זית רענן חלק א עא

מוקצה אלא בטלטול לצורך אוכל נפש אבל לא באכילה וכן בתשמיש רק טילטול בעלמא התירו וראי' מעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דאסור לשורפן משום מוקצה דמשמש בהו בהדי דשריף וכן ביצה שנולדה ביו"ט וכן כל מוקצה דאסור באכילה אע"פ שצריך לו טובא ביו"ט שלא התירו אלא בטלטול לבד משום צורך או"נ ותורת אמת היתה בפיהו ואין לזוז מדברי קדשו שכן משמע להדי' מדבריהם עצמם בשלשה מקומות הוזכר דין זה בתוס' בדף ח' וכן בדף כ"ח ול"א ובכולן הזכירו להדי' שהתירו לטלטל מוקצה לצורך או"נ וכל הראיות שהכריחו לזה אינו אלא בטלטול וכיון שכן תו לא נמצא היתר לטילטול מוקצה אלא לצורך מכשירי או"נ כגון לסלקו אפר שבכירה שהוסק ביו"ט לצורך צלי וכן בגריפת תנור וכירים שמטלטלין המוקצה כדי לתקן את אוכל נפש אחר וכבר הארכנו לעיל דכל מלאכה שלא נמצא בא"נ עצמו רק במכשירין אינו מושך כחו דהתירא דידי' לדבר שאיננו מכשירי אוכל נפש רק לצורך היום וכן הוא להדי' במ"א סי' תקי"ח בריש הסימן בשם המ"מ וכיון דטלטול מוקצה ליתא בא"נ עצמו שהרי אסור לאכול רק כדי לתקן אוכל נפש אחר תו ליתא בהתירא דמתוך להתיר גם לדבר שאין בו אלא משום צה"י ומה"ט גופה ל"ק קו' השני' דמצדו תברא דשאני הוצאה משום שישנו בא"נ עצמו משא"כ טילטול מוקצה דליתא אלא במכשירין

יב עיין במ"א ריש סי' תקי"ח שמביא בשם מ"מ דהא דאמרי' מתוך גבי הבער' אע"ג דלית' בא"נ עצמו וכל דלית' באו"נ עצמו רק במכשירין לית בי' משום מתוך להתיר מלאכה זו משום צה"י אלא משום דכתיב ל"ת א"ש בכ"מ ביום השבת דמיותר אתי' להוציא י"ט משום מתוך והקשה המ"א מריש פסחים דאמרינן ש"מ מדר"ע תלת וכו' וש"מ הבערה לח"י וש"מ דלא אמרינן מתוך וכו' א"כ ש"מ אע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר ביו"ט מ"מ אסור מלאו דל"ת כל מלאכה וא"כ הדרי' קוש' לדוכתי' למה אמרי' בי' מתוך וא"ל דזהו דוקא וכו' וצ"ע ודברי קדשו נפלאים שהרי גבי מבשל גה"נ ביו"ט מבואר להדיא דמאן דל"ל מתוך לוקה **(עונש מלקות היו נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר:)** על הבערה שלא לצורך א"נ הרי בע"כ צ"ל דמאן דל"ל מתוך לא דריש יתורא דיום השבת לענין מתוך ומה הוסיף המ"א בקו' זו מדר"ע שהרי כיון דל"ל מתוך לית לי' דרשה דיום השבת ועי' במחצית השקל שהאריך בזה בדחוקים שונים ולפענ"ד דהכי קא קשיא לי' דלמאן דאית לי' לחלק יוצאת הרי הא דכתיב לא תבערו לא משום הבערה נכתבה או להקל איסורו רק ללמד על כל המלאכות כולהן שאם עשאן כולהון בהעלם א' שחייב על כל אחת ואחת משא"כ ביו"ט דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט כדאיתא בש"ס בכ"ד עיין פסחים מ"ח ובמכות וא"כ גם אמאן דא"ל מתוך קשי' אמאי אמרינן מתוך בהבערה כיון דליתא בא"נ עצמו ואי משום יתורא דיום השבת הא לגופה איצטריך דאין חילוק מלאכות לי"ט ואנן פסקינן כמ"ד לחלק שהרי חייב על הבערה כמו על אבות מלאכות רק שהמ"א רצה להוכיח מגופה דמסתבר דכשם דלמ"ד לחלק יוצאת לא דרשינן ליום השבת לענין הבערה די"ט ה"ה נמי למ"ד ללאו יוצאת דלאו בהכי פליגא דאל"כ אמאי אמרי' ש"מ לח"י וש"מ דלא אמרי' מתוך דהא חדא הוא וזהו כוונה נמרצת בדעתו הגדולה והרחבה אמנם ליישב דעת המ"מ נלפע"נד דהנה הלח"מ הקשה שם על דברי המגיד דמ"ש דרשה דיום השבת דלא הותר אלא משום מתוך ואסור לצורך גבוה ובדרשה דיום השבת בהוצאה מותר אפי' שלא לצורך כלל מדמקשינן שם אלא מעתה ליפלגו באבנים וגם בל"ז צריך להבין דמאי תלי' דרשה דיתורא דקרא דהבערה במתוך דאפי' למאן דל"ל מתוך לישתרי הבערה לגמרי משום יתורא דקרא והנה לקו' של לח"מ הנ"ל נראה דמתורץ חדא בחבירו דהתם מקשי' מנ"ל דבמתוך פליגי והיינו דכ"ע לית להו מתוך אלא בעירוב והוצאה פליגי ולהכי מאן דל"ל סברא דמתוך כלל שוב אין לתלות התירא דיו"ט דנשמע מדכתיבנא בהוצאה ביוה"ש א"ו דהותרה לגמרי ולכן גם לצורך גבוה מותר אפילו כשאין בו צה"י כלל אבל השתא דאית לן סברא דמתוך גבי כל מלאכת יו"ט רק בהבערה משום דליתא בא"נ עצמו נגרע התירא דמתוך במקצתו מ"מ כיון דגלי רחמנא מיתורא דיה"ש אבל בי"ט לא אמרי' תפסת למיעטא ולא בא הכתוב אלא היכא דשייך מיהת משום מתוך אכן למאן דל"ל מתוך בע"כ אי אפשר לומר דיה"ש קאי למעט יו"ט מהבערה שהרי כיון דאמרינן הבערה לחלק יוצאת וא"כ פשטא דקרא אתי' לגופה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט רק דעדיין יש מקום לומר דתרתי שמעינן מינה דאי לח"מ לבד הוא דאתי' לא לכתוב ביוה"ש וממילא ידעינן כיון דכתיב בענינא דשבת אמנם הא בורכא דלמ"ד לחלק יוצאת הרי קרא דלא תבערו לא קאי על הבערה לחוד רק על כל מלאכות שבת דאם לא כן נימא שעל הבערה חייב אחת ועל כולן ג"כ אחת אלא אחת כדמקשינן בריש כריתות ה' ע"א גבי קלי וכרמל א"ו מפני דהכא שאני שנידון כדבר היוצא מן הכלל וללמד על כל אבות מלאכות הוא דיצא ומעתה תו אי אפשר לומר ולמידרש דיוה"ש אתי לאפוקי הבערה דהותרה לגמרי למאן דל"ל מתוך דאל"כ בכל אבות מלאכות נימא הכי והרי המקרא מלא כתיב ל"ת כל מלאכה גבי יו"ט אלא מה נותר עוד להתגדר לנו ולומר שרק הבערה הוא דהותרה ביו"ט א"כ גם בחילוק מלאכות נימא הכי שרק על הבערה חייב אחת ועל כולן ג"כ אלא אחת דהרי שניהם ממקרא אחד הוא דשמעינן להו וכשם דאמרינן למלאכת יו"ט דע"כ לא אתיא אלא על הבערה לחוד נלמוד בהקישא זה מזה גם בהא דיצא לחלק שלא נאמר אלא להבערה לחוד ואנן לא תנינן הכי שהרי שנינו