זית רענן חלק א מא

כסף הוא וכו' וכהנה רבות בש"ס ובפוסקים ומעתה לפ"ז יש לפנינו שני דרכים להיישיר העיקרים המיוסדים לנו למסקנא ויהיו תואמים יחדיו עם תלתא רבוים דרבי רחמנא הדרך הא' המבואר להדיא בש"ס דרבוי' דקראי אתיא דלא ליספו בידים וכן הדין בכל האיסורין שבתורה דא"ל כיון דאיכא שלשה כתובין אזי מן הדין דבכל התורה מספינן בידים דנגד זה איתא צריכותא דגמרא ואין להקשות כקו' המזרחי הנ"ל דנכתוב רחמנא טומאה ודם ונייתי שרצים מינייהו [דהשתא איכא מיהת שני כתובין דפסקינן אנן ג"כ דא"מ] דתירוצו דמהרש"א יעלה במישרים דמאי להנך תרתי דמייתי לידי כרת דגם בטומאת כהנים שהן בלאו מ"מ איפשר לגרור מזה ח"כ על ידי מעשה הקודמת שנעשה בפועל ולכן ילפינן מינייהו דלא לספינן להו בידים בכל איסורין שבתורה ואין מצווין להפרישן אולם בזה האופן ההכרח להוציא את הרבוין מפשטותן ולאוקמם בכה"ג כמבואר בב"י הנ"ל הדרך השני דרבויין דקראי איירי כפי פשטותן וכדמשמע מאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דהיינו ע"י אמירה והגדה להפרישן ומ"מ הדינים מצומדים דבכה"ת כולה אין מצווין להפרישן משום דאיכא שני כתובין דא"מ לכל איסורין דהא בסגנון זה נפלה הצריכותא בכללו דעדיין תיקשי כקושי' המזרחי הנ"ל דנכתוב לטומאה ודם ונייתי לשרצים מינייהו, ותירוצו דמהרש"א לא נאמר ולא נשנה באופן זה דאיזה חומר יש למצוא בטומאה משום דמביאה לידי כרת דמאי איכפת לי' לגדולים בזה ודי להם למחות בהם במה שעושין לפניהם ולא להתגולל ולנפול עליהם בגרמות המסתעפות ע"י אחיזת עיניהם לבד, והשתא דלמסקנא ישנם לשני דרכים לפנינו ועפ"י שניהם לא נצא ממוסדת העיקרים הנכונים לנו לדינא כמלא החרדל אזי מוטב לנו להניח הרבוין בפשטותן דאתי' להפרישן בהנך תלתא ואזי ממילא נסתלק הצריכותא ואיכא לכה"פ ב' כתובין דסוגיין דסתמא דש"ס דגם מב"כ אין מלמדין והא דלא נבחר גם לתלמודא לאוקמי בדרך זה היותר נכונה היינו משום דנמשך ואזיל בתר מעיקרא, דלא ידע אלא מחדא רבוי', דא"א לאוקמי בלהפרישן כקושיתם דנלמוד ממנו לכה"ת, וכמ"ש בב"י, ולר' יוחנן דמספ"ל אם מצ"ל אפ"ל דס"ל כר' יהודה בסנה' ד' ס"ז ע"ב דש"כ מלמדין דלמסקנא נסתלק הצריכותא רק מחדא וכנ"ל, עוד שם בב"י שהקשה דנכתוב רחמנא בנבילה וטומאת כהנים ונייתי שרצים ודם מק"ו מנבילה, דהרי ליתא אלא בלאו, ואפ"ה אסורין דלא ליספו בידים דם דבכרת לא כ"ש וכן שרצים נילף ג"כ מנבילה מק"ו שהן בכ"ש משא"כ בנבילה ויש לדחות דלא מצינן למילף לדם דאע"ג דבכרת, כיון דנתרבה שיעורא לרביעית משא"כ נבילה וטומאת כהנים שהן בכזית וע"כ אפי' בעצם כשעורה דכל שהנזיר מגלח עליו הכהנים מוזהרים, [ועיי' שבת ע"ז ע"א ע"כ ל"ק ר"נ הכא דבעי רביעית אלא ביין דקלוש אבל בדם דסמוך כזית לא בעי רביעית, הרי דברביעית איכא טפי מכזית קרוש] ועוד שגם בזה שייך תירוצו דמהרש"א דמה להנך שמביאין לידי כרת משא"כ בשרצים וכמש"ל, דבשאר שרצים אינן מטמאין והא תינח למאי דמוקמינן למטמאין בידים וכמש"ל

ג עיין בא"ח סי' שמ"ג בהג"ה דמביא דעת תוס' בפ' כ"כ דף קכ"א דבקטן שהגיע לחינוך מצווין גם אחרים להפרישן, ויש לספק אם הוא מדאורייתא, ובפשטות נראה שאינו אלא מדרבנן כמו בחינוך דמצות, אולם כשנדקדק נראה מדברי תוס' עצמן שהוא מדאורייתא, וז"ל שם בד"ה ש"מ קטן וכו' וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנוי' כשהגיע לחינוך, ושם ביבמות לא נמצא אלא תרי פרכי דפרכינן מקטן חדא מהאך דשבת וחדא מרבוי' דקראי, והנך רבוי' דקראי דרשה גמורה נינהו ולא אסמכתא בעלמא כדמשמע להדי' מפשטא דמילתא וכן הוא להדי' בפרש"י ביומא דף ע"ח ע"ב בד"ה אינשי וז"ל גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשוה להם בידים דבר האסור כדאמרי' במס' יבמות לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים עכ"ל, וכ"מ להדי' מרשב"א יבמות שהבין כן בדבריהם שהרי היקשה על דבריהם וז"ל וגדולה מזו אמרו שם בפ' יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרים