זית רענן חלק א נז

קודם בשולו אפי' לרבה חייב שתים ונראה לומר דהכי קא קשי' לי' דכיון דעל הבערה דקודם בישול איכא הואיל לרבה דאף בסמוך לחשיכה דמ"מ איכא הואיל דאי בעי אניס את עצמו וכיון דסוף סוף איכא שעות לבישל ב"ד הרי חזי לצורכו בעת ההיא לכזית אבל אכתי איכא עוד גם הבערה דשעת בישול כגון שחתה בגחלים סמוך לגמר בישולו וכבר הי' סמוך לחשיכה כ"כ דליכא תו שעות אף לבישל ב"ד מחדש לצורכו אולם בזה אף דלא שייכא לפוטרו ע"י הואיל מ"מ פטור מחמת דאין חילוק מלאכות ליו"ט כיון שהבערה זו היא בב"א עם הבישול ולהכי מקשי הש"ס הכא אהבערה דקודם בישול דלא לחייב ע"י הואיל דאז אין לפוטרו מפני אידך דרבה ולבתר דמשני הש"ס דאיירי בעצי מוקצה דעל טלטול לחודא פטר מדאורייתא רק על תשמיש שמשמש במוקצה דמדאורייתא אינו חייב רק משום הכנה ומוקצה לטילטול הוא מדרבנן לכ"ע ועיין רש"י ד"ה ועייל ע"מ וכיון דכל חיובא רק על שמשמש במוקצה והוא בשעת בישול ע"ז מקשה הש"ס שפיר דכיון שהוא בשעת בישל ליפטור מאידך דרבה דאין ח"מ ליו"ט ובמכות מקשי הש"ס לבתר דמסקינן הכא דרבה דאית לי' הואיל דלא מחייבינן אתחילת הבערה דקודם בישול אפי' בסמוך לחשיכה אך עודנו נוכל לומר דמחייב לי' אהבערה דסוף הבישול שהוא סמוך לחשיכה ממש לכן מקשי מהא דאין חילוק מלאכות יו"ט נמצא דחדא קו' בחברתי' מישך שייכא וא"ל דא"כ אמאי לא מקשי הש"ס גם לר"ח לדברינו לעיל דנוכל לומר דאף לר"ח בדבר שאין בו חילוק מלאכה כגון בשחיטה ובישול דפטור אף לאחר שגמר סעודתו מפני דאמרינן שגמר בדעתו לאנוס עצמו כמו במסוכנת ותיקשה גם לדידי' אהבערה לא לחייב דנוכל לומר דס"ל התראות ספק שמי' התראה, ואולי יאמיץ הקורא לומר דלרבה לס"ד דמוקצה דאורייתא אסור אף בטילטול מדאורייתא ישים נא עיניו לדברי מ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו דאף דמוקצה מותר בטילטול לצורך אוכל נפש אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו וז"ל שם וכ"מ סי' תק"א דאסור לבשל בעצי מוקצה יוע"ש דאף דמוקצה מותר בהונאה מ"מ אסור להשתמש בו בשעת בישול נמצא דעל הבערה דקודם בישול ליכא לחיובי' דאכתי' איכא הואיל דחזי לי' לצורכו רק על תשמישו בשעת בישול ואז פטור מפני דאין חילוק מלאכות ליו"ט עיין בלח"מ פ"ט מהל"ש ה' ד' וז"ל ועוד י"ל דמשום מבעיר א"ח אלא בצריך לאפרו וכו' וכאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול וכבר היה לוקה על הבישל וצ"ע מברייתא זו דמחייבינן לי' אהבערה ובישול ביו"ט זולת טעמא דרבה מפני הואיל ואפ"ל דברייתא זו ס"ל דמקלקל בהבערה חייב: תוס' ד"ה כתישה וכו' ועוד תימא היכא פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה