זית רענן חלק א מז

ב עיין ב"ב קנ"ו תוס' ד"ה בודקין, וקשה דמשמע מדבר בד"ה דלקדושין משמע בין באיש ובין באשה ובדידה מה נפקותא בבדיקה דאם משכח סמנין דקמא קידושין, וגם אי לא משכחי דקמא קדושין דחיישינן שמא נשרו, וליכא למיחוש דילמא הגיעה הסימנין בין קדושי ראשון לשני דהא כמו דמשכחי סמנים לפנינו לא חיישינן דילמא עתה הביאה ונקטינן בבירור דמשעה שהגיע' לכלל שנותי' הביאה, וה"נ אם באנו לחוש שהי' לה סי' ונשרו, דכיון דחיישינן שהי' לה סימנין אזי אי איפשר לזוז מזה שבוודאי משהגיעה לכלל שנותי' הי' לה סי' גדלות, והראה לי שהרב הגאון החסיד מוהע"א הקשה זו בספרו סי' זיין ועוד הקשה מדבריהם נידה מ"ח ד"ה ואב"א דהא דחישינן לשמא נשרו הוא ע"י חזקה דרבא, וא"כ א"א לחוש שהביאה סי' בנתיים ונשרו דכיון דחיישינן דלא הביאה סי' משהגדילה תו ל"ח לשמא הביאה אח"כ ונשרו והניח קו' אלו בצע"ג ולפענ"ד נראה דמבואר בפרק ב"ש דקדושי' הן הן מיאונה **( דיני מיאון אינם נוהגים בזמן הזה גם אסור ע"פ דינא דמלכותא להשיא את הקטנות)** וא"כ כ"ז דלא נבדקה והיא רוצית להשאר אצל השני אין הראשון יכול לכונסה מדינא בע"כ דדילמא לית לה סימנין ודילמא לא נשרו מעולם והיא אשתו של שני מספק ולהכי בדקינן אותה דכשנבדקה ומשכחי סי' כונסה הראשון ואי לא משכחי מגרש ראשון ונושא שני וא"ל דממ"נ הראשון רשאי לכונסה דאף אם לא ימצאו סימנים והרי היא מקודשת לשני שכבר מיאנה בראשון בקבלת קידושין, מ"מ קידושי שני רק מדרבנן דממ"נ אם הי' לה סימנן אזי אמרינן משהגיע לכלל שנותי' הביאה ואי ל"ל הרי היא קטנה ומקודשת רק מדרבנן ולגבי קידושין דרבנן מותרת לראשון דספיקא דרבנן לקולא ואמרי' שמא נשרו, דז"א דע"כ לא מקילנן בלא בעל, רק דל"ח לשמא נשרו אבל להקל ולחוש לשמא נשרו אין זה מן הסברא ויותר מזה איתא ברמב"ן ור"ן נידה ד' מ"ה בקטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותי' והביאה סי' דאינה ממאנת אפי' בלא בעל, דלא תלינן בשומא לקולא, ונשמע מזה דכ"ש דל"ח לשמא נשרו להקל דגם בספק השקול אינה יכולה למאן אפי' בלא בעל, ועוד ראי' מתוס' שם מ"ח ע"ב בד"ה איבעית אימא וכו' וא"ת ומאי קאמר דנאמנות לומר גדולה היא שלא תמאן מה צריך לנאמנות, הא בלאו הכי לא ממאנת ואפי' אמרה קטנה היא אינה נאמנות כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא ותמאן וי"ל דנפקה מינה שאם בדקו אנשים אחר בדיקתה ולא מצאו שערות אפ"ה לא תמאן, ואי לאו נשים הוה ממאנת שפיר דאפילו למ"ד חוששים שמא נשרו היינו דווקא לאחר הפרק לר' יהודה משום דרבא דחזקה שהביאה סימנים אבל תוך הזמן לר"י דליכא חזקה, או