זית רענן חלק א תב

רשותא דהקדש משעה שחל עלה שמא דא"ה וכיון דנסתלק רשותא דהקדש בסופו הרי שלא נגמרה השחיטה כלל בשל הקדש תו א"א לחייבו משום תחילתו על ששחט קדשים בחוץ כיון דלא נשאר שמא דהקדש עד סופו וטרם שנגמרה הזביחה כבר יצא מרשות הקדש לגמרי [וגם אין בו משום מעילה שקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מה"ת וכ"כ דלא נשחטה בפנים כאילו מיקטל קטלה כדאיתא במעילה דף ב' ע"ב בתד"ה ורבה [וזהו שרימז לנו רש"י בהמתקת לשונו הקדוש בד"ה ועולא וז"ל מכי שחט בה פורתא פקע שם קדשים מינה דוק ותשכח שאין לזוז ממה שכתבנו בעזרת הי"ת ולא דמי לפ"א דס"ל לרש"י לעי' ך"ט דאע"ג דנפסלה במלאכה בסוף השחיטה דש"ה דמ"מ לא יצאה מרשות הקדש עי"ז וככחה אז כן עתה לכה"ד רק דיצאה מהכשירה להזאת אדם וכלים ובסברא זו הוא דפליגי רש"י ור"ת דר"ת ס"ל כיון דכל עניני טומאה גבי עוסקי בפרה חידוש הוא ע"כ לא אשמעינן רחמנא אלא כשנשארת בהכשירה וכל חוקי תורתי' מתחילה ועד סוף ורש"י חולק בסברא זו דכל כמה דלא יצא מרשות הקדש לכל דבר אזי גם לענין טומאה נשארת בחוקי פרה ולא פקעה הטומאה שנטמא בתחילת זביחה ומ"ש תוס' ב"ק כיון דנאסרה בתחילה תו לא חזי לפאה"מ הכוונה כיון שנעקר שמא דהקדש לגמרי ולישנא קייטא נקט וכדמורגלא בי' בלישנא דגמרא ומה שהקשו שם בחולין שנב"ע הוא נמי על סוג הלז דכיון דנאסרה בהנאה ונעתק שמא דהקדש ממנה מכ"ש שלא יחול עליו תו שמא דהקדש במאי ששחטו בפנים ואמאי חייבו רחמנא משום חב"ע דמידי טעמא אלא מפני שהחל רשותא דקודש ע"ג חולין שלא הוקדשו והרי כיון שנאסרה בהנאה תו לא חיילי רשותא דהקדש עליו ובזה יתיישבו על נכון כל קושיות הנ"ל דקושיות הש"ס לא קאי אלא ר"ה דס"ל דנאסרה בהנאה דכשם דאמרי' בי' דלאו דמרי' קא טבח ה"ה דנשמע ממילא דיצא מרשות הקדש אבל במה דנפסלה להקרבה לחוד לא נפקע חיובו שנתחייב מתחילה וזה נכון וישר למעיין בצדק) ובזה יתיישב לן ממילא גם קו' ראשונה שהקשה שם בתחילה על רש"י דס"ל גבי פ"א דוקא כשנתקלקלה בשחיטה א"כ מה קושיא לר"ה משב"ח דמחתך בעפר שהרי גם בע"ג מיקרי זביחה גבי או"ב וכמ"ש תוס' ב"ג ולדברינו ניחא דהכא בש"ח גם רש"י מודה כיון דנפקע שמא דהקדושא ממנה בסופה אזי הסברא נותנת דאין לחייבו משום שב"ח

יב ועי"ש מה שתירץ הגאון הקדוש הנ"ל לדעת רש"י דס"ל לעיל דוקא בנתקלקל בשחיטה עצמו הוא דפקעה השחיטה למפרע הא דמקשי בש"ח מ"ח בב"ה אע"ג דגם בע"ג מיקרי זביחה ה"ט משום דאמרי' בפסחים דתיקון להוציאו מידי אמ"ה ואליבא דר"י בשבת קו צריך להיות התיקון מיד וכיון דמפרכסת אסורה לא תיקן מיד אלא בע"כ צ"ל דאתי' כר"ש דמחייב בצריך לכלבו ואצל"א ולא צריך להיות התיקון מיד וכיון דאתי' כר"ש מקשינן דמחתך בב"ה דר"ש לטעמי' דס"ל כל העומד לשרוף כש"ד או משום דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש הנה תירוצו נכון לשיטה בפ"ע אבל שיטת רש"י עדיין לא נתיישב שהרי רש"י ס"ל בשבת קו דלר' יודא הוא דלא מחייב בחו"מ אלא בצל"כ ואצל"א ולר"ש חייב בחו"מ אפי' כשלא תיקן כלום ונמצא דאתי' כר' יודא לדעת רש"י [ואין להקשות לדעת רש"י מאי מקשינן בפסחים מאי תיקון דילמא אתי' כר"ש דז"א דא"כ מהדרי קו' תוס' לדוכתי' הכי מנינא אתי לאשמעינן וצ"ל כתירוצם דאשמעינן אע"פ שלא תיקון אלא להוציא מאמ"ח, ש"מ דאתי' כר"י דלר"ש פשיטא דחייב אפי' כשלא תיקון כלום] אבל עיקר תירוצו שגבה ממני דא"כ דקו' הש"ס קאי לר"ש ולדידי הוא דהוי כמחתך בעפר מה מתרצינן דאיירי באומר בגמר זה"ע דהא לר"ש גם בכה"ג הוי שחיטה שא"ר שהרי בב"ק דף ע"א מאן חכמים ר"ש וגם התם איירי למסקנא בגמר זביחה דלר"ש כ"כ דלא הותרה באכילה אפי' לאחר גמר זביחה אין שחיטה עלה לב"ד ע"ש מה שהקשה על תוס' ב"ק וז"ל ויעוין ב"ק ע"א בתוס' בד"ה בשלמא הך סוגיא אתי כמ"ד אדם אוסר דשא"ש וכו' אבל באמת דברי תוס' שם תמוהין דהא כתבו שם דמיירי דנתן רשות לשלוחו לשחטו לע"ג ולגבי הבעלים הא ה"ג קנינהו בגמרי שחיטה דהוי ש"מ ומש"ה נאסר בגמר שחיטה מטעם תקרובת ע"ג והארכתי בזה במ"א עכ"ל ולא אדע מה ק"ל כיון דלא קנהו אלא לאחר גמר מעשה דקודם ג"מ לא הוי שינוי לקנותו בכך כמ"ש תוס' שם ותו לא עשה מעשה כדי לאסרו ואנן בעינן שיהי' שלו עד שלא עשה מעשה האוסרו וראי' מפורשת מתוס' בסוגיא זו שחלקו על רש"י דס"ל דרבוצה דוקא אלא אפי' היכא שהגביה ושחטה מ"מ לא נאסרה אע"ג דמתה וקנינה בש"מ כיון דלא קנינהו טרם שעשה מעשה האוסרו ומסתמא כיון לזה במאי שסיים ובמ"א הארכתי בזה

יג עיין ב"ק ע"ב ע"ב בתד"ה דאי ס"ד וכו' ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת אסור בהנא' מדאו' וכו' ומיהו י"ל דאפי' לא אסרה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפי' קידש בו א"מ כדתנן בתוספתא המקדש וכו' בעורות לבובים וכו' אע"פ שקידש בדמיהן א"מ וכו' יעו"ש מסקנת דבריהם דמספ"ל בזה, וק"ל שהרי אית' להדיא במס' ע"ג דף נ"א ע"ב אם אינו למקומות וכו' תניהו ענין לכלים ופרש"י דאיירי במשמושין ותוס' שם נ"ב ריש ע"ב בד"ה כיון חלקו ע"ז ופירשו שם דאיירי בכלים של תקרובות והרי מפורש בקרא דאסורין