זית רענן חלק א נא

בתוך הפסח דאע"ג שאינו מחויב לבערם מ"מ כיון שכבר חל עליו טרם שחרכו שנאסר ליהנות ממנו תו לא נפקע שהרי בקושיתם היקשו ודיקדקו מלאחר שנשרף ונעשה אפר ולא סתמו דבריהם בזה כי היכא דלשתמע מיני' דתיכף משחרכו ונפסל מא"כ אע"ג שממשו קיים כמתחילה ג"כ מותר לפדותו וליהנות ממנו והו"ל להקשות בקצרה דמשעה שהתחיל לשרפו מותר לפדותו א"ו דבכה"ג ל"ד לחרכו קודם זמנו דהתם לא חייל עליו כלום טרם שחרכו משא"כ הכא דתיכף כשהגיע זמן איסורו כבר נאסר ליהנות ממנו משום איסור חמץ נוסף על איסור הקדש שבו משום שגם חמץ של אחרים נאסר עליו בהנאה וכמסקנות תשו' ריב"ש הנ"ל אומנם גם מעיקר תירוצם שם נראה בעליל ראי' מוכרחת לדברינו הנ"ל שגם בחמצו של גבוה ושל א"י לא מהני כשנחרכו לאח"ז דאל"כ הדרי קושיות תוס' לדוכתי' דאכתי נמעול שהרי כשחרכו יכול לפדותו ובזה תו לא שייך תירוצם דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי שהרי הרשב"א בחידושיו בקידושין דף נ"ו ע"ב [בד"ה מתני' המקדש בערלה ובכ"כ וכו'] מתרץ לבסוף כמו שתירצו בתוס' הנ"ל והוסיף בביאורו וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אפי' קדשה בסאה של פירות ערלה משום דהשתא מיהא לית להו דמים דאסור למוכרן ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי לי' הוי לי' כגופא אחרינא ולאו זהו מה שקידשה בו הילכך אינה מקודשת ואע"ג דאסיקנא בפ' האומר לקמן גבי הרי את מקודשת לי לאחר וכו' דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כל שהגוף משתנה לגמרי לא עכ"ל ומעתה גם לענין מעילה צריכין לסברת רשב"א משום שגופו נשתנה לגמרי והא תינח לגבי אפרן אבל בחרכו שגופו וממשו קיים כבראשונה אלא שנשתנה טעמו ומראיתו כמו שפי' רש"י ך"א ע"ב בד"ה לא צריכי ולא גרע מאומר עיסה זו יהי' חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש דדבריו קיימין משום דבידו ללוש אע"ג דנשתנה טעמו ומראיתו אלמא דדוקא גבי אפרן הוא דל"מ משום דבידו מפני שנשתנה לגמרי ואין גופו וממשו קיים אבל לגבי חרכו בוודאי חשיבי כבידו א"ו דחרכו לאח"ז לא מהני אפי' בשל גבוה ואחרים ולפ"ז ראיות הריב"ש נכונה בלי גימגום דהתינח כשנעשה ליסוד מוסד שגם חמצו של גבוה וש"א אסור בהנאה משום איסור חמץ שבו אבל כדתימא שמותר בהנאה אזי פשיטא מילתא דמהני כשחרכו גם בתוך הפסח דכיון דלא חיילי לאסור במידי כ"ז שהוא של אחרים וגבוה גם טרם שחרכו אזי דמי לחרכו קודם זמנו ואין לומר דמ"מ כיון שאסור באכילה תו ל"מ חרכו דז"א דלדעת תוס' אי איפשר שיהיה של אחרים כשאכלו ואנן בחמצו של אחרים קיימינן דליהנו כשחרכו כיון דלא חיילי במידי כ"ז שהוא של אחרים גם טרם שנחרכו ואכתי לימעול לכ"ע א"ו שגם חמצו ש"א ושג"ב אסור בהנאה אפי' כשעודנו ברשות אחרים והשתא ניחא דלא מהני חרכו לאח"ז משום שכבר חיילי עליהם איסור הנאה וכיון דחיילי תו לא נפקע רק כשנעשו אפר לגמרי ובזה אתי' שפיר תירוצו דתוס' ורשב"א, דלענין אפרן לא מהני מה שבידו

ב מתחילה אמינא למימר לראי' מוכרחת דחמץ ש"א וש"ג אסורין בהנאה בפסח מדקא שקיל וטרי בר"פ כל שעה בסוגיא דחזקי' ור"א ללמוד על חמץ שאסור בהנאה ות"ל מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה ואי משום שלא היה לו שעת הכושר כלאי כרם יוכיח וחזר הדין שהרי גם חמץ אינו אלא בגדולי קרקע וכדאיתא שם ך"ד ע"ב בבשר בחלב אלא מדמצרכינן למיהדר בתר יתורי דקראי ש"מ שעיקר הדבר על חמצו ש"א ושל גבוה הוא דיצא שלא נעבדה בה עבירה איברא למאי דכתיבנא בשמעתא דאיסורי הנאה ליתא דלדעת רש"י ורמב"ם דס"ל שם דחולין שנב"ע לאו דאורייתא היינו ליאסור בהנאה אבל לשחיטה ובאכילה אסור מן התורה וא"כ איכא למימר חולין שנב"ע יוכיח שנעבדה בו עבירה ומותר בהנאה וליכא למימר דניליף חולין שנב"ע גופי' מק"ו דערלה וכנ"ל דשאני ערלה וכ"כ שהן בל"ת משא"כ חולין שנב"ע שהוא לאו המכ"ע ולדעת תוס' דסברי דחולין שנב"ע ל"ד לגמרי כמ"ש בפסחים ך"ב בד"ה חולין ג"כ אי איפשר למילף אפי' לחמצו של ישראל שנעבדה בה עבירה מק"ו דתוס' לשיטתייהו דלוקין על הנאה כמ"ש בפסחים ך"ד בד"ה הכל מודים גם לטעמייהו דס"ל בב"ק דתקרובת מותר בהנאה מן התורה ואיכא למימר תקרובת יוכיח ובתקרובת גופי' לא קשי' כמ"ש שם יוע"ש בדיני כותח הבבלי הלכה ד סימן א

