זית רענן חלק א עד

רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב לח"מ בפ"ג מדין י"ב יע"ש עכ"ל ולפענ"ד דלק"מ שגם בעיקר סברת המ"מ דמחלק בין הוצאה והבערה לשאר מלאכת יו"ט דאלימי יותר להתירא דמתוך משום דהוצאה אינו באו"נ עצמו כגון קטן ולולב וס"ת אבל מ"מ ישנו להוצאה גם באוכל נפש עצמו והבערה גרוע עוד ביותר משום דליתא כלל באוכל נפש ומש"ה צריכין בהבערה ליתורא דיום השבת וצריך למתק קצת דברי קדשו דמצד הסבר' החיצונה נראה דמאי איכפת לי' בחלוקים האלו כיון דכל חילי' דמתוך משום דכיון דהותרה הותרה לגמרי ואם הותרה הבערה שאינו באו"נ עצמו ואעפ"כ הרי הותרה ומאי לנו לתור במאי הותרה ונראה דכוונתו כך הוא דכיון דברירא מילתא דבכל מלאכת שהותרה באו"נ כגון שחיטה ואפיה ובישול אמרי' בהו התירא דמתוך ולמה הוציא הרמב"ם את הוצאה והבערה מכללם ויצא מתחילה לחלק בין הוצאה לשחיטה ובישול ואפי' דמלאכה זו עצמו כשעשאו לצורך אוכל נפש הרי באוכל נפש עצמו עשאו כן עתה רק שלא לצורך או"נ וכן בשוחט עולת נדבה שבעצמותו אוכל נפש הוא רק ארי' הוא דרביע עלי' או מפני רוע מחשבתו שעשאו שלא לצורך אוכל נפש אבל בהוצאה דגריעי בזה שהוצאה עצמו שמוצא את הקטן והלולב וכדומה דממלאכה זו עצמו ניכר שאינו לצורך אוכל נפש לכן קמ"ל דכיון דדנין על כללות שם המלאכה שכבר הותרה לצורך או"נ הותרה לגמרי ולא אזלינן בתר השתא ותו לא איכפת לן גם כשמוציא דברים דל"ש בא"נ ולכן פרט רבינו הוצאה מכלל שחיטה ואפי' ובישול משום רבותא יתירא אולם בהבערה לולא דילפינן מיתורא דקרא אזי מצד הסברא לא נכלל בהתירא דמתוך שהרי לא נשמע התירא דמתוך רק כשהותרה באוכל נפש עצמו דהיינו המלאכה והתיקון הוא באוכל נפש עצמו וגם כבר נודע דהיכא דהתירא דהמלאכה הוא במכשירין שאינו מושך להתירא דמתוך אם מצד גזה"כ וכדכתיבנא לעיל או מצד הסברא ועתה הרי הבערה שהתיקון ליתא באו"נ עצמו רק שאוכל נפש מתוקן מיד ע"י הבערה זו והרי הבערה עומד ביניים שבצד התירא דידי' לצורך אוכל נפש דמי במקצת למכשירין לפי שמלאכה עצמו לא נעשית באוכל נפש עצמו כמו שחיטה ואפיה ובישול ועדיפי ממכשירין דבשעת התיקון הכלי לא נשבח האו"נ מאומה וגם לא נשבח האו"נ ע"י המלאכה עצמו משא"כ בהבערה שנשבח האו"נ על ידי המלאכה וכיון שכן מאי חזית דנשדי' למלאכת הבערה בתר שחיטה ואפיה ובישול להתירא נישדי' בתר מכשירין לאיסורא כיון דל"ד לגמרי לא לזה ולא לזה הארכנו בדברים פשוטים כדי להבין לאשורו דברי פר"ח הנ"ל שסובבים על משקל זה דמיתוק החרדל בגחלת של עץ דוחה במלאכת מכבה כמו הבערה ממש לדעת הפר"ח אמנם מה שחילק הפר"ח בין בישרא אגומרי משום שאותו הכיבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל משום שבאותו הכיבוי אינו צורך לצלי' ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה עודנו לא מובן כל הצורך דכיון שלא נשבח הצלי כלל בכבי' זו ואינו דמי למכשירין שצריך מיהת לכלי זו ובאותו המלאכה מתקן הכלי אבל בבישרא אגומרי דל"צ כלל לכבי' זו ואעפ"כ הותרה מפני שרוצה בצלי זו יותר מאופני צלי אחרת ואעפ"כ הותרה כבי' זו שנעשית עי"ז וא"כ הדרי קושי' לדוכתי' דנימא ג"כ במכבה מתוך שהותרה כדי שיתקיים מחשבתו באוכל נפש הותרה נמי לצה"י או שלא לצורך כלל לדעת רש"י ורמב"ם וצ"ל דכוונתו בכך אודי לי' דעד כאן לא מצינו להתירא דמתוך רק היכא שהמלאכה עצמו שעושה הם במשקל ובאיכות אחד ונפרדים רק בסיבת תכלית והשלמת המלאכה אבל שנוסף עוד ונימא מדעתינו דמתוך שהותרה כבי' שאינו לצורך צלי כלל ולא נתכוון לו ואין צריך לגופי' הותרה נמי כבי' שעושה בידים ובכוונה זה לא ניתן להאמר ומשה"ט פוסק הרמב"ם שהמכבה לוקה משום דל"ש בי' התירא דמתוך של בישרא אגומרי משום שגוף המלאכה נפרדה זה מזה ומעתה במוגמר מקשה הש"ס שפיר שהרי שוין באיכות ומהות המלאכה לגמרי דגם התם א"צ לכבי' ולא נשבחו התבלין על ידי כבי' זו וכ"ה להדי' במס' ביצה כ"ג דאפי' ע"ג גחלת שרי מידי דהוי אבשרא אגומרי דשניהם שוים לגמרי בפלס מאזנים ועולין בקנה אחד כן נראה לפרש כוונת הפר"ח

