זית רענן חלק א תג

נאסר מדאו' ואפ"ה א"מ ואת"ל דקאי על שאר ע"ג בגוונא דלא נאסרה בהנאה מדאו' הרי ממילא נשמע דיש מקום לומר כן גם בדבר שא"ש דלא נאסר מדאו' ואפ"ה א"מ כן נ"ל לדחוקי נפשין כדי ליישב דברי רבותינו וכן ל"ק ממאי דפריך משחוטי חוץ דאי אמרת דלא נאסר בהנאה אלא מדרבנן ל"ש לומר בי' מחתך בעפר הוא וכמו דאמרינן דאפי' לר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש זהו דוקא כשא"ר מדאו' דיש לומר ג"כ כתירוצו דתוס' הנ"ל דכיון דאסור באכילה מדאו' ויש לו עיקר מה"ת עשאוהו כדאו' ממש שהרי אפי' במקום דעוקר דבר מה"ת בקו"ע כגון בקידושין עשאוהו כדאו' וזהו כוונת רשב"א קידושין נ"ח שהקשה קו' הלז ומבי' תירוצו דתוס' ב"ק הנ"ל ומה שכתבו בסה"ד לענין היקשא דמת ג"כ צ"ל דקאי רק על דבר שא"ש ונאסר עי"מ דאי תימ' שגם זה בכלל הקישא דמת יאסר ג"כ בהנאה ואי לא לישתרי לגמרי וכו' ועי' חולין ד' י"ג ע"ב בד"ה תקרובות דפשיטא להו דאפי' לרבנן דפליגי על ריב"ב לענין טומאה אבל בהנאה אסור מדאו' וכמ"ש דבשלו פש"ל רק בשל אחרים הוא דמספ"ל וכ"כ בע"ג ל"ב ע"ב בד"ה והיוצא ע"ש: סימן ג עיין היטב בע"ג דף נ"ד ע"א ובדף נ"ב ע"ב במה שנחלקו רש"י ותוס' בסוגי' זו ובר"ן שם ובזו יתיישבו דברי הרמב"ם התמוהים על נכון

א עיין ברמב"ם פ"ד מהא"מ בת"ה ה' וז"ל אבל המוקצה אם היא שלו והוקצה קודם שיקדיש נפסל, היקצה של חבירו או שהיקצה שלו אחר שהקדיש ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו (הלכה ו') הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור וירעה עד שיפול בו מום וכו' עכ"ל ודברי הרמב"ם תמוהין חדא שכבר הכריח הלח"מ בפ"ד מהש"ג שפוסק לדינא דכיון דקניה לי' לכפרה כדידי' דמי' שהעתיק שם דאינו חייב על ש"ח רק בחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה והרי מבואר בכמה מקומות בספרו דפוסק כר"נ ור"ע דאינו אוסר דבר שא"ש [ואע"ג דגבי קדשים שלו ל"ש משום לצעורי' מ"מ אינו יכול אלא במעשה רבה ולא בתחילת זביחה] א"ו דס"ל משום דקניה לכפרה כדידי' דמיא וא"כ אמאי פוסק גבי מוקצה דאינו אוסר לאחר שהקדשו (והא ל"ק כיון דפוסק שם ב"ה דגם במקצה שלו בעינן ע"י מעשה ואמאי אינו יכול לאסור לאחר שהקדשו דמ"מ לא עדיף ממעשה זוטא) ב' מה שפוסק בנעבד דאוסר לגבוה ומבואר בש"ס להיפך בזבחים קי"ד ובע"ג דף נ"ד ועי' בלח"מ מה שתמה גם על תירוצו של ב"י דמקורו נובע מדברי תוספת' דכיון דמבואר בש"ס להיפך איך נסמוך על התוספ', ועוד יש לתמוה על דברי רמב"ם בהלכות כלאים דפוסק במסכך גפנו ע"ג תבואתו ש"ח כר"י דאינו יכול לאסור את של חבירו ושלו נאסר, ואמאי כיון דשלו נאסר תו לא גרע מאית לי' שותפות בגוה, ובזה ס"ל כרש"י דגם ללישנא בתר' דפסקינן כוותי' דבדאית ליה שותפות ל"ש לצע"מ (ואפי' לדעת תוס' דפירשו דגם בשותפות לא נאסר של חבירו רק משום מערב, דהא תינח ללישנא קמא דאינו יכול לאסור ש"ח אפי' במ"ר לכן גם בשותפות אינו נאסר רק משום מערב אבל לל"ב דרק משום לצעורי הוא דאינו אוסר אזי פשיטא לדעת רש"י ורמב"ם דסברו דבשותפות ל"ש לצעורי' אזי בודאי אפי' היכא דלא נתערב חלקו בחלק חבירו נאסר גם של חבירו דס"ס תו לא שייך דלצעורי' הוא דעביד) וזהו פשיטא דמסכך בכלאים ל"ג ממנ"ס דחשיב מ"ר ולא עוד דאפי' לדעת ר"ח דחשיב למעשה זוטא מידי טעמ' אלא משום דהוי היזק שא"נ כמ"ש הרא"ש בחולין ורשב"א במשה"ב אבל בכלאים דהוי היזק הניכר כמ"ש תוס' ב"ב אזי לכ"ע חשיב כמ"ר, ונראה לברר וללבן כ"ז ובשפה ברורה יחדיו יכוננו, ונקדים לזה דברי ר"ן בע"ג דף נ"ד וז"ל וסובר הרמב"ן ז"ל דכל כי האי גוונא (בבהמות ישראל) כצ"ל בביטולי בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ג של עו"ג שבאה ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול כיון שע"ג זו שלא מדעת בעלי' נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של ע"ג הכ' נמי הוי כשלו לענין ביטול הלכך קודם שלקח' ישראל מן העו"ג בביטול בעלמ' סגי לי' והזקיקו לומר כן מדאמרי' בגמ' אר"י א"ר ישראל שזקף לבינה וכו' ובא העו"ג והשתחו' לה אסורה כלומר משום דשליחותי' דישראל קעביד ואמרי' עלה מנא לן דאסורה א"ר אלעזר כתחילתה של עו"ג דאמר רחמנא וכו' מכדי ירושה היתה להם מאבותיה' ואין אדם אוסר דבר שא"ש אלא וכו' גלי' דעתייהו דניחא להו בע"ג והא"י שליחותא דידהו עבד ומקשו עלה ומאי ראי' דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותי' הרמב"ן ז"ל דאפ"ה הוי סגי בביטול וכמו שכתבתי ועקר קושי' ליתא דאפשר דר"י סבר דא"א אוסר וכו' ואף דינו של הרמב"ן ז"ל נראה לי כן אלא אף בזו אין לה בטילה עולמית דכיון דמכלים דאחז מוכחין דאף להדיוט אסורין מדאמרי' גנוזים ול"א דליפרקינהו ולפקינהו לחולין וכמו שכתב רש"י ז"ל ע"כ אית לן למימר דאבני מזבח וכו' מש"ה גנזום ולא שיבטלום משום דלא סגי להו בביטול דהשתא לית לן מאי דשנינן לעיל בגמ' דכיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאישתמישו בהו להדיוט דאם איתא דס"ל הכי היכי מוכחין מכלים דאחז דעשה בו מעשה מתסר אפי' להדיוט דילמא מהאי טעמא הוא א"ו כדאמרן וכ' עכ"ל ודברי קדשו עודנו צריכין ביאור קצת שהרי גם לדעת הר"ן דלא מהני ביטול זהו דוקא בשל ישראל עצמו אבל בשל כנענים פשיטא דלכ"ע הוי מהני ביטול וא"כ אכתי קשי' באבני מזבח כיון שכבר חיללו ונעשה שלהם כמו שפרש"י שם אמאי לא ביטלום דע"כ לא פליגי ר"ן והרמב"ן אלא בשל ישראל דלדעת רמב"ן אמרי' דכשם דנאסרו ע"י מעשה אזי נחשב ע"י מעשה ההיא כשלו ור"ן חולק ע"ז דמ"מ כיון דלא קנאו לגמרי ועודנו לא יצאו מרשות בעלים הראשונים מש"ה ל"מ ביטול אבל באבני מזבח שכבר קונהו לגמרי קודם שאסרום אזי הדין פשוט מצד הסברא דלית מאן דפליג דמהני ביטול והר"ן מביא עיקר ראיתו משם דלא מהני ביטול לכן נראה עיקר שהר"ן חולק בזה ע"ד תוס' דלדעתם שני המאמרים דהיינו לעיל שהביאו ראי' מכלים דאחז לכלים ששימשו בב"ח וסוגי' זו שהביאו ראי' לדברי ר"ה דאוסר עי"מ מכלים דאחז אזי לדעת התוס' נראה בעליל שהשליבו שני המאמרים יחד ואזדו אליבא דחד לכן חידשו דהא דמוכיחים לקמן דנאסרו אף להדי' אזדו בהדרגה דאם במעשה זוטא שלא בגופו נאסר לגבוה אזי במעשה בגופו אפי' בכ"ש נאסרו אפי' להדיוט, אבל הר"ן ורש"י יש להם שיטה אחרת בזה לגמרי דסוגיא דלעיל דמביא ראי' מכלים דאחז לכלים ששימשו בב"ח אזלא אליבא דר"נ ור"ע ור"י ואליבא דר"י ב"ב דסבר דאינו אוסר דבשא"ש אבל לגבוה מיהת נאסרו והא דלא פריקנוהו וישמשו בהם להדיוט משום דלאו א"ע הוא אבל סוגיא דלקמן אזדו לי' אליבא דר"ה ועולא ולדידהו כלים דאחז נאסרו מדינא אפי' להדיוט וכן בניסך לבהמה יין בין קרני', נאסרה להדיוט לר"ה שהרי בזה מביא דעת רמב"ן ודעתו אם מהני ביטול בכה"ג] שהרי ראב"ה מביא ראי' לתירוצו מכלים דאחז ואם אמרת דבכלים דאחז הוי מ"ר יותר מנ"ל יב"ק אכתי מנא לי' דנ"ל יב"ק נאסרה כלל אפי' לגבוה [שהרי לדעת ר"ן קיימינן דלא ניחא לי' בסברת תוס' דלימודא דר"ה ועולא אזדי בהדרגה] א"ו דשניהם שוין וכשם דכלים דאחז נאסרו להדיוט ה"ה בנ"ל יב"ק, וכיון דהוכיח מכלים דאחזי שבקינן לגמרי לשנוי דר"פ דלעיל ובזה יתורץ לדעתם אמאי לא משני בזבחים קי"ד גבי נעבד דאיירי בעשה בה מעשה וכתירוצו דר' אדא בא"ה הכא משום דא"כ הרי נאסרה אפי' להדיוט, ופשיטא דפטור משום ש"ר דכיון דנאסרה להדיוט מחתך בעפר