זית רענן חלק א תו

שעליהם ולא נתכוונת לזכות בהם אבל עתה כבר זכית בכסף וזהב שעליהם ושוב למ"ס ביטול גבי כסף וזהב אע"ג ששרפו את הפסילים כדינם מפני שלא נחשבו בעיניך לבטל טרם שזכית בהם רק בציפוי כסו"ז היה בכוונתך לזכות בהם ע"ד לבטלם אמנם כבר נלכדת ברשתך אשר הרעות בכוונתך הבלתי רצוי'

יד ואגב גרר נפרש בהאי ענינא דברי תוס' התמוהין בר"ה י"ג ע"א בד"ה קצירכם וכו' ומ"מ דייק התם שפיר משום אשירות שמדורות ראשונים עכ"ל ותמוה דמאי ק"ל דאע"ג דיש לו במה שזרע מ"מ בביטולי בעלמא סגי להו כמו דאית' שם להדי' ואי משום הנך דמעיקרא וכו' וגם תירוצם אינו מובן שהרי עיקר הוכחה שם קיימי מאותן אשירו' שנעבדו לאחר שניתן לא"א דהוו של ישראל ומדפלחו לעגל גלי אדעתייהו דניח"ל, וכבר עמד עליהם בפר"ד והגיה בדבר ומ"מ דחי התם שפיר משום אשירות שמד"ר, ועיקר קושיתם על קושי' הש"ס דאין א"א דשא"ש ואמאי הא יש לו במש"ז ומשום הנך א"ר דישרפו וע"ז תירצו דבל"ז דחי שפיר משום אשירות שמד"ר ולקושטא גם בזה לא יעלה ארוכה דגם בזה מהני ביטול, ולפענ"ד נראה דנוסחא דידן עיקר, ומקדם נלקטה נא תרי כללא מהתם חדא דכל אשירות שנעבדו טרם שניתן לא"א ונאסרו כבר, לא נתנם הקב"ה לאברהם אבינו, וגם הוא לא נתכוון לזכות בהם דבאיסורא לא נ"ל דליקני דאלת"ה נפלה בבירא עיקר הוכחה דר"א שם לישראל שזקף לבינה דמהני ג"ד אע"ג דלא פלח להו ומשום הנך דבהדי עגל ודמכאן ואילך משום מאן מוכח דילמא להיפך דהא דכתב רחמנא אשריהם ת"ב משום הנך שנעבדו טרם שניתן לאברהם אז היתה שלהם ואח"כ כשניתנו לאברהם כבר נעשו של ישראל ושוב למ"ב, א"ו כדאמרן ועוד נראה משם דגם כשפלחו לעגל ולא חששו אז לע"ג כלל אפ"ה ל"א שיזכו אז באותן אשירות שנעבדו טרם שניתן לא"א והטעם דכל דלא זכה המורישם גם היורש לא אפשר לזכות בהם שהיורש איננו זוכה רק במה שזכה המוריש דאלת"ה עדיין קשה דמנ"ל דג"ד מהני לעיקר העבודה של אחרים בשלו דדילמא משום דפלחו לעגל גלו אדעתיהו דנ"ל לזכות באותן אשירות טרם שניתנה א"י לא"א ולא מהני ג"ד אלא לזכות במה שכבר נעבד אבל מ"מ לא מוכח שיועיל ג"ד לעיקר האיסור במאי שעתיד לעבוד ולאסור ועי' היטב שם דף מ"ה וגם במסקנא דר"א דף מ"ח דאילן שנטעו ולבסוף עבדו לא נאסרו אלא השריגים והענפים שנתוספו אח"כ משנעבדו וקרא דאשריהם ת"ב משמע דגם עיקרן נאסר מיירי בשנטעו מתחילה לכך וקרא דאשריהם תגדעון הוא דמיירי בנולב"ע ועיי"ש בתוס' ד"ה והכא דף מ"ה ע"ב דאפי' בנטע יחור ולב"ע לא נאסר עיקר האילן ולפ"ז שפיר הקשו מעיקר הוכחתו של ר"א שם לישראל שזקף לבינה דהא בשגם נימא הכי דמהני ג"ד וגם ביטול ל"מ משום דהוי ש"י זהו דוקא כשעבד העו"ג לאותו של ישראל אבל לא כשעבד לשל עצמו דאע"ג דאוו לאלקות הרבה כשפלחו לעגל מ"מ שוב מהני ביטול כדין ע"ג של עו"ג וכיון דעיקר הדין דאשירה הוא כשנטעו מתחילה לכך, והרי יש לו במה שזרע והוא של הכנענים ועדיין תיסגי בביטול אע"ג כשנטעו הכנענים בשעה שפלחו ישראל לעגל מ"מ קשי' דאמאי הצריך הכתוב שריפה לאשירות ההם וע"ז תירוצו שפיר דניהו דיש לו במה שזרע זהו כשזרע משלו אבל אם לקח יחור מאילנות שירושה הי' להם מאבותיהם ונטעו בקרקע של ישראל דשוב אין להם שום חלק וזכות בגוף האילן שנתעבה ונסתעף אח"כ רק שכר פעולה לחוד ומשה"ט הוא דלא מהני ביטול לאשירות שנטעו מיחור של אילנות שכבר זכה בהם א"א דהיינו שלא נעבדו טרם שניתן' לא"א אבל האילנות שנטעו בשעה שפלחו לעגל מיחור של אילנות במה שנתוספו לאחר שנעבדו טרם שניתן לא"א ולקחו היחור ממה שניתוסף ונטעו הכנענים לאחר שפ"ל בזה לא הצריך הכתוב שריפה כיון דאברהם לא זכה בהם אזי גם היורשים אחריהם לא יוכלו לזכות בהם אפי' בשעה שפ"ל וכמש"ל ובזה כיון דיחור שלהם הוא הרי יש לו במה שזרע ושוב מהני ביטול בעלמא רק דמ"מ הצריך הכתוב שריפה לכולם משום דמאן מוכח ושיעור דבריהם כך הוא דמ"מ מוכח שפיר משום אשיר' שמד"ר דהיינו שלקח יחור מאילנות שמד"ר שכבר זכ' בהם א"א או אפי' מאשירות שכבר נעבדו טרם שניתנה לא"א רק משום דאולי לקח היחור מעיקרו של אילן ולא ממאי שנתוסף לאחר שעבדוהו וכיון דעיקר האילן אינו נאסר כשנטעו ולב"ע הרי כבר זכה א"א בעיקר האילן וכיון דיחור הוא משל ישראל ונטעו בקרקע של ישראל שוב אין לו בגוף האילן כלום רק שכר פעולה לחוד ומש"ה הוא דציוה הכתוב לשרפו דכיון דכולו ש"י ונטעו היחור ההוא בשעה שפלחו לעגל שוב לא מהני ביטול כדין ישראל שזקף לבינה: השמטה שייך לדין קידש בא"ה בסי' ז' אחר אות ב' בסופו

ועיין במ"ל בפ"ז מה' ע"ג ה"ט, ומשה"ט הוא דהשיג רמב"ן על חכמי צרפתים גבי א"ה שתופסין דמיהן, דאם ת"ל דמוכר א"ה בהקפה דמיו מותרין א"כ מצינו דמים לא"ה שהרי גלי קרא שהן דמי א"ה לתפוס דמיו, ה"ה גם במוכר א"ה בהקפה אע"ג דאם ת"ל שאין תופסין דמיהן מ"מ יאסרו למוכר עצמו, דאלת"ה מצינו דמים לא"ה כיון דגלי קרא שהן דמיהן א"ו דנאסרו לעצמו, אבל בשאר א"ה ניחא, אמנם ר"ן ס"ל כדעת תוס' בחולין דכל שימטי' לידו ע"י איסורא לאו ממונא הוא וההוא דב"ק שאני כמו שכ' בתוס' שם משום דע"י כך יתווך עמו, וצ"ל דקושי' הרמב"ן על חכמי צרפתים קאי בא"ה שתופסין דמיהן ושנעשה אח"כ דמעיקרא הי' שלו, לכן גם עתה עודנו לא יצא מרשותו לגמרי כמבואר בתוס' ריש פסחים דף ו' ד"ה התם וכמו שכתבנו בסי' הקדום: תושלבע