זית רענן חלק א תד

הוא וכמו שהקשו להדיא בחולין מ' ע"ב ולזה לא צריך קרא לרבויא אולם לדעת תוס' דסברי דלא נאסר אלא לגבוה קשה קצת וי"ל דלדעתם גם לגבוה לא נאסרה אלא מדרבנן כמ"ש תוס' להדי' ואיך אפ"ל דרבויא דקרא אתי' למידי דרבנן, ועיין בלח"מ שהקשה כן ולק"מ]

ב איברא קשי' לדעת ר"ן דחולק על רמב"ן ומתרץ עיקר קו' רמב"ן דרב יודא ס"ל דאין אדם אוסר דשא"ש דאפי' ע"י מעשה שהרי למסקנא בחולין דגם ר"נ ור"ע ור"י סברו דאוסר ע"י מעשה כרבנן דפליגי על ריב"ב היכא דל"ש לצעורי קמ"כ ודוחק לומר דרב יודא ס"ל כריב"ב שהרי אנן פסקי' כחכמים דהתם דהיכא דל"ש משום לצעורי' דאוסר שא"ש ופסקי' כרב יודא גבי ישראל שזקף לבינה ועיקר הוכחתו מתחילתו שלעו"ג הוא דמייתי לי' והדרי קו' רמב"ן לדוכתא לדידן לדינא

ג עוד קשי' דבסוגי' דרבוצה איתא לימא כתנאי ומביא שם פלוגתייהו דחכמים וריב"ב בברייתא ומשני שם דר"ה כתנאי ור"נ ככ"ע ויותר הו"ל להקשות ממשנה שלימה פ"ז דכלאים, דפליגי רבנן ור"י ור"ש להדיא ואפי' היכא דל"ש משום לצעורי' שהרי גפנו נאסר אפי' לר"י ור"ש כדאיתא להדי' בירושלמי שם אליבא דר"י ור"פ כמבואר ברמב"ם שם וכיון דגפנו נאסר תו לית בי' משום לצעורי' לדעת רש"י ורמב"ם ואין לומר דש"ה דחשיבא כמו בדאית לי' שותפות בגוה ומש"ה סברו רבנן דיכול לאסור דז"א דמידי טעמא בשותפות או משום דדמי למערב לתוס' או משום דיש לו זכי' בגוה והכא לא שייכא דזכי' ל"ש אלא בדבר דאי אפשר להפריד חלקו מחלק חבירו משא"כ הכא שהרי פסקי' דשלו נאסר ולא ש"ח הרי דמצינן להפריד בינייהו

ד גם קשי' לדעת ר"ן הנ"ל דלמה לי' לר"א ב"א לשנוי' תירוצא דידי' אליבא דר"ה ועולא דוקא דכיון דלשיטת הר"ן גם לר"נ ור"ע ור"י נאסר מיהת לגבוה כמו בכלים דאחז והרי הכא לא הוצרך לשנוי' אלא לגבוה לחוד ובשלמא לשיטת תוס' ל"ק דלקושטא קאי שנוי' דר"א ב"א לכ"ע שהרי בנ"ל יב"ק לא נאסר אלא לגבוה והא דלא פרקינהו לצורך הדיוט משום דלאו אורח ארעא כדאיתא לעיל דלדעתם שני הסוגיות משולבת כאחד רק דאגב גררא ולאלומי מילתא מייתי לי' דר"ה ועולא יליף מזה דגם להדיוט נאסרה ע"י מעשה בגופה משום דיליף מכלים דאחז בהדרגה אכן עיקר תירוצו דר"א ב"א קאי לכ"ע

ה לכן נראה לשדד ולהיישר כל העמקים הללו בדבר פשוט ומסתבר דלהכי מוקמי לי' לברייתא אליבא דר"ה ועולא דוקא דכיון דקתני איזהו נעבד כל שעובדין אותו וכו' בין באונס ובין ברצון משמע דבחדא מחתי מחתינן לי' וכשם דברצון נאסר גם להדיוט ע"י מעשה זו כן בשל אחרים דהיינו באונס דקתני ומש"ה הוא דדחיקא לי' לר"א ב"א ומוקמי לי' רק אליבא דר"ה ועולא דס"ל דבין בשלו ובין בש"ח אוסר בב"ח אפי' להדיוט עי"מ כזו אבל אליבא דר"נ ור"ע דניהו דחולקים על ר"ה ועולא הרי לא מצינן רק משום דאינו יכול לאסור שא"ש אבל משום בע"ח ל"מ דפליג עליהם וכיון שכן הרי בשלו אוסר אפי' להדיוט וכיון דקתני בברייתא בין באונס ובין ברצון דהיינו בין שלו ובין שא"ח, חדא טכסיסא אית להו ומשה"ט הוא דמוקי' לי' כר"ה וכעולא וכד דייקת תמצא דלכל הפוסקים כן הוא דשלו ושא"ח שוים היכא דנ"ל יב"ק שלדעת תוס' בין בשלו ובין שא"ח אינו נאסר רק לגבוה לחוד דמעשה כזו שאינו בגופו ל"מ בבע"ח אפי' בשלו לאסרו להדיוט אפי' לר"ה ולדעת ר"ן אפי' בשל אחרים נאסר אפי' להדיוט לר"ה ונמצא דנפקותא רבה לדינא דלדעת תוס' אפי' בבהמה שלו אינה נאסרת להדיוט ע"י מעשה כזו שלא בגופו ולדעת ר"ן אפי' לר"נ ור"ע מ"מ בשלו מיהת נאסר אפי' להדיוט]

