זית רענן חלק א ס

מ"ו בד"ה לא תקרא כיון דעיקרו לגבוה וכו' וראי' לזה מהא דאיתא התם תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם אף שרצו וביקשו לחטוף את כל העיר ומשמע מפשטות הדברים שביקשו לחטוף גם את אוכל נפש דידהו לצורך יו"ט אפ"ה אסור מפני שעיקר המלאכה נעשה בשביל אחרים אף שאין צורך היום גדול מזה לזה חידשו בדבריהם דטעמי' דרשב"א לא שזהו אוכל נפש עצמו רק דטעמי' דנאפה יפה דמי לצורך היום ומותר מפני מתוך רק כיון שעיקר המלאכה נעשה לצורך חול ובכגון זה ל"מ צ"הי ולזה המציאו כיון דכל חו"ח חז"ל או מטעמי' דמקלעי לי' אורחים הרי אית לי' בגוה בחלקו של אוכל נפש עצמו שיכול לברור מה שירצה לצורכו תו ליכא לאפלוגי מכל דינא דמתוך דאמרינן בכל מלאכת יו"ט היכא דשרי לגמרי דאיכא צה"י ועיין ברי"ף לקמן שמביא ראי' דפסקינין כריה"ג דנפש בהמה אסור ביו"ט ממתניתין דחלה ורז"ה חולק עליו דש"ה שאין הכלבים צריך לפת אפוי ועיין ברמב"ן שם שחולק דכיון דהותרה משום אוכל נפש הותרה לגמרי מ"מ שמעינן מזה שאין עיקרו של מלאכה נעשית בשבילם ולזה מקשי הש"ס דע"כ מתניתן דחלה איירי אפילו באופה ע"ג גחלים דאל"כ אמאי נקט בזמן שאוכלין ממנו אזי נאפת ביו"ט ומעתה אם נאמר דעיקר טעמי' דמתניתין מפני שהפת נאפה יפה אזי אף שאין הרועים יכולין לאכול מפת זה מותר לאפות אם נאפה בתנור פת אחד לרועים ובמתניתן משמע דווקא כשרועים אוכלין ממנו דומיא דאינך דתני במתניתין דמערבין ומשתתפן וכו' אבל עודנו נוכל לומר דעיקר טעמי' דמתניתין מפני שהפת נאפה יפה והוא דצריך במתניתן דווקא כשרועין אוכלין ממנו כי היכא דליצטרף בהדי' טעמי' דכל חתיכה וחתיכה חזי לי' כתירוצם בזה הדיבור אבל כשאין הרועים אוכלין ממנו דתו לא שייך טעם זה אזי מפני שנאפת יפה לחודא לא שרינין לאפות אכן בהקדמת דברינו הנ"ל דמידי טעמא דלא שרינין אף דלא גרע מצה"י דשרינין לדידן הוא רק מפני שעיקר המלאכה לא נעשה בשביל צ"ה רק לצורך א"נ לאחריני' או לחול או לבהמה אבל בהאי דעיסות הכלבים דעיקר אפי' לא נעשית לצורכם כדברי הרז"ה ורמב"ן לעיל הרי שרי ממילא מפני טעמא דמתוך לחודא דשרינין בעלמא היכא דאיכא צורך היום לחוד

יב עיין ביצה כ"א, ד"ה עיסה ועיין במהר"ם שיף שהיקשה דא"כ בעיסת כלבו דשייך גבי הואיל דכל חדא וחדא חזי' לי' גם ר"ח מודי גם היקשה דסתרו דבריהם במס' פסחים מ"ו ד"ה עד שתאפה וז"ל ואפי' נאמר דאסור לאפות מפני שאסור לטלטלו מ"מ כי לא קרא שם אמאי צריך לטעמא דהואיל גם בכו"פ היקשה על תרוצים בפסחים דא"כ בשתי הלחם אמאי אינו דוחה יו"ט דנאפת בתנור ולפענ"ד נראה לתרץ בח"מ דצריך להבין דבריהם במה נסתפקו דבריהם לענין טילטול דמבואר להדי' בחלה שנטמאת דאסור לטלטל עי' ביצה ד' כ"ז אך נראה כיון דמוקצה מותר לטלטל לצורך אוכל נפש רק שנסתפקו כיון שאין זה גוף אוכל נפש רק שגורם לאפות יפה ונסתפקו אי גורם זה חשוב כאוכל נפש לענין טילטול ולהכי היקשה התוס' דאף אם נאמר שגם לענין איסור טילטול לא עשאו שבח אפי' כאוכל נפש עצמו מ"מ כי לא קרא שם אמאי צריך וכו' ועל כוונה זו סובב והולך דבריהם בביצה דהא דהפת נאפה יפה לא הוי כאוכל נפש עצמו רק היכא דפקע איסור דאורייתא ע"י הואיל ונשאר איסורא דרבנן לבד לזה מהני שבח אפי' והא דתירצו מעיקרא מטעם דכל חדא וחדא חזי' לי' ועוד מטעם הואיל אין זה תרי פירוקא רק חדא תרוצא ובכוונה עצומה והוא שרצו לחפש דדינא דר"א יהא אליבא דכ"ע ובפסחים מ"ח ע"א פליגא שם ר"א ור"י דר"א ס"ל דכל חדא וחדא חזי' לי' עדיף מהואיל דמיקלעי לי' אורחים ור"י ס"ל כיון דאיכא חדא דלא חזי' לי' גרע מהואיל וסברא ראשונה אליבא דר"א והשני אליבא דר"י דלזה היקשה הש"ס מעיסת הכלבים אף דשייך לומר דכל חדא וחדא חזי' לי' מ"מ קשי' לר"י דא"ל כיון דאיכא חדא דלא חזי' לי' אסור והא דא"ל בפסחים דאף בלא הואיל מותר היינו לפי דחלה בזה"ז אף בימי עזרא אינו אלא מדרבנן לכ"ע עי' תוס' י"ט חלה פ"ד משנה ה' וכיון דמדאוריית' מותר לגמרי רק מדרבנן אסור ולגבי איסור דרבנן מהני שבח אפי' ומיושב גם קו' כו"פ הנ"ל

יג שמעתי מחכם אחד שעורר בזה על הא דפסקינן בש"ע סימן שכ"ח סעיף י"ב היכא דאיכא אחרים לפנינו ואיפשר לעשות על ידו בלא איחור כלל אזי לא ניתן לישראל רשות לדחות במקום ס"נ והיקשה דאף בדליכא אחרים לפנינו האיך ניתן לדחות ע"י ישראל הרי איפשר לעשותו ע"י שנים דגבי שנים פטור אבל אסור ומותר מן התורה לגמרי ומ"ש מהיכא שאיפשר לעשותו ע"י אחרים ונראה דהנה לכאורה לא במקום זה בלבד קשי' רק בכל קרבנות צבור למ"ד דשבת דחוי' בצבור (יומא מ"ז ע"ב) ואמאי לא יתחייב לגמרי כיון דאיפשר לעשות ע"י שנים ונראה עפ"י דברי רבותינו בעה"ת שהיקשו דא"כ אכל מלאכת שבת לא יתחייב הואיל דניתן לדחות במקום סכנות נפשות ותירצו דמקום סכנה ל"ש ולכן השתא דאין דנין על חולה שיש בו סכנה ואתינין לחיובי' כיון שאפשר לעשותו בשנים אזי בוודאי לא נוכל לחייבה דהרי הואיל היכא דליכא שנים שרינין לי' לחודא גם עתה אי איפשר לחייבהו שהרי הואיל זה עוד עדיף מן הואיל שע"י מעשה דמצינן בסוגי' כגון הואיל דחזי' לכסוי ד"ב וכדומה ומכ"ש הואיל שהוא ע"י העדר מעשה רק שגם היכא דאיכא הואיל מכל מקום אסור מדרבנן דלהכי אסור לבשל מיו"ט לשבת רק ע"י ע"ת להתיר איסורא דרבנן ולהכי פסקינן שפיר דניתן לדחות ע"י אחד שהרי אפי' אם יעשה ע"י שנים לא פלטינן מאיסורא דרבנן ובאם עשאו לבדו ג"כ פטור ומותר מה"ת ע"י הואיל ומאיסורא דרבנן לא ינצל לעולם אבל היכא דאיפשר ע"י אחרים אינו רשאי לכתחילה לעשותו האף אומנם דב"כ וב"כ ליכא אלא איסורא דרבנן מ"מ שאני' ושאני' שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה עיין עירובין ס"ח ע"א בש"ס ומי לא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה וכו' ועיין ב"ק פ' ע"ב תוס' ד"ה אומר וכו' בסה"ד

יד עיין שבועות ט"ו ע"ב אלמא לא איפשר דמקדש בשתי לחם בעצרת משום דל"א היכא נעביד וכו' אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט יוע"ש ועיין שבת צ"ה ע"א תוס' ד"ה הרודה בסה"ד ומיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן מה"ת אפילו באיפשר וכו' א"כ נפל ביתו ביו"ט יהי' מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה וכו' הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהי' צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול עיי"ש ולדבריהם קשה כיון דמדינא לא מצי מקדש אלא בחמץ דמקשינן לירושלים ואין היקש למחצה אי לאו משום דלא איפשר והרי מצי מקדש לי' בשתי לחם ואי משום דאין בנין בה"מ דוחה יו"ט הא מדאורייתא שרי' כקו' התוס' הנ"ל והרי יש בו צורך היום משום ביטל קרבנות ציבור ול"ש בזה משום לכם ולא לגבוה דזהו בנדרים ונדבות אבל בקרבנות ציבור דדוחין שבת ויו"ט ובשבילם בוודאי אין לך צורך היום גדול מזה ול"ש לומר כתירץ התוס' חדא דאין שבות במקדש ועוד דמשמע מפשטות הסוגיא דמדאורייתא מקדש רק בשירי מנחה ולא בשתי לחם וצריך עיון קצת

טו עיין בש"א סי' ס"ד שהאריך לתמוה שם על הא דאיתא במס' ביצה ל"ד גבי דרסה או שטרפה בכותל דאיבעי' להו אם מותר לשוחטו ביו"ט מהאי דתנן לעיל ך"ה דמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט אף דצריך פירכוס בשעת שחיטה ואמאי לא איפשט לי' ממתניתן ועי"ש דמתרץ בדוחק רב דמסוכנת דהתם אינו כמסוכנת דחולין ובפרט לדעת ר"ן דס"ל למסקנא דאסור לשחטו ביו"ט דהוי ס"ד וקשי' ממסוכנת וצ"ל גם למסקנא כתרוצא ואינו במשמעות כה"פ ולפום מה שהארכנו לעיל דגבי מלאכת יו"ט אם היה בשעתו תחת האיפשר