זית רענן חלק א מה

תירוצו מבואר דכל שאינו בודאי אע"ג שנותן ידו לתוך מים נידון רק כמו סמוך למים וסוף המים לבא דמותר בהנהו דכתיב בהו מעשה דוקא

ה ועיין שעה"מ פ"א מה' שביתות עשר ה"ג וז"ל וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו' הנה הר"ן היקשה לדעת רבינו מהך דתני' פ' יוה"כ דף ע"ח ע"ב התנוקת מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחילה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן כן שהוא לצורך התינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל יע"ש וק"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תיקשי' לי' שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כ"כ אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבילות אין אנו מצווין להפרישו ומש"ה באיסורין דרבנן נחתינא חד דרגא דמאכילין אותו בידים, אמנם לר"י דספוקי מס"ל התם אי אנן מצווין וכו' וכיון שכן קשה דתיקשה לי' לר"י הך ברייתא דקתני התנוקת מותרים בכולן דאף על גב דאיסורין דרבנן הוא מכל מקום להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת עכ"ל, ונראה דלדעתו בהבנת דברי הר"ן טפי הו"ל להקשות דהא בגמ' מבואר להדי' אלא הנך דלאו רביתיהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתיהו לא גזרו בהו רבנן דאמר אביי וכו' וכיון דבתורה לא כתיבה רחיצה אלא עינוי לכן לא נאסר אלא רחיצה וסיכה של תענוג, משא"כ רחיצה וסיכה דתינוקת, אלא צ"ל דהכי קא קשי' לי' דאי נימא דמדאורייתא נאסרו רחיצה וסיכה של תענוג, גבי תינוקת אמאי התירו וכי כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקו"ע ואע"ג דהנך רביתיהו מ"מ לא סגי דלא מתענגי התינוקת בהם, ואע"ג דגדולים עבדו להו משום דכן רביתיהו, מ"מ המה מתענגים בהם, ולא עדיף מנותן חגב טמא לתינוק לשחק בו והתינוק אכלם אע"ג שהגדול לא מתכוין כלל לצורך אכילה מ"מ אסור משום דלא מספינן לב"י מכש"כ הכא דלא סגי בלא"ה שלא יתענגו בהם א"ו דמדרבנן הוא דאסורי ובכל כה"ג דמשום רביתיהו הוא דעבדי לא גזרו מתחילה על כל כה"ג אע"ג דאי אפשר שלא יתענג בהן, אבל אם נימא דמדאורייתא אסורין כל רחיצה וסיכה של תענוג האיך התירו לגדולים לסוך את הקטנים כיון דסוף סוף הקטנים מתענגים ולו יהי' דאיכא בסיכה משום תרווייהו בהדי הדדי משום רביתיהו ומשום תענוג, איך התירו לגדולים דאסורים מדאורייתא לספות להו בידים ואפי' בדבר דלא איפשר ולא קא מכוון לא התירו אלא בשאר הנאות ולא בהנאות של אכילה ושתי' כמבואר בר"ן בפ' גה"נ גבי בת תיהא יוע"ש וסיכה כשתי' דמי, א"ו דמדרבנן בעלמא הוא ובדרבנן מותר לסב"י ותו ל"צ לומר משום דהנך רביתיהו אלא כי היכא דתיתי אליבא דכ"ע אפי' לר"י דמספ"ל דבדאורייתא מצ"ל ואזי בדרבנן לא מסלב"י, צריכין לומר דמשום רביתיהו לא אסרו מתחילה אפילו היכא דמתענגו בי' דהם אמרו והיתנו כן מתחילה שכל כה"ג לא נכנס בתקנתן וזה ברור ופשוט

