זית רענן חלק א מג

סימן ב

א עיין רמב"ם פ"י מה' כלאים ה' ל"א וז"ל המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה **(מקום שתמצא בספר זה או בשאר ספרים דיני מלקות, הכונה שהיו נוהגין בדינים סמוכין וכעת בטלה הסמוכה מאתנו זה זמן רב.)** והמלביש עובר משום ולפני עור לת"מ ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל, וכן פוסק לענין טומאת כהנים בפ"ג מה' אבל ה' ה' ובפ"ה מה' נזירות ה' כ' פוסק וז"ל המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה, וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לת"מ ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר יטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו עכ"ל, ועל דברי רמב"ם הנ"ל כבר צווחו בו קמאי דקמאי ועיין בתשו' הרא"ש שכתב לרשב"א והפליא על דברי רמב"ם הנ"ל דמאיזה מקום יתחייב המלבש והמטמא כיון דאינו לוקה משום ל"ע כמו שפוסק בשניהם מזידין, ועיין בלח"מ פ"ג מה"א שהוסיף להפליא דכיון דגילה רחמנא בנזיר לפטור המטמא נילוף מיני' לשעטנז וט"כ ולדעתי הקלושה נראה דמקור דינו של רמב"ם נובע מהנך תלתא רבוין דרבי רחמנא גבי קטן דלא ליספי' לי' ושלא לטמאותן בידים ולמסקנא דפ' החרש דקאי הצריכותא וכיון שכן ילפינן מינייהו לכל איסורין שבתורה) ומשמע דהמאכיל עובר על לאו זה עצמו כמו האוכל שהרי מקרא דלא תאכל מרבינן להו, והוא דרשה גמורה כמ"ש רש"י במס' יומא דף ע"ח ד"ה אינשא וכו' גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולי' על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרי' במס' יבמות לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולי' על הקטני' עכ"ל וכן בטומאת כהני' דדרשי' מאמור ואמרת דהיינו שאזהרה הנאמרה בפרשה נאמרה ג"כ על כל גדולים אפי' מישראלים שלא לטמאות את כהנים הקטנים, וכן בדם נאמר ונאסר בלאו על המאכיל מלאו יתירה דכתיב בי', ומזה הוליד הרמב"ם דה"ה כשהי' האוכל או הכהן או הלובש שוגג, שלא ידע כלל שהבגד הוא כלאים דלא גרעו השוגגים מקטנים דעלמא דמ"ש, רק כשהיה גם הוא מזיד, אזי אינו עובר המלביש, רק משום ולפ"ע, מפני שכבר יצא הלובש מכללא דקטנים שאין להם דעת, ולכן אינו עובר המלביש והמטמא רק משום לפני עור, אבל היכא שהלבוש והנטמא שוגגים שגם הגדולים הללו ימששו בצהרים כאשר ימשש הקטן בקטנותו, לכן חיובא דמלביש את הגדול בשוגג או את המטמא לכהן כשהגיע לכלל שנותיו, והוא שוגג, כאשר ילביש או יטמא את הקטן, שעובר על הלאו דכתיב בי' כאשר עבד בגופו, איברא זהו בכל איסורין שבתורה, אבל בנזיר דאיתא בשאלה, אי איפשר ללמוד מהנך רבויים ולהכי אינו עובר המטמא, והא דמצרכינן בנזיר ליתורא דקרא מדכתיב יטמא את ראש נזרו, הוא משום שלשה טעמים, חדא כי היכא דלא לילף מק"ו מתגלחת כדאיתא להדי' בנזיר מ"ד, ועוד כי היכא דלא נילף מטומאת כהנים וכר"א דס"ל דנזיר חמור מכהן, משום שחייב קרבן על טומאתו משא"כ בכהן, ועוד דגם כשהזיר עד"ר דליתא בשאלה אפ"ה פטור המטמא, ותו ל"ק דנילף לשעטנז מנזיר חדא דרחמנא גילתה לנו בנזיר דלא מחייבינן לי' משום שעיקר אסורי' איתא בשאלה, ועוד אף את"ל דכשנדר עד"ר שווה לכל איסורי' שבתורה מ"מ ילפינן כל איסורי' שבתורה מהנך רבוין, ולא ילפינן מנזיר להקל, דכלל גדול דקולא וחומרא לחומרא מקשינן, ונתחייב בכל חומר כמו צד החמור דמקשינן לי' אומנם כן הוא לאיסור לאו לחוד ולכל חומר הלאו שבו אבל לא לענין כרת דקראי דכתיבי בלאווין הוא דאיתרבאי, ולא לחומר כרת וחטאת, וראי' מדלא נאמר בהנך צריכותא דס"פ חרש דדם לא אתי' מנייהו שיתחייב כרת, א"ו שגם השתא דכתיב גם גבי דם גופא לחומר האיסור ולענין לעבור בלאו בלבד הוא דכתיב, וראי' לעיקר הדבר הנ"ל דילפינן לכל התורה כולי' שיתחייב המאכיל כאוכל באותו הלאו עצמה דכתיב גבי האוכל והעושה התועבה ההיא מירושלמי ר"פ כ"ש ע"ב בהא דפליגי ר"א ור"י התם דר"י כדחזקי' ס"ל דהיכא שנאמר לא יאכל בציר"י הוא דאסור בהנאה, וז"ל שם מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין, מתניתא מסייע לר"א לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל, ואתה אומר לעשות את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסרו בהנאה, וכשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ הי' למדנו שהוא אסור בהנייה מה ת"ל לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשי' ר' יצחק אומר אינו צריך ומה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה בהם את המאכיל כאוכל ומה ת"ל לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנייה כגון כן כתיב לא יאכל הא מלא תאכל לית שמע מינה כלום והדא מסייע לר"י ע"כ הרי דילפינן משרצים לחייב את המאכיל כאוכל, וירושלמי הלז ראי' לדברי רמב"ם דפוסק בפ"ג מה"א דלמסקנא קיימי הנך רבויין לדלא מסלב"י, ודלא כדעת הטור, ואפ"ל דס"ל לטור דזהו גופי' טעמא דר' אבהו דלא יאכל אתי לחייב את המאכיל כאוכל ולא יליף משרצים משום דלמסקנא אמרינן דהנך רבויין להזהרה אתי וכיון דאיכא ב' כתובים א"מ ואנן פסקינן כר"א ולא כר' יצחק דס"ל כחזקי'

