זית רענן חלק א שצט

סימן א בסוגיא דרבוצה שייך ליו"ד סימן ד' בדין האוסר דבר שא"ש

א עיין בהר"ן ס"פ השוחט ד"ה גרסינן בגמרא וכו' וז"ל ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו לשוחט בהמות חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ג מיתסרי באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שא"ש דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוי ליה כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאלי' עכ"ל, והוא דעת הרא"ה בב"ה סוף שער א', ועי' במשמרת הבית שם שהקשה ע"ז וז"ל דאם איתא מאי קא מקשי ליה ר"נ לר"ה משוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ג חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בו סימן א' אסרה אש"ר לא לחייב מחתך בעפר הוא, ולדידיה מי ניחא דהא איהו נמי סבר דאין שחיטתו של זה אלא כנחירה ואש"ח לא לחייב דהא אמרינן אשר ישחט ולא הנוחר ומאי קא הדרינן ומותבינן מינה לר"נ ור"ע ור"י מדאוקימנא בחטאת העוף דבהדדי קא אתי הא בבהמה לא, ואי אמרת אין אדם אוסר דשא"ש אפי' בחטאת בהמה נמי ומאי קושי' אי בבהמה הא לא הוי' שחיטה אלא נחירה ופטור מש"ח לפי דברי כותב זה עכ"ל, ועי' בט"ז סי' ד' בי"ד ס"ק ד' שב"ח הקשה עליהם דא"כ מאי קושי' בש"ס משנים אוחזין בסכין על ר"ן שהרי התם לא נאסר אלא באכילה ונלפענ"ד לתרץ דבריהם וטרם נחפשה לדעת אי' ואיפוא המקור לזה אשר נבעו מצפונם לחדש כאלה ונראה דעיקר יסודם מדברי תוס' יבמות פ"ג ור"ש כלאים פ' זיין שהבאתי לעיל שהקשו מבב"ח וכלאי בגדים הכי יעלה על דעת דנימא בזה אין אוסר שא"ש ותירצו דדוקא בדבר התלוי במחשבה הוא דאינו אוסר, והנה הרא"ה ור"ן התבוננו בזה והמתיקו הדברים והוא דכל דתלי' במעשה לבד ל"ש לומר דאינו אוסר שא"ש שהרי לא גרע מנפלה מאלי' ונתערבה, אבל במידי דתלי' במחשבה הגם שהוצרך להצטרפות המעשה כיון דאם נעשה מאלי' לא שייך איסור זה רק בהצטרפות המחשבה לו יהיה כאלו נעשה ממילא והוא עומד מרחוק ונתכוון על של אחרים לע"ג דאזי פשיטא דאינו אוסר דבר שא"ש ע"י מחשבתו לבד וכיון שא"א לסלק המעשה לגמרי רק דנדון ונסב פני הדבר כאלו נעשה ממילא לכן בזביחה דבעינן דוקא כח גברא וכשנפל הסכין ונזבחה מאליה אסורה באכילה לכן כששחטה לע"ג אע"ג דלא נאסרה בהנאה מפני שנידון כאלו נעשה מאליו לכן מטעם זה אסור באכילה

ב וממוצא הדברים האלו במסילה זאת נלכה הלאה ונימא דהא תינח היכא שכוונה האוסרת נלכד ונצמד למול המעשה אשר שתהו למטרת הכוונה והמחשבה והמעשה נתלכדו יחד אמנם אם נימא דאסרה בכוונה לבד ונמצא דתו לא מצטרכינן להצטרף המעשה אל מול המחשבה לעצמותו של האיסור שהרי הבעלים עצמם יכולין לאסור במחשב' לבדה ומעתה לגבי אחרים דליתא למחשבתם כלל בשל אחרים ולית ביה מששא וכאלו לא נהייתה למחשבה זו מעולם תחשבנה אזי גם הרא"ה ור"ן מודים דמותרת באכילה שהרי לא נתלכדה המעשה בחיצי המחשבה ונידון המחשבה כמשפטה והמעשה כמשפטה, ואזי מסלקינן המחשבה לגמרי והמעשה נשארה במכנתה ובתוקפה, וכמשפט כל הזביחות דמתירין באכילה, ועי' לעיל דף ל"ב ע"ב דמוקמינן לת"ק ור"א דתרווייהו סברי דבעלים מפגלין כר"י ב"ח וס"ל דילפינן חוץ מפנים, וע"ש דף ל"ט דבזה פסקינן גם להלכה דילפינן חוץ מפנים שהרי פסקינן שם כר"י דמחשבין מעבודה לעבודה והשוחט לזרוק דמה לע"ג אסורה בהנאה, ומעתה הרי לדברי רב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין אפי' שאינן עוסקין בדבר של עבוד' כלל, ולכן גם בחוץ אוסרה במחשבה לבד ולכן בשל אחרים אינו יכול לאסור דמחשבתו כלא נחשבה כלפי חפצא דבעלים ולדידי' ל"ק תו קו' תוס' ור"ש מבב"ח וכלאי בגדים שהרי שם נאסר ע"י מעשה משא"כ בשוחט בהמות חבירו לע"ג דעיקר האיסור לא נתפס בעצמות המעשה דידי' שהרי לריב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין ונימא ג"כ דילפינן חוץ מפנים ולכן בשל אחרים דלא מהני מחשבתו מידי הסברא מחייבת דלא נאסרה כלל ומותרת באכילה דמידי טעמא דרא"ה דאוסר באכילה אלא מפני דמוכרחים לתירוצו דתוס' הנ"ל והא תינח לדידן דפסקינן שאין הבעלים מפגלין אבל לריב"ח דס"ל שהבעלים מפגלין תו לא קשי' קושי' תוס' כלל ואין אנו נכנסים כלל לתירוצם אזי לכ"ע מותרת גם באכילה

ג עוד נשיחה בזה ונרווח שמעתא דידן דלכאורה קשי' למאן דס"ל דאפי' במעשה אינו אוסר דבר שא"ש אמאי לא ילפינן חוץ מפנים והרי הכהנים מפגלין אפי' בדבר שאין להם שום צד זכות ואפי' בעולין [וגם בחטאת דאית להם חלק בבשר הרי איתא בכ"ד דכהנים משולחן גבוה קא זכו] דבין אם נימא דשלוחא דידן או דרחמנא נינהו סוף סוף אינן שלהם ואמינ' לתרץ הדברי' ע"פ דברי ר"ן נדרי' ל"ו ע"א וז"ל תנן הכהנים שפיגלו במקדש וכו' אא"ב שלוחי דרחמנא נינהו היינו שפיגולן פיגול דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול שוגג הוא דקשה לי' דבשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתי' דנפשי' קעביד וקי"ל בפ"ב דחולין דאדם אוסר דשא"ש על ידי מעש' אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתי' דנפשי' קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא שליח שויתך לתקוני ולא לעותי ודחי שאני גבי פיגול דאמר קרא וכו' הילכך וכו' עכ"ל

ד וצריכין לומר בכוונתו שגם תחילת דבריו כרוכים וקשורים במאי דסיים שגם אם נימא דשלוחי דרחמנא נינהו פיגולן פיגול משום דקי"ל דאוסר דשא"ש על ידי מעשה דבל"ז מאי אהני לן במאי דרחמנא שוינהו שליח לכל מילי מ"מ לא עדיפי ידי הכהנים מבעלים עצמן דחשיבי לגבי קדשים שכבר הקדשו כידי אחרים שהרי מקשינן משוחט בשבת בחוץ לע"ג לר"ן דס"ל דאינו אוסר שא"ש ולולא הטעם כיון דקני' לי' לכפרה וכו' גם למסקנא אינו אוסר לר' נחמן וגבי כהנים ל"ש זה ופשוט דלא מהני טעמא דר"ן משום דרחמנא שוינהו שליח לכ"מ אלא לסלק טעמא דלתקוני שדרתיך ולפ"ז בין אם נימא דשלוחי ד"נ או דרחמנא בין בשוגג בבמ"ז דפיגולן פיגול, קשי' לר"ן ולר"ע ולר"י ובע"כ צ"ל שהוא רק מיתורא דקרא דלא יחשב וכתרוצא דש"ס שם וקשי' לדידהו דא"כ בחוץ נמי אמאי אינו אוסר ע"י מעשה דכיון דגלי רחמנא גבי פיגול א"כ בחוץ נמי שהרי ילפינן חוץ מפנים וכר"י דהתם פסקי' דמחשבין מעבודה לעבודה ודוחק לומר דכולהו אמוראי שבקי לר"י וסברי כר"ל ועוד דגם לר"ל יש לומר דדוקא מעבודה לעבודה הוא דלא מסתברא לי' כלל לילף מפנים ודי בזה אם אוסרו במעשה זו ששלטו בו מחשבתו הרעה ולא שתשלוט ותתפשט גם בע"מ בשחטו ע"מ לזרוק דמו לע"ג אבל לענין זה אם יכול לאסור בשל אחרים עי"מ שהוא רק כמו גילוי מילתא בעלמא וכיון דמצינן כן גבי פיגול נימא ג"כ בעלמא וכמו דמצינן בכולו תלמודא דמקשינן ונילף מיני' זולת בדבר חידוש דנראה בעליל שהוא נגד הסברא לגמרי הוא דלא ילפינן [ועי' בר"ן בפ' אותו וא"ב בהא דמספקא לן לר"י אם חוששין לזרע אב הוא משום דמספ"ל אם גבי או"ב חידושא הוא אם לא] ומשה"ט נמי גבי שוגג דפיגולן פיגול אפי' אם שד"נ משום גזה"כ הוא דאתינן עלי' ל"ש לומר דנילוף מיני' מיהת לגבי קדשים דל"א במילי אחרינא לתקוני שדרתיך וכו' משום שהוא בעצמותו נגד הסברא

ה לכן מוכרחים לומר דלס"ד דהיינו ללישנא קמא דס"ל לר"נ דאינו אוסר אפי' ע"י מעשה רבה ה"ט דלא ילפי מפיגול משום דס"ל כריב"ח דבעלים מפגלין