זית רענן חלק א נד

מלאכה דאורייתא ולוקין עליו **(עונש מלקות הין נוהג בזמנים העברו מאז ולא בזמן הזה כידוע לכל יודעי ספר)** למה שביק ר"א ב"א איסור חמור שבו ונקיט לאיסור קל שבו של טילטול בעלמא גם לפירושו של תוס' שם ד"ה ואי אמרת צורכי שבת נעשים ביו"ט יש מקום לקו' זו כמובן א"ו דהואיל שאני דלא יפה כח דאיסור דרבנן ואיסור דאורייתא ממש דלא נדון בתר החמור שבו כמו שהוא עתה רק אחר הקל שיהיה בשעת הואיל ועוד ראי' מא"ח סי' תקי"ג במ"א ס"ק י"ג דהמביא בצים ביו"ט שחל בא' בשבת אינו נאמן במסיח לפי תומו משום דחיישינן שמא נולדה היום ואסורה מדאורייתא אבל במביא בהשכמה דא"א לומר שנולדה היום נאמן במל"ת שנולדו מע"ש דגם אם נולדו בשבת אינו אסור אלא מדרבנן הרי דע"י איסור דרבנן שאסורה בשבת דתו א"א לומר דשבת לעצמו הכין אפ"ה לא נתגלגל מזה הכנה מדאו' משום דמדאו' שבת לעצמו הכין אמנם נראה לחלק באיסור דרבנן בין שאיסורו מגופו לאיסור שדבר אחר גרם לו מקורו הערה מפסחים מ"ח ואי אמרת מוקצה דאו' מה לי איסור גופו ומה לי איסור דבר אחר מוכח מפשטא דמילתא דגמרא דבאיסור דרבנן יש לחלק בין איסור גופו לאיסור דבר אחר ועוד ראי' מדברי רמב"ם פ"ה מהלכות איסורי מזבח ה"ט דאין יוצא בנסכים של טבל ובשל ערלה כלאי כרם שמצוה באה בעבירה ובשל מוקצה כשר ולעיל מפורש בש"ס שם דמצה של טבל אינו יוצא ידי חובתו משום מצוה הבאה בעבירה אפילו בטבל דרבנן וגם בעבירה דרבנן הוי מצוה הבאה בעבירה ובע"כ צריכין לומר דהא דיוצא בשל מוקצה אפי' לכתחילה משום דאיסור דבר אחר גרם לו ועיין במסכת סוכה ד' כ"ג העושה סוכתו בראש האילן או ע"ג גמל כשירה ואין עולין לה ביו"ט ומפרש שם דמדאורייתא מחזא חזי' משמע שם דאע"ג שכבר חל עליו האיסור שבות דרבנן קודם סוכות אפ"ה יוצא בה אע"ג דבכל איסור דרבנן שחל עליו טרם שנתגלגל לענין נידון כדאורייתא ממש כמו שכתבנו לעיל רק דהכא שאני משום דאיסור דבר אחר גרם לה ועיין בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שמביא ראי' לתשו' ש"א בסי' ה' דאל"כ האיך יבשל ויאפה מיו"ט לשבת מי שדר בכפר ולא נמצאו אורחים תוך התחום ולהנ"ל יש לשדות בו נרגא דכל בדרבנן ואין איסורו בגופו אזי לאו כל כמיני' שיתגלגל מזה איסור דאורייתא כמו בסוכה בראש האילן לעיל ועיין במ"א סי' תק"ו ס"ק יוד שמביא בשם הב"ח דבאם לש בעיו"ט דאסור לאפות ביו"ט ולהפריש חלה מן המשויר משום דאיפשר למיפלג בלישה אלא דאיסורא דרביע עלי' דאין מגביהין חלה ביו"ט עכ"ל הב"ח והשיג המ"א וז"ל ונ"ל ראי' ברורה דשרי ממתניתן פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרשה רק שעושה משום איסור חמץ עכ"ל ולהנ"ל יש לשדות בו נרגא וליתן מקום לדברי הב"ח שלא יהיה כטועה בדבר משנה ח"ו והוא דגם את"ל דגם התם הוא רק משום איסור חמץ דרבנן דהרי יכול לבטל טרם שיתחמץ מ"מ האיסור חמץ הוא בגופו של עיסה וכשם דנסתעף מאיסור שבגופו לדבר דאורייתא בין להקל ובין להחמיר ה"ה בזה יוגרם ג"כ היתר אפי' כיון דא"א למיפלגי' בלישה משום איסור שבגופו אבל הכא שהוא רק מפני איסור של ד"א לא הותרה החתיכה למלאכת האפי' כיון דאיפשר לחלק העיסה בלא שום נידנוד איסור שבגופו רק משום איסור שמחוץ לגופו ויש לדחות קצת כיון דבעידנא דיפרש לית בי' שום איסור בגופה רק דמתירא מפני איסור שיעבור אח"כ לא עדיף מאיסורו של חוץ לגופה אבל מ"מ אין דברי הב"ח תמוהין כ"כ גם בביטול גופו אם מועיל בטובת הנאה או בדבר שאין בו זכות רק ע"י הואיל וכבר האריכו האחרונים בזה ואין כאן מקומו