אחר זמן לר"ש דלית לי' חזקה דרבא אין חוששים שמא נשרו והשתא שאמרו הנשים שהי' שערות נאמנות ולא תמאן ואע"ג דאפי' תוך הזמן לר' יהודה דליכא חזקה, או אח"ז לר"ש אינה ממאנת אהני חזקה דרבא לבדקו ולא מצאו שערות דמשום חזקה אמרי' דנשרו וכו' עכ"ל הרי דקשי' להו דל"ל חזקה דרבא כלל ולא מצאו נפקותא רק בלא מצאו, ואמאי הרי בלא בעל משהגדילה דמספיקא יכולה למאן דסדר"ב לקולא ומשום חזקה דרבא אינה יכולה למאן וגם בקו' ראשונה שהקשו דמה צריך לנאמנות הרי בלא"ה לא ממאנת הו"ל לתרוצו ג"כ דאיירי בדלא בעל בתוך הפרק דמצי למאן מספיקא, והשתא דאמרו דגדולה היא אינה ממאנת, דלהחמיר נאמנות אפי' בדרבנן כמ"ש הפוסקים והא דקתני בסיפא אבל אינה נאמנות לומר קטנה היא ותמאן מיירי כשבעל דאיכא סד"א, ואי משום דלא דמי סיפא לרישא, שהרי גם לתירוצם לא איירי בחד גוונא ולעולם לא איפשר לאשכוחי בחד גוונא שיהי' צריכין לנאמנות שלא תמאן ולא ולא נאמין להם שתמאן א"ו דבכגון זה לא אמרי' ספיקא דר"ב לקולא שתמאן מספיקא, וכ"נ מדברי רשי' שם מ"ז ע"ב בד"ה להחמיר במאי שהיקשה על ל"א שפירש לענין מיאון וחליצה שהרי כל הסימנין בבגרות נאמרו יוע"ש ומאי קושי' נימא בדלא בעל ולא בדקו אחרי שערות דבלא סי' עליון תמאן מספיקא, ול"ל דאכתי איכא נפקותא כשבדקו ולא מצאו סי' התחתון דממ"נ כשבעל בלא סי' עליון, חיישינן שמא נשרו ואי כשלא בעל אמאי ניחוש לחומרא, כיון דחזינן ריעותא לפנינו שאין לה סי' התחתון והסי' עליון איננו מבורר. (דין מופלא סמוך לאיש

) ג וע"פ הדברים אשר כתבנו לעיל באות ח' נראה ליישב דברי ראב"ד בפ"ב מה' נזירות ה' י"ג קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו ואעפ"י שעדיין לא הביא שתי שערות וכו' וכתב בהשגות א"א דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתו חטאת שהיא חולין לעזרה, ואיפשר דהילכתא כמאן דאמר דאוריי' דרב כהנא ור"י ור"ל פליגי ור"י ור"ל ס"ל דאורייתא בפ' יוצא דופן עכ"ל ועיין בכ"מ ולח"מ שתמהו על דברי הר"א דלמה כתב כן בדרך איפשר דמילתא דפשיטא הוא דלית הילכתא כרב כהנא לגבי ר"י ור"ל ועוד דאמאי שתק עד השתא ולא השיג בפי"א מה' נדרים שהביא להדי' דמופלא הס"ל דאורייתא בהלכה ד' ה' ולהנך ניחא דודאי פסיקא לי' דהילכתא כר"י ור"ל דמופלא דאורייתא והיינו דנדרו והקדישו מהני מדאורייתא והוא כשנתברר אח"כ שהביא שערות משהגדיל, ואז נידון למפרע כמופלא מדאו' אומנם כל כמה דלא נתברר, שיביא השערות בזמנן אזי רק מדרבנן הוא דחששו, איברא מריש לקיש ור"י בסוגיא דש"ו דהתם וקשי' קו' תוס' כיון דנראה מסוגיא דבעי לאוקמי כשאכלו מיד וא"כ לר"ל הוי