ו לפום דעת רשב"א ור"ן דבאיסורין דרבנן מסלב"י כל שהוא לצורך התינוק, אבל לצורך עצמינו אסור כמ"ש ר"ן בפ' כ"כ ה"ט משום דדילמא אתי למיסרך, וכל כה"ג גזרינן אפי' במידי דלא קביעי ובמידי דמיצעי שהוא לצורך עצמינו ולצורך התינוק כגון בזמן ביה"כ דאמרינן היכא ליעבד נטעמי' לינוקא אתי למיסרך, אזי דווקא במידי דקביעי הוא דגזרינן אבל במידי דלא קביעי כגון מילה ביה"כ לא גזרו רבנן לדעת תוס' ועי' בא"ח תרכ"א סעי' ב', אבל כל שהוא לצורך עצמינו אזי לכ"ע אפי' במידי דלא קביעי גזרו משום דאתי למיסרך שהרי בעובדא דר' משרשי' במס' שבת קל"ט ע"א דגזרינן דילמא אתי למיסרך אע"ג דלא קביעי ומשם הוכיח הרשב"א דבדרבנן מסלב"י מקו' הגמרא וליתן לי' לתינוק ישראל, דאע"ג שגם לדעתו אסור למסלב"י כל שהוא לצורך הגדול אפי' בדרבנן, דזהו רק משום דאתי למיסרך ועי' בתשו' הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שהיקשה על תשו' הרשב"א ולמ"ש ניחא, וכן מ"ל מח"ר יבמות קי"ג יוע"ש, ואגב גררה נציגה הנה את הנראה לפענ"ד להגיה בדברי רשב"א שם וז"ל עוד כתב הוא ז"ל אף עפ"י שאין אנחנו מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו וכו' ונראין הי' דבריו שהרי קטן שהגיעו לחינוך מחנכין אותו למצות וכו' אלא שאין נראה כן מן הסוגי' הזו וכו' ובפרק יוצא דופן נמי אמרינן ל"צ לאותן המוזהרין עליו ואקשינן ש"מ קא"נ מצ"ל ואם איתא לימא ל"צ לאביו שמוזהר עליו ואע"פ שאמרו קטן שהגיע לחינוך מחנכין אותו למצות דילמא הכא כשלא הגיע לחינוך, אלא דק"ל ממתני' דקטנה בת ישראל שנישאת לכהן דהא התם ודאי משמע אפי' בשהגיעה לחינוך ואפ"ה אקשינן בגמרא וליכול קא"נ הוא, ובנדה פרק יוצא דופן נמי איבעי' לן מסל"א דאו' או דרב' ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה כו' אלמא אפי' במסל"א אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו שם גבי מסל"א ל"צ לאותן המוזהרין עליו ואקשינן ש"מ קא"נ מצ"ל דאלמא דמאן דאמר א"מ אפילו במסל"א קאמר וצ"ע עכ"ל והנה דבריו תמוהים בין למתקשרות הדברים כמובן ועוד דמעיקרא הסיר קו' מפרק יוצא דופן דלא נודע במאי והסיב קו' מקטנה בת ישראל דאקשינן בגמרא וליכול והוא תמוה דליתא שם כלל בגמרא קו' זו על קטנה רק על חרשת ובחרשת לא שייך כלל הגיעה לחינוך לכן נראה לפענ"ד להגיה וכצ"ל ואם איתא לימא ל"צ לאביו שמוזהר עליו אלא ודאי דאין לחלק כלל בין אביו לאחרים וגם קשה לומר דאע"פ שאמרו וכו' דילמא הכא כשלא הגיע [וזו דעת תוס' בפ' כ"כ] אלא דק"ל [פי' שמפני זה המציאו לחלק לבין הגיע לחינוך ובין לא הגיע] ממתני' דקטנה בת ישראל וכו' ואפ"ה אקשי' בגמרא כוונתו דהא דמקשי' בריש האשה רבה למ"ד דאין כח ביד חכמים וכו'] ואמאי וליכול קא"נ הוא [אלא משום דמשמע להו דאפי' בשהגיעה לחינוך] אלא דק"ל מנדה פ' יוצא דופן דאיבעי' מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן ואמרינן ת"ש קטנה שנדרה בעלה מיפר לה ופרקינן הו"ל קא"נ וכו' אלמא דאפי' במסל"א אמרינן הכי וגדולה מזו אמרו וכו' ל"צ לאותן המוזהרין עליו וכו' כן נראה לי להגיה והא שהכביד הקו' באחרונה לדעת תוס' מקטנה שנדרה ולא היקשה כן בתחילה לדעת הרמב"ם דס"ל לחלק בין אביו לאחרים משום דבפשטא איירי בקטנה שאין לה אב אבל לדעת התוס' דלא מחלקו בין אבי' לאחרים קשי' ביותר דאע"ג דאיכא קטנה שנעשית כיתומה בחיי אבי' מ"מ לא קשי' כל כך לדעת רמב"ם מדברי רשב"א אלו משמע דס"ל דאין לחלק בזה בין זכרים לנקיבות ועיי' במג"א סימן שמ"ג ס"ק א'

ז עיין במ"ל בפרק י"ז מהמ"א ה' כ"ז וז"ל ועיין בההיא דאיבעי' לן בר"פ הערל כהן קטן שלא נמול מהו לסוכו בשמן של תרומה כו' וסיכה לזר כפי סברת רוב הפוסקים הוא מדרבנן וקרא דלא יחללו אסמכתא בעלמא ודוק עכ"ל ונראה מדבריו דק"ל לדעת רשב"א ור"ן דבאיסורין דרבנן מספינן להו בידים ותמוה דהתם משום איסורי של הגדול הוא דמיבעי' לן שהרי כשם דאמרינן דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשינה אע"ג שמזונותי' עליו כן הדבר זה וכן מה שמעורר שם מהאי דר"פ אלו מגלחין בקטן הנולד במועד דשם ג"כ משום איסורו של המגלח והוא שהיקשה עליו מאבילות דשם ל"ש איסורי דאחרינא ואעפ"כ משמע דדמי להדדי א"ו שגם כשנולד קודם המועד מותר גם כן לגלח וכן מה שהיקשה מנידה ל"ב דתרומת ח"ל אסור לסוך לתינוקת נידה הוא ג"כ משום איסורו של הסך המטמא את התרומה. סימן ג'

א עיין נידה מ"ו ע"ב בגמ' בעלה מיפר לה ממ"נ אי דרב' דרבנן הוא אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא