זית רענן חלק א מד

מיני' דאין מצ"ל כיון דקושטא כן הוא ונלפענ"ד דבל"ז צריכין להבין דמנ"ל לס"ד לחוש ולומר שיאכלנו חי שאין דרכו בכך דילמא טעמא דחיישינן בטמא רק משום דמיית ואכיל לי', ומה"ת לנטות מפשטא ולהדורי בתר קו' ונראה כשנשים עיונינו להבין לאשורו עיקר פלוגתא דרמב"ם ורשב"א באיסורין דרבנן אם מסלב"י אם לא, במאי קמפלגי, דלכאורה מצד הסברא הפשוטה נראה דמנ"ל בין דרבנן לדאורייתא ולא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין ד"ת, רק משום דזאת מצינן בסוגי' להדי' שגם דלמאן דאית לי' בדאורייתא דמצ"ל אבל בדרבנן לכ"ע אמצ"ל וזהו גופי' טעמי מאי שהרי משמע דאפי' היכא דאית לי' עיקר מה"ת אין מצ"ל, ועי' גיטין ס"ד ע"א, אמנם בזה הטעם מבואר עפ"י הדברים שכבר נתבארו בראיות ברורה לעיל בסי' א' א"ג דמעשה קטנים בכל איסורין כמעט קט כמעשה גדולים יחשב רק שאינן בר עונשין דרחמנא הוא דחס עלייהו שלא יענשו, ולכן ס"ל דכשם דח"ר עליהם שלא יענשו, כן הדבר חובה על הגדולים לחוס עלייהו מתחילה שלא יתלכדו בחטאתם בנפשותם ולבל יחטאו, ולכן באיסורין דרבנן, דלא תיקנו איסורין שלהם מתחילה על הקטנים דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא כמ"ש רש"י להדי' בנידה דף מ"ו ע"ב בד"ה איסורא לכן לכ"ע אין מצ"ל, ולדידן דפסקינן דאפילו בדאורייתא אין מצ"ל צ"ל דעיקר הציווי להפריש את חבירו מן האיסורין הוא משום דרחמנא חס עלייהו שלא יענש חלילה, ולכן מטעם זה לחודא ציוונו להפריש חבירנו בכל טצדקאי דמצינן למיעבד כי היכא דלא ימשוך על עצמו ועל העולם בכללו עונש רב המעותד לאותו החטא, ולכן בקטן דלאו בר עונשין הוא אפי' בידי שמים אין עלינו חובה להפרישם וגם משום ערבות דגדולים ליכא כיון שהחוטא בעצמו לאו בר תשלומין ובר עונשין הוא] רק דרחמנא הזהיר אותנו דלא ליספי' לי' בידים וס"ל לרשב"א דתכלית עצומו של איסור זה הוא משום איסורו דקטן הוא כלומר שלא לגרום שע"י יחטא הקטן בנפשו) ולכן בדרבנן כיון שאין במעשה הקטן באיסורין דרבנן כלום, ולא מידי עביד ולכן מצד הדין ומצד הסברא מותרין לספות להו אפי' בידים ממש רק למאן דס"ל דבדאורייתא מצ"ל מעתה אם נימא דבדרבנן שרינן אפי' לספי' לי' בידים ומקילינן בדרבנן כל האי גם בשתי הדרגות מדאורייתא אזי חיישינן לדילמא אתו לזלזולי באיסורין דרבנן לגמרי, ומשה"ט מבואר מן הסוגי' דלמ"ד דמצ"ל בדאו', אזי גם בדרבנן לא מסלב"י, אע"ג דמצד שורת הדין אין מקום לאסור בזה, ורמב"ם ס"ל דגבול איסורו משום מעשה הגדול הוא אפי' היכא דליכא גרם להחטיא הקטן, ומשה"ט גם באיסורין דרבנן כעין דאורייתא הוא דחיזקו דבריהם דכשם דבעבירה דאורייתא אסרה רחמנא לבל לעשותו בגופו, ולבל יעשה מעשה כזה גם לאחרים דלאו בענ"ש נינהו, כן רבנן באיסורין דידהו יתהלכו במידה ובמשורה הזאת, וכשנשקול הדברים היטב נראה לכאורה כדמות ראי' לרשב"א דעיקר ועצם תכליתו של האיסור זה דלא לסלב"י הוא מפני שלא יחטיאו נפשות הקטנים ע"י שהרי למסקנא דחגב טמא אין נותנין לקטן לשחק בו משום דילמא מיית לי' ואכיל לי' אע"ג שמסרו לידו לשחק בו, ואז לא הי' ראוי' לאכילה כלל רק אח"כ שהומת ע"י הקטן אפ"ה אסור, כיון דסוף סוף הקטן בא לידי עבירה ע"י גרמא דגדול, אכן אם נימא דמשום מעשה שלו בעצמותו הוא דאסרה רחמנא הא תינח כשנעשה בכח ראשון אזי נקראת הפעולה על שמו והוא ילכוד בחטאו בפועל ההוא, ולכן כשנותן לקטן דבר איסור לידו חיישינן דילמא מיד יאכלנו כי כן מצוי והוה בקטנים, וכמו דמצינן באין פורסין מצודה ע"י במ"א סי' שין סק"ט הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חי' לתוכה חייב, אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שא"י אם יצוד אם לאו וכו' עי"ש אבל הכא שאינו ראוי לאכילה מיד רק לאח"כ כד מיית לי' ודמי לכח שני דאיתא בחולין ד' ט"ז בנעץ סכין במוכני דכד אזלי מיא בכח שני כבר נתבטלו פעולת הפועל ראשון, ודמי כאילו נשחט מעצמו, א"ו דתכליתו