ו ולפ"ז נראה לדעת ר"ן ורש"י דכל הש"ו לא קאי הכא רק אליבא דר"ה ועולא דסברי דאפי' עי"מ שעשאו על גופו מ"מ נאסר אפי' להדיוט ואפי' בשל חבירו קא חשיב לי' למעשה וכגון בנ"ל יב"ק וכן בדדמי לי' כגון במסכך גפנו ע"ג תש"ח דלא נעשה מעשה רק על ש"ח אבל לא עשה מעשה בש"ח ממש אפ"ה אסרו להדיוט דלדידהו לא שאני להו בין מעשה למעשה שהרי אפי' כששפך על קרניה חשיבא לדידהו כמעשה גמורה אע"ג שלא עשה כלום בגופה ור"א בא"ה הוא שחידש כן בפירושי דעולא אמר ר"י דעשה בה מעשה אסרה דהיינו שנ"ל יב"ק ואז אסורה אפי' להדיוט לדעת רש"י ור"ן אליבא דר"ה ועולא וכשתשקול בפלס מאזני' מישור תמצא שגם במסכך גפנו ע"ג תש"ח לא עשה כלום בשל חבירו שהרי לא נשתנה טעמו וריחו רק דיוקי מהדדי שהרי אפי' כשהעביר עציץ נקוב ע"ג גפנו נאסר משום כלאים כדאיתא שם מ"ח, ומשה"ט ר"ה לטעמי' דלדידי' גם כזה בכלל מעשה יחשב אמר להדי' ביבמות פ"ג ע"ב דאין הלכה כר"י ומשה"ט נמי לדעת הפוסקים דפסקו כר"נ ור"ע ור"י פסקו דהלכה כר"י בכלאים ואע"ג דר"נ מודה במקום דל"ש לצעורי' זהו כשעושה מ"ר בגופו אבל לא במאי שעשה על גופו ולדידהו כלים דאחז לא נאסרו מדינא רק לגבוה ומשום דלאו אורח ארעא הוא דלא פרקינהו לחולין וכסוגיא דלעיל וכן דעת הרמב"ם דפוסק כר"נ ור"ע ומש"ה פוסק ג"כ בכלאים כר"י

ז והנה לפ"ר יש להקשות לכאורה דמ"ט דר"י ור"ש בכלאים דהא בדאית לי' שותפות לכ"ע אוסר שא"ש וה"נ חדא בחברתי' מישיך שייכא ובשלמא לדעת תו' דסברו דשותפות אינו אלא משום מערב ניחא אבל לפי הנראה מדעת שאר פוסקים שהוא מצד שיש לאיסור זה צד חלות וכמ"ש בסי' א' קשיא, אמנם לפמ"ש לעיל קצת מזה ניחא [ועיין בבד"ה לרא"ה שמצאתי קו' זו] וזהו דדוקא כשחדא בחברתי' מישיך שייכא הוא דסברי דנאסר גם ש"ח [וכעין דמצינו בכה"ג בכמה דוכתי וכבר הארכתי בזה בסוגי' דאין אחע"א ועי' בריש ב"מ ובאחרונים סי' ק"ה ולדבריהם בשוחט בהמת חבירו לע"ג ויש לו חלק רק בעור מ"מ נאסר גם ש"ח אפי' לר"נ שהרי אם לא יאסור ש"ח גם שלו לא נאסר וכן להיפך לדעת הפוסקים גם בזה נאסר ש"ח מצד הדין אפי' לר"נ משא"כ לדעת תוס' דסברו משום מערב שהרי בזה לית בי' משום מערב [ועיין בכו"פ סי' ד' בי"ד שמביא דמשמעות דברי רמב"ם נראה דאית לי' שותפות לאו משום מערב הוא] אמנם כ"ז כשחדא בחברתי מיהת מיישך שייכא אבל גבי כלאים לר' יוחנן דפסקינן כוותי' שוב לא קשור וצרור חלקו בשל חבירו שהרי אפשר לאסור את שלו ולהתיר ש"ח וכמו דס"ל לר"י בירושלמי שם ומובא בר"ש ולפ"ז נשמע ממילא לר' אלעזר שם דיליף בק"ו שם שוב אי אפשר להפריד בין שלו ובין ש"ח ודמי לדאית לי' שותפות לדעת הפוסקים החולקים על תוס' ולר' אלעזר בע"כ צ"ל לר' יוסי ור"ש דסברי בכלאים דלא מצי לאסור שא"ש דקסברי דשותפות ל"מ אלא משום מערב וכדעת תוס' לקושטא

ח ולפום הוצעות דברים הללו ניחא ג"כ קושי' הנ"ל דלא הקשו בחולין ונימא כתנאי ממשנה דכלאים שהרי מדברי ר"י ור"ש לית לן ראי' מבוררת דלית לי' דר"ה ועולא שהרי ר"ה איירי במעשה בגופו משא"כ בכלאים וכן לר"נ ל"ק מחכמים דהתם דסברו בכלאים דאוסר ש"ח אפי' במעשה שלא בגופו משום דמצי למימר כר"א בירושלמי דאי אפשר לדידי' לאסור שלו ולהיתר ש"ח וכיון דחדא בחבירו מישיך שייכא דמו לאית לי' שותפות ור' יוסי ור"ש סברו שגם בשותפות אינו אוסר רק משום מערב וכו' משא"כ הכא דמתירין את שניהם ועי', ולפ"ז אפשר ליישב דברי ר"ן הנ"ל באות ב' דכיון דקרא דאשריהם ת"ב מוקמינן בגמרא דף מ"ה גם על השרשים שבארץ ולא משכחת לן במעשה בגופו אלא על גופן וכמו בשפך לה יב"ק גבי בהמה וכעין זה אפשר לאשכוחי גם על השרשים שבארץ ועי' בפ'