זית רענן חלק א סה

דשמעתא דהתם קשה דמשני אביי אפילו תימא בשהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון מותר ופריך ומי אמר אביי הכי והתני' ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ דברי ר' אושיעא והוינן בה קרא ל"ל ואמר אביי לא נצרכה אלא לר' יודא דאמר דבר שאין מתכוון אסור והשתא אמאי לא מייתי ההיא דביצה דהיא משנה שלימה דאסר ר' יהודא דבר שאין מתכוון ומייתי מילתי' דאביי ועוד מוחק הספ' דגרס ואין שבות במקדש ולפענ"ד נראה לתרץ דברי רש"י והנה לכאורה יש לתמוה במה שהיקשו דהתם שרינן לר"י במלאכה דרבנן לאביי והכא אסור דהתם דומה ללא איפשר ולא קא מכוין ועיין פסחים כ"ש דף כ"ו דס"ל לאביי לל"ב דאף במכוון מותר לר"י בל"א ובוודאי בל"א ול"מ מותר לר"י אליבא דאביי אף לל"ק דמנ"ל לאשווי פלוגתא רחוקה כ"כ בין ל"ק לל"ב אח"ז מצאתי בפ"י שבת שמביא בשם מג"ש לתרץ כן אך לכאורה נראה דאביי מקמא דקיבל מרבא דמודה ר"ש בפ"ר ע"כ סובר דאין חילוק בין איפשר ללא איפשר דאל"כ לא תירץ כלום במה דמשני ל"נ אלא לר"י דהא במקום מצוה הוי ל"א ואף לר"י שרי וביומא מקשה מדברי אביי קודם שקיבל מרבא אבל ז"א דעדיין קשה אף למסקנא דר"א דמילה דאצטריך קרא אף לר"ש דעדין קשה לאביי בלישנא בתרא דאף במכוון מותר לר"י בל"א א"כ קשה להיפך דבשלמא לר"י שפיר אצטריך ימול אפי' במקום שיש שם בהרת יקוץ דלדידי' הכל תלוי במכוון כדאיתא בפרק כ"ש ופ"ר הוי כמכוון אבל לר"י לא אצטריך אף דהוי פ"ר מ"מ לא גרע ממכוון דמותר לדידי' אליבא דאביי בל"א אלא ע"כ צ"ל דבלא קרא ה"א שהרשות בידו לעשות כחפצו או למול אף במקום בהרת דהוי ל"א או לחשוך ידו דגם נגד מצות מילה הוי לא איפשר מחמת הלאו דבהרת דאם מחמת דל"א דחנן אף בקום ועשה כ"ש בשו"ת לזה אצטריך קרא דמחויב למול אף שיש שם בהרת וא"כ אף לס"ד דאביי שפיר נוכל לומר דכטעמי' דפסחים ס"ל אך יש לפקפק דא"כ ל"ל לשנוי' ביומא דצירוף מדרבנן א"ו דזהו לא הוי ל"א לפי שאיפשר בחמין כדאיתא התם אך נראה לפענ"ד לתרץ באופן אחר דגם דעת רש"י למסקנא דאביי דסובר דמודה רש"י בפ"ר ס"ל ג"כ כדעת התוס' דלר"י לא אסור דשא"מ אלא מדרבנן ואין שבות במקדש אבל לס"ד דאביי לא נוכל לומר כן דאיתא לקמן בפרק המצניע צ"ה ע"א המכבד והמרבץ חייב חטאת לר"א ועיי"ש תוס' ד"ה המכבד תימא וכו' וי"ל דבהא פליגי דר"א סובר דהוי פ"ר עיי"ש וא"כ לפ"ז הא תינח למסקנא דאביי אבל לס"ד ע"כ דבדבר שא"מ חייב חטאת לר"י ולכן מקשה התם ביומא מס"ד דאביי כדי דלא נוכל לשנוי' דאין שבות במקדש אוצ"ל דמשני בצירוף דרבנן לא אסר ר"י אכן בסוגיא דשבת סובר שפיר דאף במלאכה דרבנן אוסר ר"י והא דמתיר בעששיות קם כמסקנא דאביי דמודה ר"ש בפ"ר וכמו דמחלקינן אליבא דר"ש בין פ"ר ה"נ לר"י לענין חיוב חטאת אבל לס"ד גם פ"ר הוי דשא"ס ואין הפרש ביניהם כלל ה"נ ליכא לאפלוגי' לר"י וקשה מסוגיא דהמצניע אמאי יתחייב חטאת לר"א בשיטת ר"י ואמאי מתיר בעששיות לכן מפרש רש"י לס"ד דאביי [לפי שהסוגיא דיומא מקשה להדי' מיני'] דבמלאכה דרבנן מותר לר"י אך עדיין קשה קו' תוס' לס"ד דאביי מהא דאין נגררין ורש"י בעצמו ס"ל קמן דאינו אלא מדרבנן אך אפשר ליישב דזהו דווקא אליבא דר"ש דאזלא הסוגיא לטעמי' לקמן מ"ו בהא דמשני כ"ה דכי מכוון איכא אדר"ב שרי ר"ש בא"מ ועיי"ש תוס' ד"ה דכל היכא דמכוון איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכי בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאינה צ"ל היא ועיי"ש ותירוצם דחוק כמו שהעידו בעצמם לכן מפרש רש"י אליבא דר"ש דווקא דס"ל מלאכה שאינו צ"ל פטור מתיר בגרירה ואוסר בכיבוי אף דדומה לכיבוי בגוף החיוב דגם בכיבוי כ"ז שאינו צריך לפחם פטור מ"מ בגוף המלאכה ליכא שום הפרש והבדל בין צריך לפחם ובין אינו צריך דאינו מוסיף במעשה הכיבוי כלל רק בכוונת הלב תליא מילתא אבל בחופר אם צריך לחפירה ממש חופר כדרכו במרא וקרדום ולא ע"י גרירה לכן מתיר ר"ש בזה ואוסר בזה וזהו דווקא לר"ש אבל לר"י דס"ל משאצ"ל חייב גם חופר כלאחר יד חייב ואל יהי דבר זה זר בעיני הרואה דגם בתוס' סנהדרין פ"ה ד"ה ור"ש נראה קצת דקלישא להו הך טעמא דחופר כלאחר יד ומוסיפים ג"כ מצד משא"ל וא"כ פשיטא דיש לתרץ כן לס"ד דאביי סימן ג