וכו' דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה לתרץ עפ"י דבריהם במס' קדושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה וכו' וז"ל וי"מ דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי ה"א דנשים פטורות מעשה שאין הזמן גרמא כ"כ יהיה פטורות מן הלאוין דא"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וכו' עי"ש ומה שהקשה שם ר"י מא"י משמן שריפה עיין בפ"י שדבריו מוכרחים דע"כ צריך לומר דקו' ר"י הוא משמן שריפה דהיינו תרומה טמאה אבל משריפת קדשים לק"מ דכיון שאין שורפין קדשים בלילה וא"כ נשים פטורות גם ממ"ע זו דהוי מ"ע שהז"ג וקו' ר"י הוא רק מת"ט ולשיטתי' דס"ל דמדאורייתא בשריפה אבל לדעת רש"י ותוס' שם שהוא רק מדרבנן משום תקלה לק"מ נמצא דלדידן נשאר סברות הי"מ ליסוד מוסד דבנשים ליכא ביו"ט רק ל"ת לחוד ועיין נזיר נ"ח ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל אתיא עשה ודחי ל"ת ועשה עיין יבמות ה' ד"ה ואכתי וא"כ הכי אזלי קו' הש"ס אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי ד"צ כיון דבנשים ליכא ל"ת דחרישה מפני הואיל כיון דבדידהו ליכא עשה דיו"ט ואם נזדמן להו כסוי מותרים לחרוש וממילא תו לא שייך בהו ללאו דחרישה מפני הואיל וכיון שהלאו א"שב ע"י הואיל אזי ממילא גם גבי אנשים שייך ג"כ הואיל זה ולא מחייבו אחרישה אבל בשריפת קדשים לא שייך לומר כן חדא דהא ליתא בנשים לעשה זו ועוד מכמה טעמים כמבואר ומתרצינן באבנים מקורזלות דאינן ראיות לכסוי והדר הוי לי' לאו השוה בכל כיון דמשכחת לי' ללאו גם בנשים ושוב לא דחי אפי' היכא דראוי לכיסוי דאין עשה דוחה לל"ת ועשה וקא ש"ו דמ"מ הרי ניתן לדחות ע"י נשים משום דראויות לכותשן וקא מתרץ לי' וכתישה ביו"ט מי שרי וא"כ בכתישה גופה צריכין לדון משום דחי' ומ"מנ תו לא משכחת לי' אפי' בנשים דאם יחרוש ואח"כ יכתוש הרי עבר על החרשה שהרי בעידנא דמעיקר לאו לא מקיים לעשה ואם יכתוש ואח"כ יחרוש הרי יעבור על הכתישה שעודנו לא הגיע לקיום העשה וחזר והיקשה דעודנו איפשר שיכתוש קודם שיחרש וכלאחר יד ואמאי חייב על החרישה כיון שהלאו אינו שוה בכל דליתא בנשים שלעולם ניתן לדחות מפני הואיל ומתרץ בצונמא פירוש וכיון דאיכא חרישה דלא ניתן לדחות שוב נידון כל חרישה כלאו השוה לכל ומקשי וצונמא בר זריעה הוא פי' כיון שכן לא חייב גם על החרשה דתורה לא חייבי' אלא בחרשה במקום שראוי לזריעה וקא ש"ו ומסקינן במתונתא דאינו ראוי לכיסוי וכיון שכן הדר דיני' דכל חרשה ביו"ט ללאו השוה בכל שהרי גם בנשים איתא במקום שאינו ראוי לכיסוי ועפ"ז ייתישב לן מה שלא הביאו הפוסקים שחורש ביו"ט אינו חייב אלא במתונתא ולדברינו הנ"ל ניחא כמובן דלקושטא הרי י"ט עשה ול"ת הוא