בהנאה דכתיב אבד תאבדון, ועוד דמיבעי' להו בתקרובת של אוכלין כיון דאיסורי' לא בטיל כדה"ג וכו' טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור דאורייתא ל"ב טומאה דרבנן בטיל, ומדלא מיבעי' להו לענין הנאה ש"מ דאסור בהנא' מדאוריי' ועוד דבחולין דף קי"ו כתבו להדיא דאסור בהנאה מדאוריית' שהרי הקשו התם בד"ה חדא, דהוי מצ"ל תקרובת ע"ג יוכיח וז"ל וכ"ת מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן ומצאתי אח"כ בשעה"מ בפ"ב מה"א שעמד על דבריהם בקו' השנית הנ"ל, לכן נראה דהא דמספ"ל הכא בתקרובת היינו דוקא בדבר שא"ש, ומקור הספק בנוי' על דבריהם בע"ג נ"ב ע"ב בד"ה ברוך וכו' וז"ל והא דמייתי מההיא קרא לקמן למילתא דעולא דמיירי אף להדיוט כדמוכח בחולין פ"ב הכי מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנה הכלי א"כ במעשה רבה יש לאסור אף להדיוט עכ"ל כיון דבמעשה זוטא לא נאסר אלא מדרבנן לגבוה כדמשמע מפשטות הסוגיא דהתם וביותר מפרש"י שם) שהרי ילפי' מיני' לכלים ששימשו בב"ח דקנסינן בהו לאוסרן לגבוה ונשמע מזה דגם במ' בג' להדיוט ג"כ אינן אסורין אלא מדרבנן אלא משום דאכתי יש מקום לומר דבמעשה בגופו נאסר להדיוט מדאורייתא לעולא ולר"ה והכי אודי ליה למודי דעולא דלולא דבמעשה בגופה אוסר בדבר שא"ש מדאורייתא מנ"ל לרבנן להחמיר במעשה זוטא לגבוה בדבר שא"ש כיון דליתא כוותי' בדאוריי' ומשה"ט הוא דמספ"ל בב"ק בזה בתקרובת אם אסור בהנאה ולמודי דעולא אזדי בהדרגה וכדכתיבנא בפן השני א"ד למודי דעולא ור"ה אזדי כפשוטה וכשם דבמעשה זוטא לא נאסרו לגבוה רק מדרבנן ה"ה דבמעשה בגופה לא נאסרו להדיוט רק מדרבנן דדי לבא מן הדין לה"כ וכיון דהכא איירי בזובח שאינו שלו ואליבא דר"ה דאוסר גם להדיוט ע"י מעשה בגופו ואפ"ה אמרינן גבי' דלאו דמרי' קא טבח לכן כתבו מעיקר' להוכיח מזה דאליב' דר"ה דאוסר בדבר שא"ש עי"מ שהוא מדאו' דאי מדרבנן לא עדיף מחב"ע וכתבו אח"כ דמ"מ ליכא ראיה מוכרחת מפלוני דש"ה כיון דאסורה מיהת באכילה מדאו' כאשר הוכיחו לקמן לכן אע"ג דאיסור הנאה מדרבנן חשיב' כדאו' לכ"ד כמו בחמץ דאו' ושיעור' דרבנן כיון שיש לו עיקר מה"ת וכן מסביר בשע"מ פ"א מה' חומ"צ ה' א' סבר' זו והביאו לזה ראייתם מתוספת' ועיקר הדברים לפמ"ש הוא מדקתני התם לאחר שחישב כל הפרטים ובכל דבר שחל עליו איסור ע"ג כלום אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן א"מ, דמשמע דאתי לאתויה דאפי' דבר שלא חל עליו מדאו' אפ"ה א"מ והשת' אם קאי על דבר שא"ש הרי משמע להדי' דלא