זית רענן חלק א תז

השמטה לסוגיא דכל דמקדש בסי' א אחר אות ג'

, עיין גיטין דף מ' ההוא עבדא כו' אמר אידך השתא שמעי בי רבנן כו' כן יעשה לו כו' וכתב לי' גיטא כו' ועי' בתוס' ד"ה וכתב שפירשו על שם אפטרופס ואע"ג דבעלמא אינו רשאי הכא כיון דעשה שלא כהוגן עשהו בו משום אסמכתא דקרא והרי הוא כשלו לענין זה, זהו תמצית דברי התוס' שם עי"ש ויש להבין כיון שגם בתקנה זו צריכין לבוא לכלל אסמכתא דקרא למה הוצרכו כלל תקנה זו נאמר כן מיד שלא יהנו מעשיו כלל דמשום אסמכתא דקראי חשוב כאינו שלו לגמרי הגם לדעת תוס' שם ד"ה אותו כו' דבמפקיר ליתא בתקנה זו הוא משום דמותר בשפחה אבל זה כיון שנשתחרר חציו אסור בשפחה מפני צד חירות אזי לכ"ע איתא בתקנה זו ומשום אסמכתא דקרא ונלפענ"ד לתרץ דבלא זה קשי' כיון דלמשנה אחרונה אינו ברשותו כלל לא לשום דבר כמבואר בחגיגה דף ד' א"כ על מה חל המעשה שנתנו לבנו כיון שאין לו בו אלא קנין איסור לבד והרי הוא ממש כדברי אמימר שם בלשון ראשון איסורא הוא דאיכא גבי כו', ומצאתי קו' זו בתוס' שם מ"ב בד"ה יום של רבו, ונראה על פי סברת תוס' שם בחגיגה ד"ה לא נצרכה דמידי טעמא הוא משום דאיתא בתקנתא זו וכיון שסופו לכנוס בסוג תקנה זו כדי לקיים מצות פ"ו מש"ה אין עליו מעיקרא אלא איסורא בלבד הוא דאיכא גבי' אבל לענין שלשים של עבד כיון דמת ולא נכנס בסוג תקנה זו הרי הוא שלו לכל דבר הכא נמי כיון דנתנו לבנו ולא ירדו חכמים לתקנתם כדי לקיים מצות פ"ו הרי כבר חיילי המתנה דהא חדא בחברתי' מיישך שייכי וא"ל כיון דאיכא תקנתא בעולם ע"י אפטרופס לבתר שהמציא ר"פ שם שוב תו לא נצטרך לכך כיון דסוף סוף שתחרר, ואין בהקנאתו לבנו קטן כלום וא"כ הדר יפקדו לנותן עצמו לשחררו כדי לקיים מצות פ"ו כמבואר במתניתין בח"ע וחב"ח דז"א כיון שגם ע"י תקנתא שהמציאו ע"י אפוטרופס מ"מ כבר יצא הנותן מכלל תקנה זו וכל כמה שלא נכנס האדון עצמו בכלל התקנה הרי הוא שלו למפרע כמו שמבואר בתוס' חגיגה הנ"ל, ומשה"ט מתנתו מתנה ושוב לא קשי' מה שהקשתי לעיל שהרי אם יתגלגל הדבר מכח תקנת חכמים מאסמכתא דקרא א"כ אין מתנתו מתנה הרי הדר דינו שעומד לפקוד עליו לשחררו כדי לקיים מצות פ"ו וכל כמה שעומד לכך שוב נפקע קנין ממון שבו לגמרי כמו שכתבו תוס' שם לענין ראיי' ושוב א"א לירד בו משום תורת הפקר כיון בל"ז נפקע כל קנינו משום תקנתא דמצות פ"ו דתו לית אתר פנוי על מה לחול, והוי כתרתי דסתרו אהדדי כיון דחדא בחברתי' מיישך שייכי ועיין אבל עדיין תקשה כיון שגם ע"י אפטרופס צריכין לבוא לכלל תורת תקנה משום אסמכתא דקרא יתקנו כן למפרע שיהי' כאינו שלו לגמרי טרם ששיחררו האידך, כמו בקידושי כסף ונתן גט וביטלו דאמרינן דכל שעתיד להיות כן ממילא המעות אינו שלו למפרע לענין הקידושין ה"נ נימא דכל שעתיד להשתחרר חציו ולהקנותו לקטן שאינו בסיג תקנת חכמים כדי לקיים מצות פרו ורבו יהי' כאינו שלו למפרע זהו מה שרציתי לבאר ורמזתי מזה באות ג' דא"א כלל לומר שיהי' כאינו שלו למפרע, רק בקידושין העיקר משום דקידש על דעת חכמים כדפרשנו לעיל עי"ש היטב אבל בענינים אחרים דלא שייך טעם זה לא נוכל לומר כן

בדינים מחודשים דף ב ע"ב אות ט מה שהבאתי מהרב הגאון החונה דק"ק ליסא מקורו ממ"א סי' רב ס"ק ה

מה שהקשיתי שם מעלי וורדים יש ליישב כמובן

שם ע"ג אות יא מה שהיקשתי על מ"א יש ליישב דגם בעומד בתפילה צריכין לטעמא דעומד בפני' וכו' דלא יספיק אפי' כששהה שיעור ד אמות כמבואר בסי' צב סעי' ט או כדי השתחואה עי' שבועות י"ו

בדיני כותח הבבלי דף ח סוף אות א אין לחלק לדידן בזה ואע"ג דשיאור דאיירי בי' ר"מ אין ראוי לחמוע בו ע"א מ"מ כשם דגבי שאור ל"ח מצד שא"ר לאכילה כיון שיש בו צד הראוי לחמוע בו ה"נ בשיאור ל"ח למאי שא"ר לאכילה כיון שיש בו צד שיהא ראוי לאכילה אם תשהה עוד עד שתחמיץ אבל מ"מ יש קצת עדיפות בשאור שראוי' כמו שהוא ועי' שם דף מ"ג בפי' רש"י בד"ה שיאור וכו' ולהחמיץ ע"א כמו שאור נמי לא חזו וכו' לפי ששאור ראוי' כמו שהוא ויש להקשות שם לפירש"י דלר"מ דס"ל דנבילה שאר"ל נמי עובר עליו תו אין אנו צריכין לומר גבי שאור מפני שראוי לחמוע בו ע"א כיון שלא נפסל מאכילת כלב וצ"ל דרש"י פי' כן אליבא דעולא ואליבא דר"נ דסברי כוותי' וכמ"ש בפנים אבל שאר חמץ נוקשה כגון זומן ש"צ ועמילן ש"ט ותכ"נ בע"כ צ"ל דראוין לחמוע ע"א דאלת"ה לא יקשה המ"א מפת שעיפשה דאיתא להדיא בר"ן דראוי לחמוע

שם דף ט ע"א שורה ד מרבינן מקצתו אפי' בלא צירוף כשיטת הר"י בע"ג וגם לא חולקים על ר' יקר קשי' דמ"מ לולא ריבוי השני לא ידעינן אלא ע"י תערובות וכמ"ש

שם שורה יח וא"כ שפיר קשה נשמט כיון דדריש כל גבי נזיר לס"ד דלא מפלגינן בין כל לבין וכל ומשום דדחיק להו לומר דמשמרת קא דריש דא"כ הדרא קו"ל דאשמעינן גם גבי שאור בת' כקו' לקמן בסה"ד

בדיני הואיל דף י"ג אות טו שורה יג מש"ה מיבעי' לי' תוכן כוונתי דגבי מסוכנת אי אפשר לומר איגלאי מילתא למפרע שתצא נפשה טרם גמר שחיטה כיון שתלוי במקרים המתחדשים וכמ"ש הנ"י בר"פ החולץ גבי חליצת מעוברת

בדיני מתוך דף כ ע"ד אות כא שורה נג או משום דאיפשר מאתמול דא"כ בזה לחודא חלוקא דין חרדל מבישרא אגומרי וזהו כגירסת רש"י משום דהתם לא איפשר ועוד שהרי לדעת הרי"ף ליכא כיבוי באו"נ כלל ואמאי התיר בגריפת תנור שלנו שהוי כיבוי גמורה בכאן מתחיל ומלבד זה וכו'

בדיני הכשר סוכה סי' א אות ו שורה ב הנוגע לדאורייתא אזי נחתך הדבר בתר דינא דרבנן לבד

בדיני הכשר ד מינים ה"ט דף כז ע"א סי' ג אות ה בד"ה ועיין בנ"י אין לו שייכות כאן ומשום שנשמט דיבור שלמעלה אין לו שום התקשרות וביאור וביותר שייך לעיל בסי' ב לאחר אות ד והמבין יציץ מבין החרכים משום דק"ל דא"כ בכ"ד דהי' מוציאין מיד הנתבע מדאורייתא רק מדרבנן הוי מהמנינן לנתבע וא"כ קשי' קו' הנ"י שהרי אם הי' תופס התובע של"ב הי' מהני תפיסתו וא"כ שוב אא"ל מעיקרא דמשום הב"ד הוא דהוי אתינן עלי' לזאת נחת לחלק בין היכא שנתבע למפרע כגון כשבא בעלה וכו': **(בזמן הזה דינים כאלה הולכים ע"פ חוקי המלכות כי דינא דמלכותא דינא

)** שם עב סימן ד אות א שורה ז מבואר ברש"י ב"ק קיח ע"א

שם שורה ח לתורת אסמכתא דקראי כמו שהארכתי לעיל בדיני הכשר סוכה סי' אות ג

בדף לא ע"א שורה מ"ח ואמאי הרי לא נתכוון לקנותו וא"ל דחצירו קונה לו של"מ דדווקא הכא שלא נודע לו אם הוא בחצירו ומשום זה הוא דלא כיוון לקנותו אבל היכא דידע ולא נתכוון מאיזהו סיבה שיהי' לא מהני מידי וכ"מ ב"ב דף נד ע"א בתד"ה וז"ל ואין להקשות דאע"ג דאין דעתו וכו' וכ"מ במ"א סי' רמ"ו ס"ק יוד גבי שביתות בהמתו דל"מ כשמקנה לו של"ב ואמאי לא נימא דחצירו קונה לו של"מ א"ו כדאמרן והא ל"ק ת"ל דבדעת אח"מ מהני גם כשלא נתכוון עפ"י דברי קה"ח בסי' רעה ס"ק ד: **(כל עניני מקח וממכר הולכים בזמן הזה כפי חוקי המלכות ורק לבאר דברי התלמוד הובא פה)** יו"ד

דף מ ה"ב סי' ד אות ב י"ח לתורת עדים וע"ל בתק"ע ה"ג סי' באות יד שהבאתי שם לחזק סברא זו מדברי מ"מ פ"ו מה' איסורי ביאה: