זית רענן חלק א עג

מדרבנן מיהת איסורא וכיון שכן קשי' להו על מידת חכמים שמפני זה נתנו עיניהם להחמיר בכיבוי כזו שמותר מה"ת והסתירו עיניהם לגמרי בהבערה ולא אסרו אפי' שלא לצורך כלום ותירצו דשאני הבערה דמ"מ ישנו לפעמים לצורך או"נ משא"כ כיבוי לכן אסרו בכיבוי כהאי בין בשבת בין ביו"ט וכן איתא במתניתין לקמן ל"ו ע"ב כל שהוא משום שבות וכו' חייבין עליו בי"ט וכיון דלמסקנת דבריהם צ"ל דכיבוי לא נמצא בהתירא דא"נ ואפ"ה ע"ג גחלת אסור משום כיבוי דרבנן לכן משכו ידיהם מתחילה מפרשו דע"ג חרס מותר מפני הבערה כלאחר יד דליכא א"ד דא"כ ע"ג גחלת נמי אבל מפרש"י נראה דס"ל דכיבוי גמורה הוא אע"ג דסופו מבעיר וכן מבואר להדי' בד"ה מפני שמכבה וכו' לפיכך אסור לעשות אב מלאכה בשבילה עכ"ל ועי' יבמות קי"ד ע"א אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט ומסקינן בדאיכא צערה וקסבר מפרק כלאחר יד הוא וכו' יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן הרי דדוקא במקום צער הוא דשרו כלאחר יד ואמאי שרי בע"ג חרס ופירש"י משום הבערה כלאחר יד וכן לעיל במיכחל עינא דאסור ביו"ט אע"ג שגם בשבת אינו אלא מדרבנן וכן במתניתין בפ' המשילין כל שהוא משום שבות וכו' וי"ל דשאני בין איסור דרבנן שעושה בידים למלאכה שעושה כלאחר יד דהקילו יותר מפני שלא נראה כ"כ לראות עינים ואכתי מיבמות קשי' לפירש"י וי"ל לדעת רש"י דאמרינן מתוך אפי' היכא שאין בו צה"י כלל רק מדרבנן הוא דאסור ובעינן שיהי' בו צה"י לדבר השוה לכ"נ ומש"ה ע"ג חרס דמלאכה גופי' דרבנן ואיכא השתא תרי דרבנן אבל בהא דאבא שאול דחייב משום מפרק דליתא בא"נ כמו שפירש"י להדיא דאב מלאכה הוא ביו"ט וליכא אלא חד דרבנן איברא עדיין לא מתורץ לעיל י"ב ע"ב בד"ה מוללין מלילות וז"ל דדש כלאחר יד הוא ואפי' בשבת דלאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן וביו"ט לא גזור והתם לית בי' משום מתוך ועיי"ש בדיבור שקודם זה בד"ה מה לאפרוכי וכו' שהרי חיובו משום מפרק דליתא באו"נ והק"ל מיבמות דדוקא במקום צערא הוא דשרי כלאחר יד לכן נראה דצ"ל דרש"י ס"ל כדעת ר"י שם יבמות בתד"ה שבת דר' מרינוס חולק על אבא שאול וס"ל דבמקום צערא מותר בשבת ויש מקום לומר דביו"ט שרי אפילו שלא במקום צער כלל והלכה כר"מ

יז יש להקשות למאי דכתיבנא לעיל באות ג' שגם לרבנן דאסרו במכשירין הוא כשמלאכה זו ליתא בא"נ עצמו אבל היכא דאיתא באו"נ מותר גם במכשירין משום מתוך מהא דאיתא בדף כ"ב ע"ב אמר ר' אסי מחלוקת לגמר אבל להריח ד"ה מותר יוע"ש בפירש"י בד"ה מחלוקת לגמר וכו' דלאו להנאת הגוף הוא אלא להכשיר כלים וכו' דמאי בכך כיון שישנן באו"נ ואע"ג דרש"י מודה דמדרבנן מיהא אסור עד שיהי' בו צה"י בדבר השוה לכ"נ דהא השתא קיימינן דלאו בדבר השוה לכ"נ פליגי ר"ג ורבנן ודכ"ע אית להו דהוי שוה לכ"נ וצ"ל דלגמר את הכלים נידונין כאפשר לעשותן מעיו"ט דלדעת רש"י אפי' באו"נ אסור ולדעת שאר פוסקים צ"ל דלגמר את הכלים דמי לקצירה וטחינה שדרכן לעשותן לימים רבים דאסירן מיהת מדרבנן למקצת פוסקים אפי' מדאורייתא וה"נ דרכן לגמר את כלים רבים בב"א שגם עתה כשגמר בהן רק כלי אחת ג"כ אסורה לדעת הפוסקים שהוא מדרבנן ועובר בל"ת לדעת הפוסקים שהוא מדאורייתא כמו בקוצר ומעמר דחייב אפילו על גרוגרת אחת וכן הוא דעת רש"י שעובר אפי' בל"ת כדאיתא בריש ביצה שמא יעלה ויתלוש ופירש"י דהוי איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שהיא אב מלאכה וכן בדף י"ב ע"ב בד"ה מהו לאפרוכי וכו' וביבמות קי"ד בד"ה שבת דאסור וכו' וז"ל אבל יו"ט דכי עביד בידים ליכא אלא איסור לאו לא גזור רבנן ביונק עכ"ל ויש להתבונן בדברי ר"ן ר"פ אין צדין דמספ"ל בדברי רש"י אם מדאורייתא אסור משום שאפשר או מדרבנן והרי נראה בעליל מדברי רש"י שמדאורייתא אסור וא"ל דדוקא בצידה מספ"ל אבל בקצירה וטחינה ודישה ומפרק שהמה אסורים מטעמא אחרינא מרבוי דקרא כמ"ש תוס' בריש ביצה בד"ה גזירה שהרי גם במפרק שהוא תולדה דדש מבואר ברש"י בדף י"ב בד"ה מאי לאפרוכי דטעמא דמפרק אסור ביו"ט משום דאפשר הוא וכטעמא דצידה וכשם דמפרק עובר בל"ת משום דאפשר ה"ה צידה וצע"ק

יח עיין בתוס' ד"ה אלא מעתה ליפלגו באבנים וכו' וא"ת כיון דב"ה אית להו מתוך אמאי אין מתירין אפי' טילטול אבנים וכ"ד אפי' אינו צורך יו"ט וי"ל דודאי אין ה"נ דמדאורייתא הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן גזור על דבר שאינו צורך יו"ט דכיון דעיקר הוצאה נאסרה יש לאסור בדבר שאין לצורך יו"ט כלל עכ"ל ועדיין צ"ב כיון שזה ליסוד קבוע דכל היכא דליתא לאיסור הוצאה מדאורייתא שוב לא יוכלו רבנן לאסור טילטול אבנים ומש"ה קא קשי' לי' לר"י אלא מעתה ליפלגו באבנים ומשה"ט גופי' גם לדידי' קשי' דכיון דלב"ה אמרי' מתוך והותרה הוצאה אפי' לדבר שאין בו צה"י הרי הותרה הוצאה לגמרי ומאי איכפת לן בטעמא דהתירא כיון דסוף סוף הותרה לגמרי אמנם כוונת דבריהם דבשלמא אם הוצאה ליתא בכלל ל"ת כל מלאכה מדכתיב ביום השבת א"כ לא משכחת כלל הוצאה דאסורה דאפי' לגבוה ולאחרים מותר וא"כ קשי' לי' אמאי אסרו באבנים דכל היכא דליתא לאיסור הוצאה כלל ליתא לאיסור מוקצה אבל לקושטא דפליגי במתוך אע"ג דהותרה אפי' שלא לצורך מ"מ איתא לאיסור הוצאה בלגבוה ולאחרים שהרי בהדי' גילה רחמנא דבדידהו ליתא להתירא דמתוך רק לענין ל"ת אבל מ"מ אסור מדאורייתא והא דמספ"ל בכתובות דף ז' בד"ה מתוך וכו' וז"ל ונראה לר"י וכו' ומיהו הוצאה לצורך אחרים נראה דאסור והלא מקרא מלא נדרש דכתיב לכם משום דאפ"ל דזהו בדבר האסור לכם אבל בדבר המותר לכם דאית בי' משום הואיל ג"כ קא ס"ד דשרי אפי' לכתחילה קמ"ל מצד הסברא אע"ג דאית בי' משום תרתי מ"מ אסורי מיהת מדרבנן דמתוך ליתא משום דבעינן צה"י ומשום הואיל ל"מ רק נגד איסור דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן אסור

יט עיין שעה"מ פ"א מה' יו"ט וז"ל והקשה הפר"ח בסי' תצ"א ס"ק א' ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** כמי שארג את הבגד אעפ"י שהכבי' הותרה לצורך או"נ כמ"ש רבינו בפ' הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצלי' ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכבי' עצמה היא צורך אכילה וא"כ אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עלי' וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכתב דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עבת"ד וכו' אלא דמ"מ עיקר הקו' ממתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכבי' עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם הי' באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומי' דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע ג"כ ממ"ש התוס' ביצה דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך או"נ יע"ש ועיין בב"ח סי' תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב דכבי' לא אמרי' מתוך משום דכבי' אינה לצורך או"נ וא"נ משום דכבי' עצמה אינה באוכל לפי דברי הה"מ ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות דף ז' גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמי' דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור אמר לי' רב פפי לר' פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר ביו"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר' פפא דבמוגמר ליכא משום כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית לי' הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליג אדרב הונא דאמר אסור מפני שמכבה אלא שמדברי