ב ודע דהא דאמרינן הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים לאו משום שהדבר בספק דאיפשר דעודנו יהי' חזי לצורך או"נ אלא אפי' בדלא איפשר כלל שיבואו אורחים לאחר בישול ואפי' משום הואיל שיש לו צד היתר לאורחים שהיה לפניו ותדע שהרי עיקר התירא דהואיל נאמר בדבר דחזי' לאוכל נפש וממנה למידין ומקשינן דה"ה היכא דחזי' לצורך מצוה ואמרינן מה"ט בחורש דלא מחייבינן לי' משום הואיל דחזי לכיסוי דם צפור ובע"כ צ"ל דדנין כאילו כבר היה שם דם צפור בשעת חרישה דאין לומר משום שאיפשר שיזדמן אח"כ דבכה"ג לא ניתן לדחות שהרי בעידנא דעבר אלאו עודנו לא קיים העשה ואפי' כשנזדמן אח"כ מ"מ כבר נתחייב על הל"ת שעבר טרם שהגיע לקיום העשה אלא בע"כ צריכין לומר דדנין כאילו כבר היה לפניו דם ציפור טרם חרישה ובעידנא דחריש קא מכסי לי' וכיון שיש לחרישה זו צד היתר מש"ה פטרינן לי' אפילו היכא שלא עלה על לב שיהיה שם דם שחיטה לעולם אלמא דעיקר טעמא דהואיל משום שיש ללאו זה צד היתר ומכש"כ בהתירא דאו"נ דהואיל דידי' עדיפי דלאו דוקא משום דעודנו באיפשרי שיזדמן אלא אפי' בדלא איפשר כלל שיזדמן עוד דנין משום צד התירא כאילו כבר היה ולכן אפי' בא' שדר בכפר יחידי ורחוק מן הישוב דלא איפשר שיבואו אורחין כיון שיש לבישול זה צד היתר לאיש שלא סעד עודנו ועי' באות א' ומשה"ט בסמוך לחשיכה דווקא בדליכא שעות שיגמור בישולו ולאכול ממנו כזית אבל משום שהיות האורחים לית לן בי' וכ"מ קצת מלשונם בד"ה רבה אומר פסחים מ"ו ע"ב וז"ל א"נ ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפי' יבאו אורחים אין שהות ביום לאכול

ג שבת ע"ד אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר וכו' ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת וכ"פ כה"פ ואין להקשות שגם כשבירר לבו ביום נפטרהו משום הואיל דאכיל לי' לאלתר ואפי' כשאינו צריך עוד לאותו סעודה נימא הואיל דאי מיקלעי לי' אורחים כמו דאמרינן בורר ומניח דהיינו לאורחים דז"א דהואיל ל"א אלא היכא דבין כך ובין כך נעשית המלאכה אבל בבורר ואוכל לאלתר דלאו שם בורר עלי' בזה ל"ש כלל לפטרו היכא דעשה המלאכה משום הואיל דלא עשה ועי' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה כתישה דלפרשב"ם פטרינן לי' אחרישה ביו"ט משום דחזי לדם ציפור דאז יפטור משום מלאכה שאצ"ל אלמא דלדעת רשב"ם אמרינן הואיל כהאי וצ"ל דהתם שאני דבמחשבתו תלי' ולכן פטרינן לי' גם משום הואיל כהאי כיון דבמעשה שוין אבל בבורר ואוכל לאלתר דהיינו בשעה שמיסב על השולחן כמ"ש האשרי שם ונמצא דניכר ממעשיו דלאו בורר הוא ולדעת רשב"ם אם בורר בשעה שמיסב על השולחן לצורך סעודה אחרת פטרינן לי' אע"ג שאינו צריך עוד לאותו סעודה משום הואיל דאורחין ולתוס' שחולקין על רשב"ם שם גם בזה חייב משום בורר דבמחשבתו תלי' מילתא וכשם דל"א הואיל במלאכה שאצ"ל גם בבורר ליתא להואיל כזה סימן א

א תוספת ד"ה לא תקרא בסה"ד דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך ואין לומר דהא גם שלא לצורך מותר מה"ת מפני הואיל כעין דאמרינן לקמן אהבערה לא מיחייב הואיל דחזי לי' לצורכו וצריך לומר דכוונתם שלא לצורך וקודם שקיעת החמה דל"ש הואיל כמבואר לקמן ע"ב ד"ה רבה וכן לעיל ה' ע"א ד"ה כל מלאכה וכו' ואר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל עניין אפי' אינו צריך לגחלתו כוונתם ג"כ דאיירי אפי' בחמץ הרבה דטרם שיעשה גחלת יהיה סמוך לשקיעות החמה וזה פשוט לכאורה נראה בעליל דדברי ר"י סותרין הדדי דהכא ס"ל דמותר לשרוף ביו"ט תרומה לצורך ולקמן בד"ה ואי אמרת צורכי שבת וכו' בנוי ליסוד מוסד בפירוש הגמרא דלמ"ד אין צורכי שבת נעשת ביו"ט לא שרינן אלא היכא דעיקרו משום שמחת יו"ט וא"כ ה"נ כיון דעיקרו משום מצות שריפה יאסור אף לצורך ועיין בשבת וביצה לקמן ך"ו ובכל המקומות מסקינין כדברי הר"י דהכא ולדידהו קשי' סוגיא דלקמן במאי שהקשה הש"ס משתי לחם ונראה ברור דכוונת דבריהם לקמן גבי שתי הלחם דגם האכילה עצמו אין עיקרו משום הנאתו אלא משום זבח ובזה פליגי רבה ור"ח ותלי' באם צורכי שבת נעשין ביו"ט אבל היכא דלצרכו