זית רענן חלק א תה

כ"ה דף מ"ח דאפילו בגידעו ופיסלו לא נאסר עיקר האילן ושפיר מתרץ לן הר"ן דרב יודא ס"ל כר"ן וכר"ע דלדידהו ל"ח מעשה זו כלל לאוסרו להדיוט וכסוגיא דלעיל דע"י מעשה כזו לא נאסר רק לגבוה

ט ומעתה נראה בעליל דלדעת רש"י ור"ן א"א לאוקמי תירוצא דר' אדא ב"א אליבא דר"נ ור"ע אלא אליבא דר"ה ועולא דכיון דשלו נאסר אפי' להדיוט שהרי ר"נ גופי' לא מצינן שיחלוק בזה שהרי כל חיילו דר"נ רק משום שאינו אוסר דשא"ש וכיון דקתני בברייתא דאונס ורצון שוים שוב ל"מ לתרוצא כר"א ב"א אלא כתירוצא דרמב"ח לעיל, אמנם ברייתא ראשונה דקתני נעבד שלו אסור וש"ח מותר מצינן לאוקמי אליבא דר"ל אפי' להדיוט וכגון שנ"ל יב"ק דשלו נאסר להדיוט וש"ח מותר להדיוט אבל לגבוה נאסרה כמו בכלים דאחז

י ולפ"ז אשכחן פיתרא היטב לדברי פסקי הרמב"ם בדין נעבד דס"ל כדעת ר"ן הנ"ל, וכיון דתניא בתוספת' דנעבד נאסרה לגבוה גם בשל אחרים ומשמע אפי' בלא מעשה כלל רק בהשתחואה לחוד' הרי יש ליתן מקום לזה גם להלכה לדידן דפסקינן כר"נ וכר"ע, וסוגי' דידן בע"כ אזדי רק אליב' דר"ה וכמ"ש, אבל אליב' דר"נ לא חשיב' מעשה כלל מה דעביד על גופו ואפ"ה מצינן דנאסר מיהת לגבוה גבי כלים דאחז, ש"מ דלגבוה נאסר אפי' בלא מעשה כלל רק דכלים דנאסרו משום תקרובת א"א אלא כשכבר השתמשו בהם אכן משום זה לא נכנסו לגדר מעשה כלל להיות להם עילוי זו לאסור גם בשל אחרים משום מעשה קלישתא כזו שלא נעשו בגופן כלום אבל בנעבד כדרך עבודתן בשלו בהשתחויה כן נמי ב"א וברייתא ראשונה דקתני שלו אסור ושח"מ, איירי בנ"ל יב"ק ולהדיוט וכמ"ש לעיל, והא דמקשינן בזבחים על נעבד לגבוה דאינו אוסר דשא"ש הקושי' קאי לר"ה ועולא דלדידהו אפי' בשלא בגופו חשיבא מעשה אפי' להדיוט, א"כ תו לא מצינן למילף מכלים דאחז דנעב' נאסר לגבוה אפי' בלא מעשה כלל ונקטינן מילתא כפשט' דאפי' לגבוה לא נאסר של אחרים רק עי"מ ולדידהו הוא דמקשי דלאחר שהקדשו אינו אוסר דבר שא"ש וליכא לאוקמי דאיירי קרא כגון דעבי' מעשה דא"כ נאסרה אפי' להדיוט ופשיטא דפטור דמחתך בעפר הוא וכמש"כ לעי' גם לא תיקשי דלדברינו הלא מיהת בבהמה שלו נאסרת אפי' להדיוט בנ"ל יב"ק ומדוע לא העתיקו הרמב"ם בהלכות, דכיון דהביא דברי רב דימי אר"י דחפר בה בורות שו"מ אסרה אע"ג דלא עשה מעשה בגוף הקרקע הנשאר רק שסילק עפרה ממנה, ועי' בי"ד סי' קמ"ה סעיף ז' ובסימן שס"ד ס"ק ב' נשמע ממילא דה"ה בבע"ח שנ"ל יב"ק נאסר גם להדיוט

יא ובזה מיושב ג"כ קושית מרן הגאון הקדוש מוהע"א זצוק"ל שהיקשה בתשוב' סי' קס"ה על תוס' ב"ק דף ע"א בד"ה בשלמא וכו' וז"ל הך סוגי' אתי' כמ"ד בהשוחט דף מ' דאדם אוסר דשא"ש בעשה בה מעשה והקשה דאמרינן התם מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שא"ר לש"ש ור"ש ס"ל במסכך גפנו דאינו יכול לאסור דשא"ש, ולמ"ש לעי' באות ח' ניחא דאע"ג דבכלאים אינו נאסר היינו משום דלא עשה מעשה בגופן ודמי לשפך לה יב"ק, משא"כ בשוחט שעשה מעשה בגופה

