום דהוי מכשירין לצה"י דע"כ לא אשמעינן אלא היכא דאיכא במכשירין עצמן לצורך היום אבל הכא הכתישה הוית במכשירין למכשירין של צה"י שהרי בעידנא דכתיש לי' עודנו ליתא לצה"י עד דחריש לי' וכיון דמשום דחיות העשה עצמו לא ניתן לדחות רק דנימא משום ליתא דמתוך וצה"י ובמכשירין למכשירין לא שמענו להתירא דמתוך ואפילו לדעת רש"י ורמב"ם דל"ב צה"י מדאוריית' זהו דוקא בדבר דמשכחת בי' משום צה"י כגון בהוצאת אבנים דחזי' למזגי עלי' אבל בשחיקת עפר מחובר דלא משכחת לן משום צה"י עד שיעשה גומא או שיחרוש אח"כ הרי זה דומה כאילו תיקן כלי לצורך תיקון מכשירין ואע"ג דבפרק ר"א בשבת דף ק"ל אית לי' לר"א דקוצצין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל היינו משום דחי' דמצוה עצמו וכל הצריך לי' דדריש לי' לרבוי דקרא וביום להכי

כז ע"ש וז"ל ועוד אני תמיה לדעת הרא"ש וסייעתי' דס"ל דקצירה וטחינה וכיוצא הותרה מדאוריית' לצורך או"נ כמ"ש בפרק א"צ והטור בסי' תצ"ה מהא דאיבעי' לן בפרק ג' דבכורות דף כ"ה ע"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעי מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהוי' לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שא"מ מותר וביו"ט נמי דבר שאינו מתכוין וכתב הרא"ש שם וז"ל מיהו קשה דבלאו יו"ט נמי הו"מ למבעי' פי' דמתניתין דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישא גזירה אטו גוזז ומתני' ע"כ בשאינו מתכוין וקא מבעי' לי' כנגדו בי"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורי דאוריית' הוא דשרי דבר שאינו מתכוין אבל י"ט דאיכא איסורי דאוריית' עוקר דבר מגדולו לא שרינן בשאינו מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורי דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכא דשרי בבכור משום דבשא"מ שרי נמי ביו"ט עכ"ל יעו"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך אוכל נפש א"כ מאי קא מבעי' לי' הא ביו"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגדולו לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת יו"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ"ש הרא"ש שם וא"כ היכי קאמר טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור הא כי היכא דשרי בבכור משום דאפי' במתכוין ליכא איסורא דאוריית' ה"נ גבי יו"ט יהא מותר מה"ט עכ"ל ולדעתי נראה דל"ד לבכור דלית בי' עיקר מדאורייתא כלל דהא תולש לאו היינו גוזז והתורה לא אסרה רק גיזה אבל בעוקר דבר מגדולו שהוא מלאכה דאוריי' ואם עשאו לצורך גבוה ואחרים הרי עובר בל"ת רק דמותר מדאוריית' משום מתוך היכא שעוקרו לעצמו אפי' היכא שאין בו צורך כלל וכיון דרבנן הדרי ואסרוהו אפילו לצורך אוכל נפש