של איסור זה משום עוצם חטא דקטנים הוא דאתינן עלי', וכיון דסוף סוף יתלכד בזה תו אין לחלק בין כח ראשון לכח שני ונמצא לפ"ז הרי בכל אחד משני טעמים הללו יש בו להקל ולהחמיר, והא כיצד דהרי אם נימא דתכליתו של איסור הוא לבל יחטא הקטן, אזי לא מספינן לב"י אפי' בדבר שלא יבא לחטוא מיד רק בגרם ובכח השני, ולהקל כנגד זה דבאיסורין דרבנן שהקטן לא יחטא מאומה, אזי מסלב"י, אבל אם נימא דעצם האיסור משום מעשה הגדול לבד, אזי גם באיסורין דרבנן לא מסלב"י, כיון דמ"מ האיסור בתקפו על הגדולים הוא דקאי, וכנגד זה יש להקל היכא שלא יתעבד עתה מאומה רק בכח שני, דאזי נסתלק פעולתו לגמרי, ומשה"ט התלכד מעיקרא לומר דע"כ טעמא דמתניתין דאין מוסרין לידו חגב טמא משום דחיישינן לדילמא יאכלנו מיד משום דקסבר דתכלית איסורו דלא מסלב"י הוא משום מעשה הגדול, דלא חילקו התורה בין כשעושה בגופו או בגופן של ישראלים אחרים, ומעתה א"א לומר משום דמיית לי' דא"כ לא עדיף מכ"ש, ועפ"י קו מידה זו היקשה לו למקשין דאם כן אפי' טהור נמי דאיכא משום איסורי דרבנן שהרי עוצם איסורו משום מעשה הגדול הוא דאתינן עלי' וע"ז מתרץ לי' דעיקר הדבר ליתא כדקא סלקא דעתך מעיקרא אלא דעוצם איסורו לבל יחטאו הקטנים, ותו ליכא לאפלוגי בין כח ראשון לכ"ש ושפיר חיישינן דילמא מיית לי' ומשה"ט עצמו ס"ל לרשב"א דבאסורין דרבנן דל"ש לטעם זה מותר לספינן בידים, אומנם רמב"ם ס"ל דחיישינן להנך תרי טעמא לחומרא, דבכ"ש אסרינן לחומרא משום טעמא דקטן, ובדרבנן אסרינן למסלב"י משום פעולתו וכחו דגדול, ונוליד מזה דין מחודש דבאיסור דרבנן דלא חזי' לי' כשהוא חי בשעה שנתנו לידו אזי לכ"ע מספינן לב"י כמובן

ד עיין בתו' חולין ט"ז ד"ה אבל בכ"ש גרמא בעלמא הוא וכו' אע"ג דאם היה סוף מים לבא וכו': ועיין במס' שבת ק"כ דגרם כיבוי מותר וכן פסקינן, וכן לענין מחיקת השם לא נאסר גרמא, אפי' בכ"ר, ועיין בכורות ל"ד דתני' מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבילה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה ת"ל כל מום, ולכאורה י"ל דהשתא דרבי רחמנא לגרמא ילפינן מיני' לכל איסורין והא דגרם כיבוי מותר משום שהכיבוי לא נעשה מיד וכחלוקו של מ"א בסי' רנ"ב ס"ק כ', (וכן איתא להדי' בתוס' פ' כירה מ"ז ד"ה מפני, וז"ל פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות עכ"ל) אבל בדבילה חיישינן דילמא תיכף אם סילק ידו יעשה בו מום וגורם כזה נתרבה מכל מום, וקשי' דבסוגיין דעלמא אמרינן חולין מקדשים לא ילפינן ואנן פסקינן דגורם אסור בכל האסורין וכן כאן בסוגי' שאין נותנין חגב טמא אפילו לשחק משום דילמא אכיל לי' שהוא רק גרמא בעלמא), וגם לא יתיישב דגבי מחיקת השם מסתמא נעשה מיד בבאו למים, וגם לסברת תוס' הנ"ל אף את"ל דלא נעשה מחיקה מיד מ"מ כל שמקרב א"ע למים ה"ז כאילו מביאו המים עליו, והוי להו לתלות בדבר שאינו מתכוין ובפ"ר, א"ו דדוקא היכא דכתיבי עשי' הוא דפטרינן לגרמא, אפי' כשמקרב א"ע כמו במחיקה ובכיבוי, ואפי' כשעושה מחיצה של שלג רחוק מאש, אבל כל היכא דלא כתיבי עשי' אזי העיקר תלוי בכ"ר או בכ"ש וכשמקרב א"ע או לאחרים, אפי' כשסוף המים לבא הרי זה כמו כח ראשון, והא דמצרכינן ליתורא דכל מום, היינו דבקדשים אפי' בכ"ש חייבו רחמנא שהרי התם דומיא דכ"ש הוא, כן נראה לכאורה לפ"ר ועדיין צ"ע היטב ואי"ה לעת הפנאי אשים עיוני עוד בזה כי עדיין לא נתיישב בהאי דתניא היה שם כתוב על בשרו דיורד וטובל, הא למה זה דומה כנותן לתוך המים ממש, ומצאתי אח"כ בח"ר שהיקשה כן ועיי"ש שתירץ כן כיון שאין הדבר בודאי שימחוק, שוב לא נדון רק כגורם דפטרינן לי' היכא דכתיב בי' עשי' ואינו נידון כמקרב לתוך המים, לדידן דפסקינן כרב יהודה בטלית שאחז בו אור ורשב"א מהדר שם לתרוצי' אפי' לדעת הרי"ף דפוסק דלא כר' יהודה לכן צריך לדחוק קצת בזה, אבל לדידן דפסקינן כר' יהודה ושגם מחיצה של שלג רחוק קצת מן האש מותר לעשותו