זית רענן חלק א נג

יוחנן פליג אר"י רבי' וסובר כרבא דאין קומץ פחות משני זיתים כמבואר בתוס' שם דהשתא שפיר נוכל לומר דסובר כר"י ואעפ"כ אשמעינן דאין הקטרה פחמ"כ רק מקודם מרבינן מתערובות ואח"כ מרבינן מקצתו ע"י צירוף כשיטות ר"י בע"ג הנ"ל אך נראה כיון דסוף סוף חייב על חצי זית תו ליכא שום חידוש במה דחייב ע"י צירוף היתר לכזית דהרי חזינן דבעלי התוס' פליגי עם ר"י לר"ש דמחייב אכל שהוא דאף בעי"ת ל"צ כשיעור ואף לר"י דצריך כשיעור אבל לא הוי שום חידוש במה דחייב על כשיעור ואינו דומה לחמץ דצריך כשיעור בבעין איכא רבותא דמחייב בהיתר מצרף לאיסור משא"כ בשאור להקטרה אלא ע"כ דסובר כרבא ועפ"ז מיושבים שפיר דבריהם לעיל ך"ו והכי אזלא ק"ו דבוודאי ר"י כאביי ס"ל בהא דיש קומץ פחות משני זתים ולהכי לא קתני שאור דר"י לטעמי' דדוקא הקטיר קומצה פעמיים כשירה אבל אם לא הקטיר אלא מקצתו פטור וע"כ צ"ל דס"ל דל"מ אלא את היותר מסתבר דהיינו ע"י תערובת ואח"כ את מקצתו וכיון דסוף סוף מחייבינן אמקצתו תו ליכא שום חידוש במה דמצטרף היתר להשלים כנ"ל וא"כ שפיר קשה אמאי ל"ק חמץ בפסח ואהא מתרצים דאשמעינן דוכל דרשינן לכ"ע ותו לא קשה דליתני גם את שאור דלא נקט אלא לאשמעינן דדרשינן וכל אף לרבנן אבל הא דדרשינן כי כל כבר מבואר בברייתא דמרבינן את הנשים וסברא זו מבואר ג"כ בשעה"מ דאתי לאשמעינן הא דוכל דרשינן לכ"ע ותו לא קשה דלינקט אחרינא בהדי' וע"ז שפיר היקשו וצ"ע דממשרת קא דרש וכיון שכן תו ליכא רבותא במה דדרשינן תיבה יתירה רק דבא לאשמעינן דהיתר מצרף לאיסור בנזיר לבד אף לרבנן ולפ"ז שפיר קשה אמאי לא נקיט גם את שאור לרבנן דליכא אלא חד ריבוי ומרבינן את היותר מסתבר דהיינו עי"ת ועיין ועפ"ז מיושב שפיר קו' מהרש"א לקמן בדברי תוס' מ"ה בד"ה משום כיון דר"ע דריש כל אמאי לא קתני שאור דאדרבא כיון דס"ל דל"מ רק את היותר מסתבר ומרבינן אתערובת ואח"כ ע"מ תו ליכא שום חידוש במה דמצטרף ההיתר לאיסור רק במה דמצריכינן דווקא כזית אף דבעינא חייב אפחות מכזית ואין להקשות מנ"ל לגמרא דזעירי אליבא דר"א קאמר הלא לדעת התוס' שביארנו אתי אף כרבנן וכר"י רבי' ס"ל דיש קומץ פחות משני זיתים ומרבינן כזית עי"ת וי"ל דתוס' לשיטתם במנחות דר"י נפקא לי' בנזיר מוכל משרת וחידש לנו אף לרבנן דל"ל כל אבל וכל אית להו ואם זעירי נקט ג"כ אליבא דרבנן אתי' מה משמעינן דרבנן דרשי כי כל הא כבר ידעינן ממה דמרבינן נשים בחמץ א"ו אתי לאשמעינן אליבא דר"א וכרבא וכנ"ל: פתיחה בדיני הואיל

א יש לחקור לענין הואיל דמלאכת יו"ט דעל ידו הותרה מדאורייתא כמבואר בפוסקים אם נסתבך באוכל זה איזה איסור מדרבנן אם נאמר בי' כיון שאסור באכילה מדרבנן גם לאורחים שוב הדר דינו ועבר על לא תעשה כל מלאכה מדאורייתא ונפקותא רבה כמובן או דילמא כיון שסוף סוף אין עיקר איסורו אלא מדרבנן לא נגרע מהתירא דהואיל מיהת לענין דאורייתא ולכאורה נראה שיש לחלק בנידון המאורע דאם איסור דרבנן האוסרה באכילה כבר חל עליו מעיו"ט אזי נידון הדבר כעובר על דאורייתא ממש כיון דהתירה דהואיל כבר נסתלק בשעת חלות איסור מלאכת יו"ט ואם ביו"ט עצמו נסתעף איזה איסור מדרבנן אזי דנין את פני הנידון בתר דאורייתא לבד וכיון שמן התורה הותרה ע"י הואיל שוב אין האיסור האוסרה באכילה מדרבנן עומד לעומתו לנגדו כאשר כבר תקענו בזה מסמרות נטועים בראיות מוצקים כאשר הארכנו בזה במקום אחר עיין לקמן ביו"ד בכיסוי דם ובדיני קדושין באה"ע וראי' מבוררת לזה מע"ג דף ס"ג גבי אתנן לענין קרבן דמוקמינן לשם דאמר לה התבעלי לי בטלה זה ופרכינן שם דהא מחסרא משיכה ומפרשי בתוס' שם אפילו לר' יוחנן דאמר ד"ת מעות קונות גבי אתנן לא קנתה וכשר להקרבה דכשם שהפקיעו חכמים קניות מעות בזה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיע ואין כאן אתנן כלל וז"ל שם ולא דמי