זית רענן חלק א מ

יא יש להזהר מאוד הן בעודו שופך תחנונים לפני ממ"ה הקב"ה מתחילה ועד סוף ואפילו באמירת תהלים או בלימוד תנ"ך אסור לו לרוק כל היכא דאיכא שם שמים בהאי ענינא או בפסוק אחד ודבר זה אסור מצד דינא דגמרא כדאיתא בשבועות ט"ו ע"ב אמר ר"י ברוקק שנו לפי שאין מזכירין שם שמים על רקיקה וע"ש בפירש"י דרוקק קודם שמתחיל הפסוק כל המחלה ואסור מפני שמסיים כי אני ה' רפאך ומשמע שאפילו כשאינו לוחש על המכה שהרי אמרינן דלהכי אסור בלוחש מפני שאין מזכירין ש"ש וכו' וכ"מ להדיא מכל הפוסקים ועיין בי"ד סימן קע"ט ועיין בט"ז שם ס"ק ה' ו' דלדעת הטור אפילו כשמזכיר השם ואח"כ רוקק אסור לכן כל מי שיראת ה' נוגע בלבבו יזהר בזה וכשצריך לרוק ירוק לתוך מטפחת או בשולי בגדו כמבואר בא"ח סי' צ"ז וקצת קשה דא"כ מ"ש בעומד בתפלה דוקא שהרי בתפלה איכא בכל ענין וענין הזכרת השם בכל ברכה וברכה צריך לומר דעיקר טעמא דקתני בעומד בתפלה משום שדומה לעומד בפני וכו' הוא משום תחנונים שלאחר התפלה דאפשר בלא הזכרת שם שמים, ויש לדקדק על מ"א שכתב שם בס"ק ב' וז"ל נראה לי דאפילו בתחנונים של אחר התפלה אסור וכו' שהרי בע"כ צריכין לומר כן דעיקר דינא משום תחנונים שלאחר תפלה נשנה בעומד להתפלל

יב הן דבר מצוי ונוגע בא' מאבות מלאכות בשבת החמורה מאוד מאוד ושכוח בשעתי' בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה כדאיתא בבכורות דף כ"ה דכל שאורחי' בתלישה אזי לכ"ע תולש בכלל גוזז וא"ל דהיינו דוקא מחיים שהרי מילתא דפשיטא להו לרמב"ן ואשרי שם וז"ל שם ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים דלא אשכחן בי' פלוגתא בגמרא עכ"ל רק דלדעת תוס' ואשרי דהוי כמלאכה שא"צ לגופה דפטור מחטאת לדידהו אבל מ"מ הוי איסור חמור וחמורה משאר איסורא דרבנן כדמשמע בשבת דף מ"ו ע"ב כל היכא דקא מכוין איכא א"ד וה"ט משום דמלאכה עצמו הוא מדאורייתא וע"ש בתוס' וברשב"א בתירוץ השני דמשמע כמ"ש ולדעת רמב"ם דפוסק כר' יהודה במלאכה שא"צ לגופה הוי מלאכה גמורה מדאורייתא לכן באתי כמזכיר בזה למי ששכוח אצלו לבל יהיה קל בעיניו כי בדבר קל יכנוס חלילה בכלל מחללי שבתות

יג ואגב גררא באתי כמזכיר לבל ליתן לקטנים אפי' ליונקי שדים מהדברים שמוחזק בתולעים בימי קיץ דלא מבעי' לדעת הרמב"ם וש"פ (וכ"מ מתוס' דס"ל כרמב"ם בזה עיין ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה תניא שגם באיסורין דרבנן לא מספינן להו בידים (אלא אפי' לדעת הרשב"א ור"ן דס"ל דבאיסור דרבנן שרי ואיכא למימר כיון דמדאורייתא בטיל ברוב רק מדרבנן הוא דל"ב משום ברי' דז"א דכל היכא דאפשר לברר איסורו לית בי' משום ביטול וה"נ אפשר לחבוט בפת עד שיפלו המילבין מתוכו רק לגדולים גם לאחר חביטה אסור משום שכבר נתחזק בתולעים וברי' ל"ב משא"כ בקטנים לדעת רשב"א ור"ן אמנם גם בזה חלילה להקל נגד רמב"ם ותוס': בדין קטן אוכל נבלות אם מצווין להפרישו לבאר איזהו פרטים וליישב כמה קושי' שהקשו ברבותינו הראשונים זע"ז וברבותינו האחרונים: סימן א