יב וגם בדין מוקצה ניחא דאע"ג דפוסק בה"ש כתירוצ' דר"ן דכיון דקני' לכפרה כדידי' דמי', מ"מ כיון דלכל שאר מילין וענינים בכה"ת אמרינן דהקדש כבר יצא מרשותו לכ"ד ואפי' בקדשי מזבח דקני' לי' לכפרה, לכן מסתבר לי' דקני' לכפרה לא מהני רק דבזה גם ר"נ ור"ע ור"י מודים דאוסר ע"י מעשה בגופו, דהיינו במעשה הכרחיי לצורך הנעבד או לצורך דבר שרצה לאוסרה, ואם בתקרובת אוסרה, אזי בעינן שיעשה מעשה כדרך תקרובת בזובח וקיטור וניסוך לע"ג, ואם בנעבד אזי גם כששפך לה יין ב"ק מהני לר"ה ומיקרי מעשה, אבל ע"י מעשה אחרת שאינו הכרחי לאותו דבר שאוסרה בו פשיטא דל"מ הכי יעלה ע"ד בבהמה שרצה והוא אחזה בע"כ והשתחוה לה דגם זה יחשוב למעשה, ובפירוש אית' להדי' דכגון זה לא נחשב למאומה, דבריש הסוגי' דף נ"ד ה"ד לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה, והאי דאנס בע"כ צ"ל בכה"ג שאחזה בע"כ ואפ"ה ל"מ מעשה דל"ל דאנס כגון שגזלה, דהרי לדעת רש"י בסוגי' דרבוצה דהיכא שהגביהה הרי היא כשלו, ומאי קא ק"ל שם דהא דקתני ש"ח מותר מיירי בלא הגביה וגם לא אחזה בידים, א"ו דכיון דאין המעשה ההכרחי לצורך העבודה ההיא לא מיקרי מעשה, ובלא מעשה ס"ל דאינו יכול לאסור היכא דקניא לכפרה) וכיון דבמוקצה איננו מן ההכרחיי למעשה ההיא לצורך הקצאתו רק משום דאין הקדש לע"ג הוא דבעינן שיעשה כ"ד ואין כח במעשה דהזמנה בעלמא לאסור דשא"ש

יג עיין במס' ע"ג דף מ"ה בד"ה אלההם וכו' והאריכו שם בזה אי מיקרי ע"ג או לא, וכן בחולין דף מ' בד"ה הא, וצ"ל דעיקר נפקותא הוא לענין ציפוי הר דאין מיקרי ע"ג אזי ציפוי אסורה אע"פ שהציפוי לא הי' נעבד, וכיון שהעלו דלא מיקרי ע"ג מש"ה החליטו לקמן בד"ה ת"ק וכו' דהא דאמרי' דהציפוי הראכ"ה מיירי בציפוי הנעבד וז"פ, איברא עיקר דברי' שם בד"ה ת"ק מרפסין איגרא וז"ל וא"ת אמאי מייתי ת"ק קרא דלא תחמוד לאסור ציפוי וכו' וי"ל דהכי קא מייתי דכי היכי דנוי אסורה מטעם תלוש ואע"ג דאיכא בהו חדא לטיבותא דאינו נעבד ה"נ מיתסרי ציפוי הר שהיו נעבדים אע"ג דאיכא חדא לטיבות' שהיו נעבדים מחוברים עכ"ל, ולא יכולתי לכלכל דבריהם במשפט ולהשוות הערכים הללו בחדא לטיבותא אהדדי, דנוי לתלוש התורה אסרה בפירוש אע"פ שלא נעבד מעולם, ומאי חדא לטיבותא שייך במאי דרחמנא אסרה ואדרבה היא הנותנת משום דבטל הנוי לעיקרו ומש"ה א"ר אבל בציפוי הר אע"פ שנעבד מ"מ י"ל דבטל להר עצמו דמותר אע"פ שנעבד דרחמנא שרי' וחזרתי על כל הצדדין ולא עלה בידי לתרץ דבריהם בפשטות על נכון, ולאחר העיון נראה דמקדם צריכין להבין בפשטא דקראי כסדרן דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם, לכאורה קשי' שהרי איתא שם דף נ"ג ע"ב דאשריהם תשרפון באש הוא רק משום הנך דבהדי עגל ודמי לישראל שזקף לבינה ומשה"ט צריכין שריפה ולא מהני ביטול משום דהוי ע"ג של ישראל והא תינח באשרות אבל גבי פסילים של הכנענים דנעשים בתלוש אף את"ל דנעשים מדבר מחובר שהיה לישראל ירושה מאבותיהם הלא כבר קנינהו בשינוי ואמאי לא מהני ביטול בעלמא וכמו דאמרי' שם אי משום הנך דמעיקרא בביטולי בעלמא ס"ל, ונראה דהתורה הורה לנו עיקר דינא דע"ג דצריכה שריפה אם לא ביטלה ואי לאו דכתיבי לא הוי ידעינן ואע"ג דכתיב אבד תאבדון לא ידעינן דין ביעורה כיצד וכיון דכבר כתיב כאן דין ביעורה בשריפה הדר דייקינן גבי אשירה דאמאי אמרה רחמנ' שריפה ולא סגי בביטול דעיקר דינו כבר ידעינן, ולהכי דייקינן שם מזה דין מחודש דישראל שזקף לבינה וכו' ומשום הנך בהדי עגל הוא דצריכין שריפה אבל גבי פסולים באמת מהני ביטול קודם שזכו בהם, איברא שגם אם לא זכו בהם בפועל רק שיתרצו לזכות בהם הרי הוא כאלו זכו בהם שהרי כל היכא דאית' ברשותייהו קיימי שכבר כל ארץ ישראל ירושה הוא להם מאבותיהם וכל הצבורין בתוכו קנוהו בכיבוש מלחמה וקיימי בחצרם דידהו אם יתרצו לזכות בהם ונתנה רחמנא עצה טובה והזהיר אותנו דלא תחמוד כסף וזה"ע ולקחת לך הכוונה דל"ת ע"ד לקחתם לך שתתרצה לזכות בהם פן תנקש בו שעי"ז פרשת מצודה לעצמך שהרי שוב לא מהני ביטול כיון שכבר זכית בו ונעשה הנוי שעלי' ש"י וזהו שכ' פן תנקש בו שתעלה ע"ד כשם דמהני ביטול לפסילים גופן כן נמי לציפוי שלהן, ברם הדברים דלקושטא כן הוא אם לא חימדת לכסו"ז