זית רענן חלק א נ

יאכלוהו קא מרבינן צלי אש ומכללי' דלא ישאירו ממנו עד בוקר קא מרבה לי' לא תוציא מן הבית דמפסל ביוצא משום דדמי לי' דהאי מפסיל בנותר והאי מיפסל ביוצא ומפרטי ממעטינן לא יראה ול"י דדמי לי' בלאו הניתוק לעשה הרי דלא מרבינן וממעטינן רק מה דדמי לנותר לגמרי בחיוב ובעונש ואף דבר החמור מנותר לא מצינן למילף מיני' וכן מבואר להדי' בכ"מ פ"י מ"ה ק"פ ה' ט"ו שפי' דברי רמב"ם שפוסק דפ"ש אינו מיפסל ביוצא והוא נגד ברייתא דפסחים צ"ה ותירץ הכ"מ דהא דמרבינן לי' משום דדמי לנותר דהסוגי' קאי דלאו דלא תוציא הוי נמי נ"ל ול"ל הא דתני' בכיצד צולין פ"ה האוכלו ה"ז בל"ת אלא מותר להחזירו ולאכלו ומאחר דקיימ"ל כהאי תנא דמוצא חייב, תו ליכא לרבויי יוצא מנותר דהוי ניתוק לעשה ויוצא אינו ניתוק לעשה ע"כ דבריו וכיון דלא מרבינן מנותר רק מה דדמי לי' לגמרי אכתי קשה האיך יליף יוצא מנותר הא נותר הוי לאו שאין בו מעשה וה"ס משא"כ ביוצא וצ"ל דהאי תנא דברייתא ר' יהודא הוא דא"ל גבי נותר מכות ט"ז דלאו שאב"מ לוקין וה"ס ש"ה עיי"ש ושפיר הוי בדדמי לי' ומעתה כביר מצאה ידו של הר"י להשיב על רש"י כיון שזה הוא יסוד מוסד דהאי תנא א"ל ה"ס ש"ה ממילא אית לי' בו"ב כנ"ל באות א' לדעת רש"י ותוס' וכיון דס"ל בו"ב אזי יסוב הדין דלאו שקדמו עשה לוקין דאליבי' נשאר תירוץ הגמרא כחומה נשגבה דגבי אונס כל ימיו בעמוד והחזיר קאי וא"כ לאו דלא תוציא הוי נמי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו אכן לדינא פוסק הר"י כמ"ד קו"ק כיון דעיקר פלוגתא זו נאחז בסבך הפלוגתא דה"ס ותוס' החליטו להלכה בכ"מ בש"ס דה"ס לא ש"ה וננקוט איזה מקומות בשבת דף ד' תוס' ד"ה קודם שהקשו שם דרדיית הפת הוי ה"ס דבשעה שהדביק הפת בתנור שמא הי' בדעתו לרדותה קודם וכן בכתובות דף ל"ג תוס' ד"ה ניתרי וכו' גבי עז"מ הוקשו ת"ל דהוי ה"ס דאין אנו יודעין אם מעידין שקר ומאי קו' אי הסוגי' אזלי אליבא דהילכתא א"ו דפסקו כן וכיון דה"ס לא ש"ה ממילא מוכרחין לומר קו"ק עיין לעיל אות א' [ואין זה בכלל דהלכתא כר"י נגד ר"ל משום דפלוגתא זו מישך שייכי בפלוגתא דתנאי גבי ה"ס עיין ב"מ דף מ"ח תוס' ד"ה נתנה דהיכא דר"ל לא אמר משמי' דנפשי' ג"כ לא נכלל בכלל זה מכ"ש בזה דמיתלי תלי בפלוגתא דתנאי] וכיון דפסקו קו"ק אזי יקוב הדין את ההר דלאו שקדמו עשה ולאו הניתוק לעשה שוין הם כמו שמוכח מאונס שגירש ותירוץ הש"ס דכל ימיו בעמוד והחזיר נסתר אליבי' כנ"ל אות א' והוכיח הר"י דינו מתירוצו דר"א פסחים כ"ט ע"ב דס"ל קו"ק דאל"כ אמאי מעל לר"י הא מיד שיפדה אותו הוא שלו א"ו דא"ל קיימו ולא קיימו ולכך כשמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כשמבערו לבסוף כמו בלאו הניתוק לעשה דאינו לוקה כשמקיים העשה לבסוף ומטעם זה עצמו פסקו התוס' להלכה דה"ס לא ש"ה כיון דר"א שהוא בתרא סובר קו"ק אזי ממילא הדין דה"ס לא ש"ה ולאו שקדמו עשה ולאו הניתוק לעשה שוין הם. סימן ב

א עיין בספר אבני מילואים חלק ב' בשו"ת סימן ט' אם מותר להריח בחמץ של אחרים תוך הפסח וז"ל תשובה כבר נסתפק בזה בהגהת או"ה כלל ל"ט דין ל"ג בחמצו של א"י אם אסור בהנאה ע"ש אמנם בתשו' הריב"ש סימן ת' הוכיח בראיות דחמץ של א"י אסור בהנאה וז"ל שם ועוד מתבאר זה בסוגי' דשקלינן וטרינן התם על הא דתני' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל ואמרינן התם דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובדבר הגורם לממון קמפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי פי' דכ"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא לאחרים וחמץ של הקדש אי איפשר להקרא ממון אא"כ יש בו צד היתר לישראל והני תנאי כלהון ס"ל כר"ש דחמץ של אחרים או של הקדש שעבר עליו הפסח מותר לישראל אפי' באכילה ומ"ד מעל קסבר אע"ג דהשתא לא חזי הואיל ולקמי' חזי' גורם לממון הוא וכממון דמי ומ"ד לא מעל קסבר לאו כממון דמי אלמא תוך הפסח לא חזי כלל חמץ של הקדש לישראל ואפי' בהנאה דאי בהנאה הוי שרי לכ"ע הו"ל למימר דמעל ואע"פ שאסור באכילה דהא ממון גמור הוא ולאו גורם הוא כדאמר התם באוקומתא דר' אשי דמ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דאמר חמץ אינו אסור בהנאה אפי' תוך הפסח אלא ודאי חמץ של הקדש וכן של אחרים אסור תוך הפסח ואפי' בהנאה עכ"ל הריב"ש, אמנם קשה לי בראי' זו דהא כבר כתבו תוס' שם דלר"י הגלילי הא דחזי למפרקי' ולהסיקו תחת תבשילו אע"ג דאם יפדנו יהי' שלו ויעבור עליו בבל יראה ע"ש שכתבו ז"ל ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הגלילי הא מיד כשיפדה הוא שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר עכ"ל וא"כ לרבנן דס"ל חמץ של ישראל אסור בהנאה ודאי תו לא חזי לפדותו דאם יפדנו הרי היא שלו ואסור בהנאה דחמץ של ישראל הוא והא דאמרו שם בש"ס דר' אחא בר יעקב סבר דהוקש שאור דאכילה לשאור דראי' וכו' והדר בי' ראב"י מהא דתני' האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א וכו' ראב"י אמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קמפלגי מ"ד לא מעל כר"י ומיד מעל כר"ש והא רב אחא הוא דאמר יליף שאור דאכילה משאור דראי' אלא הדר בי' רב אחא מההוא ע"ש התם שפיר מוכח לי' דהדר בי' ראב"י כיון דאמר דכ"ע ס"ל דבר הגורם לכמ"ד ומ"ד מעל כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה ומש"ה מעל כיון דחזי לפדותו אחר הפסח ומ"ד ל"מ כר"י דאמר לאחר הפסח נמי אסור והשתא פריך שפיר כיון דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואתה אוכל של אחרים א"כ לאחר הפסח ודאי שרי לפדותו ולאכלו ואע"ג שיהיה שלו לאחר הפסח כיון דתוך הפסח של אחרים היה והיה מותר תו לא נאסר אחר הפסח בזה שהוא שלו וע"ש בתד"ה בדין הוא דאפי' ת"ז מותר שהיקשו היכי מש"ל שאכל של אחרים ולא יהי' שלו בשעת אכילה וכתבו שם דל"ד אוכל אלא בהנאה הוא דשרי אי נמי אח"ז קאמר וכיון דלאחר זמנו אוכל של אחרים ראוי נמי לפדותו לאח"ז כיון דת"ז של גבוה הי' אבל להך לשנא דדבר הגל"מ לכמ"ד אלא מ"ד מעל סבר כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה אבל לרבנן דאסור בהנאה אי איפשר לפדותו דא"כ יהי' שלו ושל ישראל ודאי אסור בהנאה ומה שיהי' מותר לאחר הפסח לא מהני דהא ס"ל עכשיו דדבר הגל"מ לאו כמ"ד נמצא דלא מוכח כלל דחמץ של א"י אסור בהנאה תוך המועד ואמנם כן הדין אמת ויציב דודאי אסור בהנאה ואין חילוק בין ש"י לא"י וכמו שהביא הריב"ש עוד ראיות וכמ"ש בשם הגאון אבל ראי' זו שהביא אינו מכיר וצ"ע עכ"ל ונראה דראיות הריב"ש נכונה וטרם נקדים לזה את אשר ראיתי בתשו' לב"א שדעתו להתיר את החלב מן הבהמות שאכלו חמץ בפסח אם הבהמות אינם של ישראל רק שחכרו בשכירות לחלבן והטעם דכיון שגופן אינן של ישראל והחמץ נתעכל טרם שהגיע לרשות ישראל הרי זה דומה לחרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו לאח"ז ולבבי לא כן ידמה דדוקא קודם זמנו שלא הי' או שום סרך איסורא ונפסל אז מאכילת כלב הוא דשרי בהנאה לאח"ז משא"כ בחמץ של א"י שכבר נאסר לישראל טרם שנתעכל ליהנות ממנו וכיון שכבר נאסר לכל ישראל בהנאה תו לא יצא מכלל איסורו אף שנפסל בתוך הפסח מאכילת כלב כמו חמצו של ישראל עצמו דלא מהני מידי אם נפסלו מא"כ לאח"ז רק כשנעשו עפר ואפי' בגחלים לוחשות נמי אסור לכ"פ ואפי' המתירין לא התירו רק את הפת שנאפה בהם אבל הגחלים עצמן לכ"ע אסורין בהנאה וראי' נכונה לזה מדברי תוס' שם ך"ט בד"ה אין פודין וז"ל תימא לר"י אע"ג דאין פודין נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה וי"ל דכיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה דאין מקדשין בהן האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ואפי' אי דהגל"מ כמ"ד ימעל לא דמי דהתם חזי לאחר הפסח כמו שהוא בעין עכ"ל ומלבד דמדיקדוק דבריהם בקושיתם נראה להדי' כן שגם בחמצו של א"י ושל גבוה ל"מ כשחרכו