זית רענן חלק א ת

וכיון דדינו דפיגול אפי' בדבור לבד לכן גם גבי כהנים אין למעשה ההוא שעובד שום הצטרפות לדיבור ההוא רק דרחמנא חייבו בהכי כשדיבר כן בשעת עבודה ולא משום שעשה המעשה אל מיטרת הדיבור ההוא דפיגולן דכהנים בפלס מאזני פיגולן דבעלים ישקל וכשם דבעלים מפגלין בלא מעש' כן הכהנים אינן צריכין להצטרפות המעשה כלל ומעתה תו לק"מ דנילף חוץ מפנים כיון שגם בפנים חידוש הוא שתתפשט דיבורא דכהנים בדבר שאינו שלהן וכשם דלא ילפי' מיני' שיתקיים השליחות אפי' בדבר שעיוות השליח כן ה"ה נמי לענין זה

ו וכשנרד לדעת בהא דפליגי הפוסקי' אם פסקינ' כר"ה או כר"נ עיקר נפקותא למסקנא דפסקי' כלישנא בתרא דישראל אינו אוסר משום לצעורי ובא"י הרי יכול לאסור לכ"ע צ"ל רק במעשה זוטא והיכא דל"ש לצעורי דלר"נ ור"ע א"י לאסור שהרי גם לחכמים דאוסרין הוא דוקא במעשה רבה וכמ"ש רש"י שם, ולכן לדעת הרא"ה דס"ל דהילכתא כר"ן ואם שחט בהמות חבירו רק את סימן השני לע"ג ובגונא דל"ש לצעורי כמובן באופן זה הוא דחידש הרא"ה דאע"ג דמותרת בהנאה מ"מ באכילה אסורה שהרי בעלמא אסר אפי' במעשה זוטא כקו' תוס' יבמות הנ"ל וצ"ל בכוונת תירוצם שם דנחשב כאילו נעשה ממילא ומשה"ט עצמו נאסר באכילה וכמ"ש באות א' שהרי למסקנא דפסקינן דבמעשה רבה אוסר היכא דל"ש לצעורי יכול לאסור תו לא הוצרכנו לומר דס"ל כריב"ח שבעלים מפגלין ותדע שהרי אנן פסקי' דלא כריב"ח ואפ"ה ס"ל דפסקי' כר"נ וכל"ב] אלא כרבנן דפסקי' כוותי' ושפיר ילפינן מפיגול דגבי פיגול רחמנא אחשבי' לכל ד' עבודת ונחשב לכל עבודה ועבודה בפ"ע למעשה רבה עי' ביצה ך"ז ע"ב רש"י בד"ה חלה שנטמאת וכשם דגבי פיגול נאסר ע"י מ"ר ה"ה נמי בחוץ היכא דל"ש לצעורי נאסר ג"כ במ"ר אבל ללישנא קמא דס"ל לר"נ דאפי' במ"ר אינו אוסר והדרי קושי' לדוכתי' דנילף מפיגול ובע"כ צ"ל דס"ל כריב"ח וחדושא הוא גבי פיגול גופא וכיון שכן תו ל"ק קו' תוס' יבמות ואין אנו אחראין לכנוס בתירוצים וחלוקים שכתבו לדברי ריב"ח שהרי ילפינן חוץ מפנים וכשם דבפנים נאסר בדיבור לבד בלא הצטרפות המעשה כן נמי בחוץ ומש"ה הסברא מחייבת דבשל אחרים לא נתפסה כלל מחשבה ודיבורא דידי' וכמ"ש לעיל בסוף אות ב' ומש"ה שפיר הקשה בש"ס ללישנא קמא משוחט בחוץ ומשנים אוחזין בסכין ועיין היטב היוצא לנו מזה לדינא דהיכא דשייך לומר דלצעורי קא מכוין אזי גם לדעת הרא"ה ור"ן מותר באכילה והיכי דל"ש לצעורי בגוונא דאיתא בסוגיא או גבי קדשים דל"ש משום לצעורי אזי במ"ר נאסר אפי' בהנאה ובמעשה זוטא כגון בבהמה ולא שחט רק את הסימן השני לע"ג אזי לדעת הפוסקים כר"ן וכר"ע והוא דעת הרמב"ם ורז"ה לא נאסר כלל ואפי' באכילה מותרת ולדעת הרא"ה דפוסק ג"כ כר"נ ללישנא בתרא נאסרה מיהת באכילה

ז עיין בי"ד סוף סי' ב' בט"ז שמיישב קו' הב"ח שם וכללות דבריו דלא נאסר משום תקרובת אלא בדבר שעושה נבילה ובלא"ה אפי' כל דהו לא מיקרי ודבריו תמוהין כאשר השיג עליו בעל נה"ך שהוא נגד הסוגיא במקומו שהרי הקשה בגמרא משוחט בשבת לר"ה ומוקי לה בחצי קנה פגום ולט"ז אפי' כששוחט כל הקנה אתי' שפיר ומכל הסוגי' משמע דאפי' בכ"ד של הקנה נמי נאסר לר"ה דס"ל דאוסר במעשה כ"ד ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה נראה בעליל שגם לר"ה דאוסר במעשה כ"ד אינה נאסרת עם המעשה בשעה שעשה המעשה ההיא רק לאחר שעשה המעשה כ"ד אזי נאסרה לאחר מעשה מיד דאלת"ה עדיין תיקשי משוחט בשבת דאמאי חייב חטאת משום שוחט בחוץ שהרי אוסרה בשעה שמשלים בשחיטות הקנה וכן ממאי דמתרצי התם באומר בגמר זביחה ה"ע מוכחי מילתא דלא נאסרה אלא לאחר כלות המעשה מידי' וגם דאפי' בשלו נמי בע"כ צריכין לומר דלא נאסרה משום תקרובת אלא ע"י מעשה ולאחר כלות המעשה כמו בשל אחרים שהרי הקשה שם לר"ה א"ה מ"א חטאת אפי' זבח נמי ללשון השני ברש"י דבזבח הוא ממון בעלים וכריה"ג דקדשים קלים מב"ה והשתא אי תימא דבשלו אוסר עם המעשה בהדי הדדי מק"ל שהרי בשלו פטור מש"ח אפי' באומר בגמר זביחה ולפ"ז כל עיקר חדושו של הט"ז הוא דלא נאסר משום תקרובת אלא בדבר שעשה נבילה ואפי' בשלו נמי וכל כמה דלא נעשה נבילה במעשה זו אין בו משום תקרובת אבל כל דבר הנידון משום מעשה גם הט"ז מודה שגם במעשה כ"ד ואפי' בדבר שאינו עושה נבילה נידון במעשה ואפי' במעשה כל דהו ומש"ה הוא דמתרצינן לר"ה בחצי קנה פגום דווקא דאזי המעשה והתקרובת בהדי הדדי הוא דקא אתי' לי' ולכן לא נאסרה רק בכלות המעשה כ"ד ומש"ה חייב חטאת גם על שב"ח אבל אם שחט את הקנה כולו דאז בתחילת הזביחה עשה המעשה כ"ד ואזי אח"כ כשמשלים לרובא אזי אוסרה עם גמר הזביחה בהדי הדדי שהרי אז נעשתה נבילה וניטל חיותה ואזי גמר זביחה ותו נידון כמחתך בעפר ופטור משום שב"ח והוא נכון וברור בכוונת הט"ז וכן למאי דס"ד מעיקרא דסימן א' דוקא ובחטאת עוף עסקינן בע"כ צ"ל דאינו נאסר אלא לאחר כלות המעשה כמובן: ח עיין תוס' ד"ה לא הוי חטאת ובמהרש"א שם ושמא י"ל דהא דנקט חטאת וכו' וז"ל וליכא לאקשוי' לפ"ז להאי לישנא נמי וכו' יעו"ש ונראה למתחילים בעיון הישר שקושיותיו עודנו לא נתכו ולא נפתרו בתירוצו שהרי גם לר"נ דס"ל שגם בגמר מעשה אינו אוסר מ"מ יש מקום לומר דנקט חטאת לרבותא כי היכי דלא נימא דגבי חטאת חשיב כשלו, ובשלו הלא גם ר"ן מודה דאוסר אפי' במעשה זוטא אע"ג דבשל אחרים אינו אוסר אפי' במ"ר, אמנם מפשטות לשונו משמע דבשלמא לר"ה נקט חטאת לאשמעינן רבותא כי היכי דלא נטעה ולומר דחשיב כשלו וגם נשמע מזה קושטא דדינא דלא נאסר בתחילת מעשה רק בגמר מעשה דוקא הוא דנאסר ומש"ה נקטי' בכה"ג וכרוך ותני בהדי שחיטות חוץ כי היכי דנשמע מזה שאינו נאסר בתחילת זביחה ומש"ה חייב על ש"ח כיון דהוה עלה תורת שחיטה עד גמירא אמנם עדיין נוכל לומר דנאסרה לאחר גמר זביחה תיכף בכלות המעשה וכן הוא לקושטא לר"פ אליבא דר"ה דדוקא במ"ר הוא דאוסר אבל לר"נ אכתי לא נשמע אלא לסלק טעותא דלא נימא דחשיב כשלו אלא של אחרים אבל בשל אחרים גופא לא נשמע מזה קושטא דדינא דאפי' בגמר מעשה אינו אוסרה שהרי מחיובא דש"ח לא נשמע רק שלא נאסרה בתחילת זביחה ואכתי איכא למימר דלאחר גמר זביחה נאסרה והוי לי' לתנא למינקט ולמיתני אח"כ והאוכלו חייב ארבעים משום ש"ח ולא משום ע"ג כי היכי דנגמור ונדע הדין בשלימות א"ו דתנא לא אתי לאשמעינן מידי בדין דבר שאינו שלו אלא גופי' דשלשה חיובי חטאת יצדקו יחד הוא דנקט ואזיל וא"כ מ"א חטאת לאשמעינן זבח סתם דבשלמא לר"פ אליבא דר"ה הוא דכייל להו לכולהו מילתא באיסור שאינו שלו בהדי שחיטה חוץ דקתני דמינה נשמע לסלק טעותא ונשמע ממילא דדוקא בתחילתו הוא דאינו אוסר ולאחר ג"ז הוא נאסר מדכייל להו בשחוטי חוץ, אבל לר"נ דאפי' בגמר זביחה אינו נאסר תו אאי"ל דנקט לי' לאשמעינן באיסור שא"ש מידי שהרי אכתי לא נשמע דאפילו בגמר מעשה אינו אוסר ותו דחיקא למימר דנקט חטאת רק למילתא קטיע

באופן אחר נראה ליישב קושיות מהרש"א הנ"ל דבריש שמעתין פרש"י דר"ה תרתי אתי לאשמעינן חדא דיצא מכלל ב"ח בתחי' זביחה וגם דאפי' שא"ש נאסר במעשה כל דהו, מכללו נשמע דלולא דברי ה"א דאפי' בשלו אינו נאסר להדיוט עד ג"ז, וכשנבקש לידע אם ר"נ ור"ע ור"י מודים מיהת בזה לר"ה דבשלו יצא מכלל ב"ח בכ"ד, אזי לדעת ר"ח דר"נ מודה בגמר מעשה דאוסר, מזה נשמע ממילא דבשלו אוסר בתחילת זביחה שהרי רק על תחילת זביחה הוא דקאמר ר"נ דאינו אוסר דבר שא"ש מכלל דבשלו אוסר בכ"ד כר"ה אמנם לדעת רש"י דלר"נ אפי' בגמר