הרי אלו ל"ט מלאכות שאם עשאן כולן בהעלם אחד שחייב על כל או"א א"ו דלית לי' כלל יתורא דיום השבת לענין הבערה רק לחלק לבד אבל למאן דא"ל מתוך שפיר אמרינן דיתורא דיה"ש אתי' לשניהם כאחד ובאמת בכל מלאכות אמרינן מתוך היכא דשייכא בא"נ או כמו הבערה דעדיפי משאר מכשירין דאי אפשר כלל לכל העולם בלעדם משא"כ במכשירין שא"א לעשותן דלאחרים איננו צורך יו"ט בתיקון זה ועיין כריתות כ"ב ע"ב בפירש"י בד"ה ור"ע אין היקש למחצה וכו' אלא ה"ג ור"ע וכו' הלכך ע"כ הקישא לאפוקי מג"ש אתא וכו' יוע"ש הרי דהקישא עדיפי מדבר הלמוד בי"ג מדות וה"נ אע"פ שנדון כדבר שהיה בכלל וכו' על הכלל כולו יצא מ"מ כיון שבמקרא אחד כתיבי נימא דכמו דיתורא דיה"ש לא אתי' רק על הבערה לחוד ה"ה נמי במאי דיצא לחלק כללות הדברים בקצרה שעד כאן לא יצא הבעל מ"א להקשות על המ"מ וכמ"ש היינו משום דפשיטא לי' דעיקר כוונת המ"מ דיליף מיה"ש לאו משום דנקטינן דמיותר לגמרי דא"כ גם למאן דל"ל מתוך נמי נילף מיתורא דקרא ומנ"ל לר"י דלמאן דל"ל מתוך אסורה הבערה ביו"ט דלמא שאני הבערה משום יתורא דקרא דיה"ש א"ו שרק מפשטא דקרא הוא דיליף לי' ומש"ה קא קשיא לי' דלדידן דפסקינן דלחלק יצאת וניחא לן מפשטא דקרא בלא"ה משום דדוקא בשבת אבל ביו"ט לא מחלקינן איברא למאי דכתיבנא טעמי' דהמ"מ משום יתורא דקרא וא"כ שמעינן מינה תרתי דאין חילוק מלאכות ליו"ט וגם דאמרינן מתוך בהבערה ואפ"ה אמרינן שם בסוגין דלמאן דל"ל מתוך בעלמא גם בהבערה אסורה ביו"ט משום דמינה גופי' תסתיים דלדידי' לא דרשינן יתורא דקרא לענין הבערה וכדכתיבנא

יג עיין ברמב"ן ר"פ אין צדין שהקשה לרש"י דגם באוכל נפש עצמו אסור היכא דאפשר לעשותן מעיו"ט מהא דמוליכין סכין אבל טבח ופרשנו לעיל את הנראה לענ"ד בכוונת קושיתם ועוד הקשה דא"כ כשהפריש מצודתו מעי"ט ולא העלה במצודתו כלום נתיר לו לצוד ביו"ט וצריך להבין כוונתו דמאי ק"ל שהרי כל דבריו סובבים דלדעת רש"י אסור מדאורייתא באפשר מעיו"ט וכשהפריש מצודתו מעי"ט ולא העלה כלום לקושטא מותר לצוד ביו"ט מדאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור משום עובדא דחול ועיין בר"ן ששיכל את ידיו והקשה קוש' ראשונה מסכין אצל טבח אם נאמר דלדעת רש"י אסור מדאורייתא וקוש' זו כשעלתה מצודתו ריקם בעיו"ט לא הקשה שם אלא אם נימא דכוונת רש"י הוא שמטעם זה אסורה צידה מדרבנן אבל בכוונת רמב"ן שהשיב שני קושיות אלו על מטרת שצידה אסורה מדאוריית' צריכין התבוננות וצ"ל דהכי קא קשי' לי' לשיטת רש"י דאמרינן מתוך מדאורייתא אפי' לדבר שאין בו צורך היום והכא נמי כיון שהותרה צידה כשאי אפשר הותרה נמי היכא דאפשר וליישב דעת רש"י בזה וכן קשי' ג"כ בההיא דפ' המצניע דס"ל לר"א