כ אמנם לדעתי נראה דמחוורתא דמילתא דרמב"ם ס"ל כדעת התוס' שבארנו לעיל באות ט"ו את דעתם לאשורם והוא דס"ל כדעת הרי"ף דבשרא אגומרי ליכא כיבוי משום דמעיקרא מכבה וסופו מבעיר וכיון דכיבוי אין כאן הבערה אין כאן אבל מ"מ כיבוי כזו אסורה מיהת מדרבנן וה"ט דר' יהודא דאוסר ע"ג גחלת וטעמא דרבא דשרי משום דס"ל דעישון פירות כאוכל נפש דמי ומ"ה שרי אפי' מדרבנן ועיין בלח"מ פ' ג' הי"ב שהוכיח שם דרמב"ם לא ס"ל כדעת הרי"ף ושפתיו ברור מללו יוע"ש היינו כפי פירושו של ור"ן שם דכיבוי כזו שרי לגמרי וגם הבערה שאח"כ הן בגחלת והן בלבונה משום דמעיקרא מכבה ולבסופו מבעיר ולדבריהם בע"כ צ"ל דהא דאסרינן להניח את המוגמר להריח בהן היינו היכא שהבעיר את הגחלים בשביל כך וכה"ג אפילו לעישון פירות אסור דלמסקנא דהתם לרבא ולר"מ דשרו בעישון פירות כרב סברו דעישון פירות אינו שוה לכל נפש ודמי למוגמר להריח והש"ו התם קאי כשנוטל גחלים מן האש שהבעיר לקדירתו ובזה דשרי ר' יהודא ע"ג חרס ולא ע"ג גחלת מפני שמכבה ופליגי ר"א ורבא עליו דשרי ע"ג גחלת משה"ט דמעיקרא מכבה ולבסופו מבעיר וכיון דכיבוי א"כ גם הבערה כזו שהבעירו לבסוף הגחלת והלבונה ג"כ שרו אפי' שלא לצורך או"נ השוה לכל ונמצא דלמסקנא אין לחלק בין להריח לבין עישון פירות יוע"ש היטב ברמב"ן שכן צ"ל לדעתו וצדקו דברי הלח"מ שרמב"ם חולק בזה גם אם נדחוק בדבריו שהרי חילק להדי' בין להריח לבין עישון פירות איברא לאשר בארנו לעיל בדעת רבותינו בעה"ת ונראין הדברים שכן פירשו בדעת רבינו אלפס ולמסקנא דשרי רבא ור"א הוא בעישון משום דקסברי שהוא דבר השוה לכ"נ כמו בישרא אגומרי אבל להריח אסור אפילו כשנוטל גחלים מע"ג אש משום שאינו שוה לכל נפש ואסורא מיהת מדרבנן משום מכבה ולפ"ז יש לכוון היטב שגם הרמב"ם בפסקיו כיון כן בדעת ר"א ותו ל"ק מידי מבשרא אגומרי וגם במיתוק החרדל נראה כדכתיבנא לעיל או כתירוצו של פר"ח הנ"ל ולפ"ז נראה לברר דיעות רבותינו בכיבוי דלדעת רש"י המכבה ביו"ט פטור מה"ת משום מתוך אפילו כשאין צריך לו כלל כמו בכל מלאכה אבל מדרבנן מיהא אסורה כשאין בו צה"י בדבר השוה לכ"נ ומש"ה מוגמר להריח אסור ובעישון פירות שרי לכתחילה משום ששוה לכ"נ אפי' להבעיר אש בשבילם ולדעת הרי"ף ותוס' ורמב"ם ורמב"ן חייב מדאורייתא בכיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו בצה"י משום דליתא באוכל נפש דבשרא אגומרי ליכא כיבוי רק בסוג זה פליגי דלרמב"ן ור"ן גם בעש"פ אסור להבעיר בשבילם ולהניח ע"ג שיש לו כבר מותר אף להריח ולדעת תוס' ורמב"ם מותר בעש"פ אפי' להבעיר מתחילה ובלהריח אסור אפי' להניח על גבי גחלים שנתבערו לצורך אוכל נפש וכן פסקינן בש"ע דלהריח לעולם אסור

כא דעת האשרי מושגבים ממנו שבפרק שני מביא כגירסת הרי"ף בפ' ר"א דמיתוק החרדל בגחלים של עץ אסורים ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי ובפ"ד אות חית כתב וז"ל הך גריפה דשמעתין מיירי כשנפלה לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור ואין צריך כ"כ בגריפה זו אלא שיהי' הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפילו הכי התירוה דאין בה אלא איסור טילטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבים את הגחלים אפשר שלא הי' מתירין הני אמוראין בשביל פת אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה הילכך מותר ואפי' לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן עכ"ל וקשי' לדעתו דס"ל דכיבוי מותר לצורך או"נ אמאי אסרו במיתוק החרדל ואי משום שדרכו לעשות לימים רבים או משום דאפשר מאתמול ועוד שהרי לדעת הרי"ף ליכא כיבוי באו"נ כלל ואמאי התיר בגריפת תנור שלנו שהוי כיבוי גמורה דא"כ בזה לחודא חלוקה דין חרדל מבישרא אגומרי וזהו כגירסת רש"י ומלבד זה דברי קדשו נראין כסותרין מינה ובי' שהרי כיון שהסכים בסוף דכיבוי מותר לצורך או"נ אמאי אוסר בתנורים שלהם כדי שיהי' הפת נאה ואמאי לא נימא מתוך שהותרה כיבוי לצורך או"נ הותרה נמי לצורך היום ומדוע