התראות ספק וצריך לומר דס"ל דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא לכן מהני גם בשעתו מדאורייתא אבל לדידן דפסקינן דלא כר"ל בזה איכא למימר כתירוץ השני שם דף מ"ו ע"א דחזקה דרבא לא הוי אלא למיאון אבל לא לחליצה היינו מדינא ולא מצד שהחמירו בחליצה, וכן יש להוכיח ג"כ מר' יוחנן דאיהו בע"כ ס"ל דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא מדאורייתא כיון דס"ל דתוך זמן כלא"חז שם מ"ה וקשי' כדכתיבנא דא"כ גם קודם זמן הזה אמאי אין נדרן נדר אפי' כשיודעין, וניחוש מספיקא שמא יביא בתוך זמן ודינו בקודם הזמן כמופלא, וליכא למימר משום שאינו עומד לכך להכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שהרי ר' יוחנן ס"ל דחליצת מעוברת ש"ח משום דאיגלאי מילתא למפרע אפי' בדבר שאינו עומד לכך וא"כ הי' לנו לחוש גם בקודם הזמן, כמו בכל ספיקא דאורייתא שהרי איתא להדיא שם מ"ח ע"ב דלמ"ד ת"ז כלאח"ז נידון כספק השקול לענין סמנין וגדלות, אלא בע"כ צריכין לומר דהא דלא חיישינן מספיקא גם בקודם הזמן משום דעיקר דין מופלא אינו אלא בשהוא סמוך לודאי איש, ולא לספק איש ובהגיע לעונת נדרים משום דסמוך לודאי איש, משום דחזקה דרבא הוא חזקה אלימתא והא דלחליצה צריכה בדיקה לאו מעיקר דינא אלא משום דאיכא לברורי החמירו רבנן אולם לדידן דפסקינן דלא כר' יוחנן בחליצת מעוברת, עודנו יש להסתבך בזה ולדון ולומר דחזקה דרבא הוא כחזקה קלישתא ורק למיאון, אבל לא לחליצה מצד עיקר הדין, והא דלא חששו בקודם הזמן לכ"ע חדא דאנן פסקינן דת"ז כלפני זמן: ועוד כדכתיבנא לעיל דרק מדרבנן הוא דחששו טרם שנתבררו סימני הגדלות, כי היכא דלא ליפגע באיסור דאורייתא בשגגה, שהרי כשיביאו סימנין אזי אמרינן איגלאי מל"ל דהוי אז כשנה שלפני הגדלות ודינו כמופלא ואע"ג דפסקינן דחליצת מעוברת לש"ח, היינו משום דבסתמא אינה עומדת לכך, אבל בדבר העומד לכך פסקינן דאמרינן איגלאי מילתא למפרע, ומה"ט לא חששו בקודם זמן הזה, משום דכל שאינו עומד לכך לא אמרינן דאיגלאי למפרע ואי איפשר שיפגע בזה באיסור דאורייתא, מש"ה לא חששו רבנן, ולכן יש מקום לספק לדינא אם פסקינן כר"י ור"ל בזה דס"ל דמופלא דאורייתא טרם שנתברר, משום דבכל הני דמיסרך סריכי בהו לא פסקינן כוותייהו וכדכתיבנא א"ד דמ"מ עיקר מילתי' יציבא וקיימא כיון דמ"מ מוכח מינייהו דס"ל דמופלא דאורייתא גם בשעתו ולא מצינן מאן דפליג בהדי' עלי' בזה רק ר"כ דס"ל דעיקר דינו דמופלא מדרבנן, מנ"ל לבדות פלוגתא חדשה, וזהו דמספקא לי' לראב"ד לכן כתב ואיפשר דהילכתא כמ"ד דאורייתא דהיינו שגם השתא טרם שנתבררו סי' הגדלות, ור"י