א עיין טור ס' תמ"ב שמביא דברי ר"א דחמץ ע"י תערובת בלאו ומסיים דכ"ש בחמץ נוקשה והיקשה ב"י שדבריו הם נגד הסוגיא שהביא ת"כ דר"י שחמץ ע"י תערובת חמור מנוקשה ולפענ"ד דוודאי עפ"י סברא פשוטה חמץ ע"י תערובת חמור מנוקשה דהא איתא להדיא בר"ן דאף לרבנן דלא מרבינן מקרא חמץ ע"י תערובת מ"מ אסור מדאו' ואף לדעת הטור דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא מ"מ לדעת הפוסקים דיבש ביבש מין בשאינו מינו לא בטל מדאורייתא אף שאינו נותן טעם גם חעי"ת לא נגרע ממנו ואסור מדאורייתא אבל חמץ נוקשא לרבנן מדאורייתא לית בי' שום איסורא אך נראה ע"פ מה דאיתא במס' ע"ג דף ס"ז ע"ב דפליגי ר"מ ור"ש בנ"ט לפגם וכן פליגי בנבילה שאינו ראוי לאכילת אדם לר"ש מותר ולר"מ אסור רק בסרוחה מעיקרא מותר עוד שם אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגום וכו' ור"י אמר בפגום מעיקרא מחלוקת וכו' נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין וכו' אמר ר"ז שאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות עיי"ש עד סוף הסוגיא אלא ש"מ בפגום מעיקרא מחלוקת ש"מ עכ"ל נמצא לעולא דסובר דפגם מעיקרא ד"ה מותר צריכין לומר דשאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה כע"א אבל לר"י לפי המסקנא לית לן תירוצו דר"ז ור"מ דאוסר בעיסה אוסר בכל נ"ט לפגם ור"ש דמתיר בנט"ל מתיר ג"כ בעיסה ועיין ר"ן בפרק כ"ש בהא דקדירות בפסח ישברו ומסיים שם דגם בפסח מותר נט"ל והא דפת שעיפשה וניפסל מאוכל אדם דצריך לבער אף דנבילה שאינו ראוי לאכילה מותר בשאר איסורן שאני חמץ הואיל וראוי לחמע בה ע"א וכן איתא להדיא ר"פ א"ע הטעם כן מוכח להדיא דאף שנפסל מאוכל אדם מ"מ ראוי לחמע ע"א ואין להקשות א"כ חמץ נוקשה אף שאינו ראוי לאכילה מ"מ לא יצא מפת שעיפשה כבר רימז זה המ"א ותירץ שאני נוקשה דתיכף מתחילת חימוצו לא היה ראוי לאכילת אדם ולכאורה סברא הנ"ל דעובר על פת שעיפשה מטעם דראוי לחמע בה מוכח מקרא שהזהיר על שאור כמו על חמץ אף דשאור אינו ראוי לאכילה וא"כ ניחזי אנן לר"י דסבר דפגם מעיקרא מחלוקת ולית לי' בשאר אסורן הואיל דראוי לחמע בו ע"א וגם אנן פסקינן כר"ש דנבילה שאינו ראוי לאכילה מותר הרי חזינן להדיא שהתורה חידשה בחמץ מה שא"כ בשאר איסורן שהרי הזהירה על השאור אף שאינו ראוי לאכילה מפני שראוי לחמע בו ובשאר איסורין אף שראוי לחמע מותר ממילא אם מרבינן מקרא דחייב בחמץ עי"ת מה שאין כן בשאר איסורין אע"ג דעודנו לא נשמע חוץ מזה שום דבר השתנות בין חמץ לשאר איסורין בחמץ שעל ידי תערובת אפ"ה ריבתה רחמנא לחייב בחמץ עי"ת דבכה"ג פטור בכל איסורין כ"ש דמרבינן חמץ נוקשה מחמת שראוי לחמע ע"א דכבר יצא דין חמץ משאר איסורין במה שאסר הכתוב להדיא בשאור אף שאינו ראוי לאכילה כדאיתא להדיא ריש ביצה וכן ברש"י בסוגין ואף דנוקשא גריע משאור והוי כסרוח מעקרא כיון דחזינן דריבה הכתוב בשאור מחמת דראוי לחמע בו כן ה"נ איכא לרבוי מיתורא דקרא בנוקשא דהא אליבא דידן ליכא נפקותא בשאר איסורין בין בסרוחה מעקרא לנסרחה אח"כ רק מצד הסברא הסרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא כמבואר שם וזה לא שייך בנוקשא כמובן שם במ"א בסי' תמ"ב וכ"ז לר"ש דפסקינן כוותי' אבל לר"מ דסובר דגם בשאר איסורין לא התיר הכתוב אלא בסרוחה מעיקרא מצד גזה"כ