א מתחלה נבאר בדין טומאת כהנים דלדעת רמב"ם שוה לכל איסורין שבתורה דאין מצווין להפרישם אלא דלא מטמאין אותם בידים ודעת הטור דמצווין להפרישן עי' בטי"ד סימן שע"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' קכ"ח שדעת הרב ר' יהונתן כדעת הטור בזה ולדעת הטור דפוסק בכל איסורין שבתורה דאמ"ל אם רק טומאת כהנים לחוד יצא מן הכלל או שישנם עוד איזהו איסורין השווין לטומאה ונראה דהנה מדברי הטור שם בהשיגו על הרמב"ם משום דדרשא דאמור ואמרת להזהיר הגדולים עה"ק משמע דמצווין להפרישן ויש מקום לומר שטומאת כהנים יצא מן הכלל אמנם דבריו תמוהין שהם נגד הסוגיא ערוכה בס"פ החרש והב"י בסימן שמ"ג בא"ח הניף ידו הגדולה בעוצם חריפתו ליישב דברי הטור ודעת ר"י והוא דקשיא לן על צריכותא דש"ס דאכתי קשי' דלכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתי שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה בהן הכתוב מצות יתירות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לאיסור דם שכן כרת טומאה יוכיח וחזר הדין וכו' וכיון דליתא לצריכותא אי אפשר לומר דקרא אתי דלא ליספו ודלא לטמאן בידים דא"כ הוי הנך תלתא דרביא רחמנא שלשה כתובין הבאין כאחד וא"כ יהי' מותר בכל איסורין אפילו דליספו להו בידים והא ליכא מאן דס"ל הכי א"ו דרבויי דקראי אתי להפרישן ומשום דהויין שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין מהם לכל איסורין ופסקינן דאין מצ"ל ושם בסוגי' דמקשי מכל חדא באפי נפשי' ולא ידע דאיכא עוד לרבוי אחרינא וק"ל דנלמוד ממנו, לכן הוכרח לתרץ דרבוי דקרא אתי דלא ליספו לב"י אכן למסקנא דאיכא תלתא רבוין והצריכותא ליתא הדרינן לפשטא דקרא דאיירי להפרישן ואפ"ה אין אנן מצווין להפרישן רק בהנך תלתא לחוד נמצא מבואר דל"ד בטומאת כהנים אלא ה"ה בדם ובשרצים אנן מצווין להפרישן לדעת הטור וסייעתי'

ב ועודנו נשאר לנו עוללות בראשי אמרות טהורות דמרן זקיני מלחזק תרוצו שעודנו ימררו לנו מימיו המתוקים דאיך נוכל לעלות על דעתינו שצריכותא דש"ס הוא ל"ד ומופרך ועוד דקשיא לר"י דס"ל דמצווין להפרישו והנך תלתא רבוין בע"כ להפרישן איירי והרי איכא תלתא כתובין דא"מ ולכן נראה דבוודאי צריכותא דש"ס הוא בדיוק נמרץ ודברי הטור נכונים עפ"י מוסדי הב"י דהנה המהרש"א שם דף קי"ד תירץ על קו' זו דאי כת"ר טומאה ודם ליכא למילף לשרצים מנייהו דבתרווייהו איכא כרת שהרי גם בטומאת כהנים איכא כרת אם נכנסו למקדש או שאכלו קדשים בטה"ג משא"כ בשרצים דאין בהן כרת על אכילתן דאין מטמאין במשא כדאי' בריש כלים וגם טומאת מגע דמטמאין זהו בח' שרצים דוקא וזהו כוונת דבריהם קי"ד ע"ב בד"ה משום וכו' וז"ל דבהדיא אמרינן במעילה דשרצים לוקין עליהם **(בכל מקום שתמצא בספר זה או בשאר ספרים דיני מלקות, הכונה שהיו נוהגין בדינים סמוכין וכעת בטלה הסמיכה מאתנו זה זמן רב) בכזית וכו' דאע"ג דאמרינן התם להדיא דבמיתתן לוקה עליהן בכעדשה דזהו דוקא במובדלין דהיינו בח"ש ודעת רש"י דמ"מ שאני שרצים דמצינן בהם חיוב אכילה בכעדשה ונראה להמציא בזה דבר ברור ונכון דתירוצו דמהרש"א עולה במישרים לפום מאי דמוקמינן דרבוי דקרא איירי דלא ליספו עלי' בידים ומשה"ט כשיטמאו אותן בידים ונכנסו אח"כ למקדש יש מקום להסתבך ולומר דשאני טומאה דאית בי' כרת ומש"ה החמירה רחמנא ואסרה דלא לטמאותן בידים כי היכי דלא ליתי לידי עבירה חמורה, איברא כד נקיטנא לומר דרבוי דקרא להפרישן איירי תו לא איכפת לן בגרמא דממילא דאתי אח"כ ואין הדבר חובה אלא להפרישן מאיסורין העומדין לפנינו ולא על המעותד לבא אחר זה דבשלמא היכא דעיקר הדבר נעשה מתחילה בפועל ממש אזי גם הגרמא שנתגלגל אח"כ נתגלגל בתר פעולה הקודמת ונתרבה חיוב הקדום ע"י גרמא שנסתעף אח"כ ע"י פעולתו משא"כ היכא שמתחילה לא נעשה בפועל ממש שוב אין בהגרמא אח"כ להגדיל את חיוב הקדום, ובסגנון זה מצינו בכמה ענינים נפרדים וננקוט חדא לדוגמא עי' ב"ק דף ל"ד דכיחשא וכו' משום דקרנא דתורא קבירה בי' שם דף י' ע"ב בתד"ה לא נצרכה וכו' ובנ"י שם בפ"ק שם וז"ל אבל לא הודיע לבעלים עד שסרחה הבהמה ופחתה פשיעותה וכו' ולמ"ב שומר וכו' אלא אפילו מזיק נמי וכו' הרי אע"ג דלא נעשה שומר שלו מעולם מ"מ נתגוללו כל הגרמות בתר מעשה הראשונה ואמרי' קרנא דתורך **(דיני נזקים ושומרים וכל דיני ממונות בזמן הזה נוהגים ע"פ דינא דמלכותא, ודינא דמלכותא דינא:)** קב"ב ובגורם אמרינן בשבועות לענין עידי קינוי דפטורין מקרבן דהוו גורם דגורם עי"ש דף ל"ב ועיין עוד ב"ק ס"ב הזהרי בו של