א שבת דף מ"ג תוס' ד"ה טבל סה"ד ועוד היקשה כי היכי דאמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן ה"נ כשמניח כלי וכו' ועוד היקשה היכא דאית לי' פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' ועוד מ"ש דהכא אמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה פרק אין צדין גבי בכור לר"ש דאמר אין רואין מומין בי"ט אמרי שאם עבר וביקרו אינו מבוקר וכו' ונלפענ"ד לתרץ עיין ביצה דף וי"ו אפרוח שנולד בי"ט תוס' ד"ה וכו' א"כ י"ל הואיל ולכתחילה אין לו לשחטו כה"ג וכו' לא מיקרי מוכן וקשה לכאורה מ"ש מטבל דאמרינן דאם עבר ותיקנו מתוקן וכדומה שמצאתי קו' זו באחד מהמחברים אחרונים ונראה לתרץ כל קו' הנ"ל בחדא מחתא עיין פ"י מה שהאריך בביאור הטעם דמתיר עצמו בשחיטה ובל"ז קשה על הא דאמרי ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולדה ביו"ט דממ"נ אי בעומדת לאכילה הא פשיטא לי' דאוכלא דאפרת הוא לעיל ריש ביצה ואי בעומדת לגדל ל"ש תירוצם דמוכן אגב אמו בשחיטה ונראה דטעמי' דר"י באפרוח דמותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה הוא כמו דאמרינן במצורע שראה קרי ביום שמיני הואיל והותר לצרעת הותר נמי לקריו עיין זבחים דף ל"ב ע"ב ה"נ אמרינן באפרוח דמותר מחמת הואיל ואף דאמרינן במס' יבמות דף ח' ע"א מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל שמיני וכו' שלא יצא בשעה שהי' ראוי להביא קרבן וא"כ באפרוח נמי כיון דתרווייהו בבת אחת חיילי דמי לרואה קרי בליל שמיני אבל באמת יש לחלק דש"ה דמ"מ לא פקע טומאת קריו וטמא הוא לכל דבר רק לענין שיכנוס ידו לבהונות לכן בעינן חלות ההיתר קודם שראה קרי אבל אם ראה קרי בליל שמיני אף דבעת שהאיר השחר חיילי בב"א ל"א הואיל והותר וכו' הותר נמי לקריו שאין התירו היתר גמור והפקעת הטומאה לגמרי משא"כ באפרוח שנפקע איסור מוקצה לגמרי מחמת מיגו וכעין סברא זו איתא בתוס' ביצה ל"א ע"ב ד"ה ונפחת וכו' בשם הר"ר משה וז"ל דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע"ג הכר שאע"פ שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתיקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל עכ"ל ולפ"ז שפיר היקשה ר"כ ור"א וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט דסבירו להו דבוודאי לא יחלוק רב על סברא דר"י דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כיון דנפקע איסור מוקצה לגמרי שפיר אמרינן מיגו דעדיפא עוד ממצורע שראה קרי ביום שמיני דהתם עדיין טומאת קריו עליו וטמא טמא יקרא לכ"ד ולכן סברו להו דע"כ טעמי' דרב דאוסר לפי שעדיין איסורו עליו כ"ז שלא נשחט כמו דאמרינן בהמה בחיי' בח"א עומדת אף שיש לו היתר בשחיטה דכ"ז שלא נשחטה איסורה עלי' ובשם איסור תקרא ולא שייך לומר בה הואיל ומתיר וא"כ היאך שרי לטלטל לשחיטה דעדיין איסורא רבע עלי' אף שבעת שחיטה הותרה מ"מ איך ילך לטלטל אותה קודם השחיטה דאיסורא ועומדת עד שיולד בה מעשה חדש אבל בטבל שפיר אמרינן אם עבר ותיקן מתוקן דמותר מחמת מיגו מידי דהוי במצורע שראה קרי ביום שמיני והכא נפקע איסור מוקצה לגמרי אבל באפרוח דעדיין אסור ועומד ולכן שפיר הקשו דא"כ עגל שנולד ביו"ט דאף דעומדת לאכילה מ"מ לאו אוכלא דאיפרת הוא לטעמי' דרב דעדיין איסורא עלי' והוי' לי' נולד דלא מהני דאתי' עליו עיין ר"ן ריש ביצה ובשלמא בכל בהמה אף דעדיין איסורי' רבע עליו מותר לטלטלה לשוחטה דדעתי' עליו לענין זה משא"כ בשנולד