ב יש לספק בחולה עני שכל הרופאים אומרים שאין לו רפאות תעלה בקרב הרופאים זולת כשיסע למקום בית נכאות במקום קבוץ רופאים רבים ומומחים גדולים יחד, וזולת זה הוא בסכנה עצומה, וקבעו לו עת ידוע שביום ההוא יבא שמה לבית רפאות ולא יאחר מעגלותיו, שבאם יאחר יתיישן חליו, בשגם המה לא יועילו, ומכר העני את כל אשר לו ולקח במחירם עגלה וסוס לנסוע שמה, וא"א לו שיבא שמה על יום התעתדו לו, בלתי שיסע גם בשבת קודש ולא ינוח, ומדי עברו בקרב מקהלת ישורון ביום עש"ק לעת ערב לדרכו הנחוצה, אף דמצד המשורה ונכונה, הוא שקהל ההוא יחזיקו את החולה העני אצלם ביום ש"ק, וישלחהו אח"כ על הב"ד למען שיבא בקרב בית תעלה ביום הנועד, אולם אם לא עשו כן, והניחוהו לנסוע לדרכו ביום ש"ק, אם חטאם גדולה ואשמתם רבה, שבעבור בצע הכסף הניחוהו לחלל את השבת או לא, כיון שהוא עשאו משום סכ"נ, ונ"ל דמצד עיקר הדין אין הדבר חובה כ"כ, והעיקר בזה רק משום ג"ח דמסתמא נפשו עגומה עליו, על קשות ימיו שבא לכלל זה וגם מצד קידוש השם, והטעם כיון שהחולה עובר בחילל שבת באונס גמור דפטור ומותר הרי לא גרע מקטן אוכל איסורין דאין מצ"ל, ועוד עדיף ממנו, דקטן מיהת עבירה קעביד, כמ"ש לעיל בסי' א' אות ג', וראי' לדברינו מדברי נ"י ר"פ האשה רבה וז"ל ועוד דבירושלמי דמס' נזיר פירשו להדיא דקורא ואחרים עונים אותו זהו שהכהן הבא ליטמא קורא לאחרים לקברו ואין עונים אותו, ולפיכך אמרה התורה שיטמא לו הכהן עצמו, ואפי' הי' מוצא אנשים לקברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה עכ"ל הרי אע"ג שהוא בעצמו אפשר לו להשכיר אחרים אפ"ה אינו מחויב כיון דכמו שהוא לפנינו מוטל עליו לקברו משום כבוד הבריות, ואע"ג שהוא עצמו מוטל עליו לעשות כל טצדקאי דמצי למיעבד וליתן כל אשר לו ולא יעבור, זהו משום דקמי שמיא גליא, דכל שאיפשר לפדות עצמו מידי סכנת נפשות, לא נכנס כלל בסוג אונסא לפוטרו, מטעמא דאונס רחמנ' פטרי' אבל היכא שקרהו מקרה בסכנת נפשות, ואין בידו לפדות את עצמו מחילל שבתות אזי גם על אחרים אין הדבר חובה להפרישן ע"י הוצאה מרובה רק מצד גמילות חסד וקידוש השם

ג עיין במ"ל בפ' י"ז מהמ"א ה' כ"ז שהקשה על הרשב"א דס"ל דלדידן דפסקינן דאין מצ"ל בדאורייתא אזי בדרבנן נחתינן חד דרגא ומותר אפי' למלב"י בס"פ ר"ע בשבת דמקשינן א"ה אפי' טהור נמי וכו' דהא כל איסורי' אינו אלא משום בל תשקצו שהוא רק מדרבנן כמ"ש הפוסקים ותרוצו שם דחיקא טובא דנימא דקו' הגמרא בפשיטות קאי דנפשוט