רק דקא שקלא וטרי משום דליתא בנשים שהרי לגבי דידהו ניתן הל"ת לחודא לדחות במקום מצוה ושוב נסוב פני הדבר גם לגבי אנשים משום לאו שאינו שו"ב וכיון דמש"ל במתונתא שוב נידון כל חרשה ביו"ט כלאו השו"ב ובפירוש זה שפרשנו בש"ו יתישב גם דעת ריבא בש"ו זו דס"ל דכל היכא דאיכא עשה ול"ת דמ"מ נדחה הל"ת והוכיח זה מקו' הגמרא אחרשה לא לחייב יוע"ש מובא בחולין קמ"א בתד"ה לא צריכא ועדיין אינו מבואר בקו' השני' וכתישה ביו"ט מי שרי וגם יתיישב קו' תד"ה כתישה ביו"ט מי שרי וגם יתיישב לפי מה שכתבנו דש"ו קאי לדעת הי"מ דנשים ליתא בעשה זו מה דק"ל בסוגי' דמתוך באות ך"ב דמאי משני בצונמא דאכתי לישתרי מדאורייתא משום מתוך שהותרה לצורך מצוה דכשם דאמרינן הואיל משום מצוה הגם דעיקרו דהואיל לא נשנה אלא באו"נ ואפ"ה פש"ל לש"ס דאמרינן הואיל דאשתרי במקום מצוה ואמאי לא נימא כמו כן בהתירא דמתוך וכשם דאיתא למתוך משום התירא דאו"נ נימא נמי להתירא דמתוך משום מצוה ואפי' בדבר דלא הותרה מלאכה זו לצורך או"נ] וקשי' לכאורה לדעת הפוסקים דס"ל דמדאורייתא אמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל ולהנ"ל ניחא כיון שגם במקום מצוה לא נוכל להתיר אלא משום דלא משכחת לן שלא במקום מצוה כי היכא דנימא דנידון הלאו שבו כלאו שאינו שו"ב אבל כיון דמש"ל זימנן שלא במקום מצוה שוב גם במקום מצוה אי איפשר להיתר עד שנתיר בהדי' גם שלא במקום מצוה ול"ד כלל לכל מתוך שאינו התירו דלצורך קשור וצרור בהתירא דשלא לצורך משא"כ הכא שא"א לפתוח שער ההיתר דלצורך עד שנימא שגם שלא לצורך יותר בהדי' וא"ל דל"א התירא דמתוך אלא היכא דהותרה והוא באו"נ דוקא אבל משום מתוך דבמקום מצוה דלא שרי אלא משום דחי' כמ"ש תוס' יבמות ך' ע"ב ד"ה אטו דא"כ מאי קשי' לי' לרבה דאית לי' הואיל מחרישה ביו"ט ודילמא גם הואיל לית לי' אלא במקום שהותרה ולא היכא דדחוי'

ז ועיין באחרונים שתמהו על הרמב"ם בפ"ה מה"ת שמביא בהלכותיו דאין שתי הלחם דוחה יו"ט דכתיב לכם ולא לגבוה כתירוצו דש"ס דהא לרבה בלא זה ניחא דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט ונראה דלפום פרש"י בע"כ צ"ל לס"ד דלרבה דאין צורכי שבת נעשין ביו"ט גם שתי הלחם אין דוחין יו"ט משום דבההיא שעתא לא חזי עד ששחטו הכבשים ויזרוק דמן וכיון שעדיין לא הוכשרו לאכילה אסור לאפותן כיון שהכשירן בא להם מצ"א כמבואר בתוס' אבל למ"ד דצורכי שבת נעשין ביו"ט מותר לאפותן אף שהכשירן מצ"א כשם שמותר מיו"ט לשבת אף לאחר שגמר סעודתו מפני דקדושה אחת היא כמבואר ברש"י ותוס' ונמצא אתה אומר דבלילה לאחר שגמר סעודתו אסור לבשל לצורך מחר אף ביו"ט עצמו כשם שאסור לאפות שתי הלחם אף דחזי לאחר שעה כיון דבע"כ צריכין אנחנו