לההיא דפרק הזהב נתנו לסיטון מעל שקניות הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל ונראה שבאו ליישב סוגיות הש"ס דסותרות אהדדי דגבי מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא וגבי אתנן אזלינן בתר תקנתא דרבנן אולם תירוצם מרפסין איגרא אמרתי לפרש דבריהם, דהא עיקר תלוי בזה דבכל ענין דרבנן שמנגד לענין דאורייתא והענין דרבנן כבר חייל טרם שנובע ממנו לענין דאורייתא אזי כיון שכבר חייל מדרבנן אשר גם עליהם הוזהרנו מדאורייתא דכתיב לא תסור מדברי' אזי הענין דאורייתא שמתגלגל אחרי כן נידון כאילו היה דאורייתא ממש כיון שכבר חייל בשעתי' טרם שנוגע הניגוד לדאורייתא אבל בכל ענינים דרבנן שנולדו בשעה שמנגד לדאורייתא אזי פשיטא דאזלינן רק בתר דינא דאורייתא ובכגון זה מצינו בתמורה ד' כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה כו' ואמר אביי מה תיבעי' לי' דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין שם בפי' רש"י מה תיבעי לי' וודאי הואיל ובהדי הדדי אתי למיחל דברי הרב ודברי תלמוד וודאי דברי הרב קודמין וקודשא ב"ה וכו' לפ"ז גבי אתנן כיון דחייל אפקעתא דרבנן טרם שהגיע פני הדבר לענין דאורייתא אבל לגבי מעילה שנולד הענין דרבנן בשעה שמנגד לדאורייתא אזי אמרי' דברי הרב ודברי תלמוד דברי מי שומעין ועיקר חילוק זה מצאתי בקצרה בלח"מ בפ"ג מה"מ ולפ"ז הוא הדין לענין מלאכת יו"ט מתלי תלוי ג"כ באם איסור דרבנן כבר חייל עליו טרם שחייל עליו איסור מלאכת יו"ט כגון שבישל בשר שנטרפה מדרבנן מעיו"ט אזי נידון הדבר כאילו עבר על דאורייתא ממש כיון דהתירא דהואיל כבר נסתלק ואם בשעת מלאכה נסתעף איזהו איסור מדרבנן אזי דנין בתר דאורייתא לבד וכיון שמן התורה הותרה ע"י הואיל שוב אין האיסור מדרבנן מנגדו אכן לקושטא נראה דשאני דין הואיל דהרי אפילו בדבר שאסור מדאורייתא ממש אבל קל אסורו מן האיסור שעשה עתה אפ"ה אמרינן הואיל ולא נדון אלא בתר הקל שהרי לדעת ריב"א חולין קמ"א אמרינן הואיל בחרישה דחזי לכיסוי דם צפור הגם שאסור לכסות משום עשה דיו"ט מ"מ הל"ת שבו כבר נדחית ע"י הואיל ומשום זה נמי לא יתייפה האיסור דרבנן שכבר חייל מאיסור דאורייתא ממש וכן הוא בש"א לדינא דמשום איסור דרבנן לא נסתלק לי' להתירא דהואיל שהרי מדאורייתא הותרה ואמינא זה כדמות ראי' למבוכה זו מביצה ד' ד' גבי אשפזיכני' דר"א ב"א הוו לי' הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמי' אמר לי' מאי דעתיך רב ור"י הלכה כר"י אפילו ר"י לא קשרי אלא לגומעה למחר אבל ביומא לא והתני' אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה וכו' ועי"ש ברש"י בד"ה מאי דעתיך דפש"ל דלמחר מיהא שרי משום דקימ"ל רב ור"י הלכה כר"י מיהא בטלטול האידנא וכו' אבל ביומא לא אפילו בטילטול עכ"ל דרש"י מדקדק בזה דלמה לו להביא הברייתא כלל שהרי בדברי ר"י עצמו מבואר שלא התיר אלא למחר רק דא"ל דבאכילה הוא דאסורה אבל לא בטילטול ומש"ה מביא מן הברייתא דמבואר דאף בטילטול אסור ביומא ונמצא דעיקר קו' דר"א ב"א הוא רק משום איסור טילטול דרבנן ואם נאמר דגם גבי הואיל נתגלגל מדרבנן לדאורייתא עדיפי מזה הו"ל להקשות מני' ובי' בלא סיוע מברייתא כיון דאושפזיכני' כר"י ס"ל דשתי קדושות הם ונמצא דצורכי שבת אינם נעשים ביו"ט רק ע"י הואיל [עיין פסחים מ"ו ע"ב ברש"י ד"ה מדאו' צורכי שבת נעשים ביו"ט] וכיון דביומא אסור לאכלו וכבר חייל איסור בגופו מדרבנן וא"כ בצלי' זו ששאלו עליו ועשה מלאכה דאורייתא מפני דכבר נסתלק התירו דהואיל וע"כ ל"פ ר"ח התם וס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט אלא משום דקסבר קדושה אחת וא"כ לר"י דקסבר שתי קדושות הם ומש"ה מתירו למחר א"כ א"א להתיר מלאכת שבת ביו"ט רק משום הואיל ואם אמרת דע"י איסור דרבנן נסתלק התירו דהואיל ונעשה