עליו ואקשי' שמעית מינה קטן אוכל נבלות אנחנו מצווין להפרישו, אלמא מאן דא"ל אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ"ע עכ"ל ובפשטא דמילתא נראה דשנוי' דגמרא לאותן המוזהרין עליו היינו מדאורייתא שהרי אח"כ הוא דמשני לי' לתלמודא דמדרבנן הוא ולאיסור בל יחל מדרבנן ורש"י דפירש שם מדרבנן כבר עמדו בזה כל המפרשים ודי לנו לדחוקי נפשין ולתרץ דברי רש"י ולא להוסיף ולהקשות בסתמא עפ"י פירושו ולסתור מזה פסקי תוס', א"ו שגם הרשב"א הבין כן בדבריו שהוא מדאורייתא ולהכי קא קשי' לי' מסוגי' דשם, וצריך להבין שהרי פשיטא להו דהגיע לחינוך לענין מצות שהוא רק מדרבנן, עי' במגילה דף י"ט ובר"ה דף ל"ג ועוד דמהיכא רמיזא באורייתא כיון דלמסקנא מוקמינן הנך קראי דלא מספינן להו בידים דוקא, וצ"ל דמזה גופא נלמוד כיון דכתוב בהדי' דלא מספינן להו בידים שמעית מינה מיהת שעבירות הנעשית ע"י קטנים עבירה הוא כמו ע"י גדולים, אלא דרחמנא חס עלייהו שלא יענשו כמבואר להדי' בסנהדרין נ"ה ע"ב והא הכא דקלון איכא ותקלה ליכא וכו' כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה וכו' וכיון דכתיב בקבלה חנוך לנער עפ"י דרכו מסתברא להו דבאסורין הוא מדאורייתא ממש כיון דאיסורין הנעשה על ידיהם לא נגרע מאומה מן הנעשה ע"י גדולים, ורק במצות עשה דאינן מצווין כלל, ואין בעשייתם שום תועלת רבנן הוא דתיקנו לחנך אותם כעין דאורייתא, במצות ל"ת ואי לא דרבי רחמנא דלא ליספו להם בידים ה"א דאין בעשייתם מאומה וכאילו לא נעשה ומצות ל"ת ומצות עשה שווין לגבייהו, אבל השתא נראה בעליל דשאני בין כל ל"ת שבתורה ובין המצות בקו"ע, ולכן במ"ע החינוך רק מדרבנן ותיקנו כעין דאורייתא, בכל מצות ל"ת שבתורה ולפ"ז נקל מעלינו ליישב תמיהת הרשב"א שהשיג עליהם ממס' נידה הנ"ל, כיון דמקור דבריהם הוא מרבוי' דקראי וכמ"ש, ולדעתם קאי הצריכותא גם במסקנא ומהם ילפינן לכה"ת דלא מספינן להו בידים, וכשנרד לדעת אם נוכל ללמוד מרבויין הללו גם לאיסורין שיש להם היתר, כגון לנדר ושבועה וכדומה, אזי כשנחפשה אחרי כיוצא בזה משמע מכמה סוגיות דדברים שיש להם היתר קילי אסורייהו מדברים שאין להם היתר ננקוט תרי מינייהו חדא בפסחים דף מ"ד ע"ב דמעיקרא בעי ללמוד דטכ"ע דאורייתא ממשרת דכתיב בנזיר דמה נזיר וכו' ויש היתר לאיסורו וכו' דלשאר איסורין שבתורה ליתא אלא בתרתי שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו, וגם למסקנא דילפינן מכלי מדין היקשו בתוס' שם בד"ה אלא דאכתי היכא ידעינן בנזיר דהא נזיר קל מכל איסורין שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו יוע"ש, ועוד מצינן ביבמות ה' ע"א דבכל התורה אין עשה דוחה ל"ת ועשה רק בנזיר שכן ישנו בשאלה, ומעתה ע"פ שנים עדים הללו יציבא מילתא דמכל הנך רבויין א"א ללמוד לאיסורין שיש להם היתר, ולהכי גם במופלא סמוך לאיש אע"פ שכבר הגיע לחינוך, אעפ"כ אין אחרים מצווין להפרישן, אלא למאן דא"ל דאפי' בקטנים שלא הגיעו לחינוך מצ"ל [וכאשר נבאר להלן] מפני דכשהגיע לחינוך לא גרע מהיכא דמספינן לב"י, דלא גילתה רחמנא אלא בדברים שאין היתר לאיסורן [דא"ל דגם דם יש היתר ע"י בישול דהתם טעמא אחרינא משום שנשתנה דנפסל להקרבה ותדע דאל"כ הדרי קו' תוס' לדוכתי' דאכתי בדם האברים מנ"ל דטכ"ע, ותירוצם שתירצו על נזיר לא שייכא לאיסור דם, ואנן קיימ"ל בכה"ת דטכ"ע דאורייתא] היפלא בין דם לאיסורין דעלמא, ועוד ראי' מוכרחת מירושלמי שהיקשה ר"פ כ"ש על ר' אבהו מדם ותירץ כמו תלמודא דידן, ועל חדש תירץ שנייה היא שקבע הכתוב זמן, ומדלא תירץ כן על דם דעדיף דבידו להתירו ע"י בישול ש"מ דשאני בישול שנשתנה ועוד מדלא מתרפק בי' בצריכותא דיבמות, ועי' עוד שם ברשב"א הנ"ל וז"ל שהיקשה על הא דמתרצינן מעיקרא על הא דתנן יתומה שנדרה בעלה מפר לה, אא"ב מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן וכו' אלא אי אמרת מסלד"א כר"י אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופריק וכו' מפר