זית רענן חלק א לט

כן דבזה ל"פ ותו לא קשיא מה שהקשה לתרי לישנא דהתם בנתינה בע"כ דסוגיא בודאי קאים לדידן וכדפסקינן כר"י דכמאן דלא עביד ואונס ר"פ אבל לא נתחייבה היא להתקדש לו משום אונסא דידי' ומכ"ש בגט שלא נתחייב הבעל לגרשה משום אונסא דידה כיון דלא נתקיים התנאי ומה שהקשה בס"ד מטעמא דמת וכו' וקו' זו קשי' ביותר מהאי דפסקה מברא דאיתא להדיא שם דבסו' תלתין יומין וכן בגיטין ל"ד באיזהו עובדא דהתם דאיתא שם כי מטו תלתין יומין א"ל הא טרחנא אלמא שלא נאנס אלא ביום האחרון ואפ"ה הוי דינא כאונסא, נלפענ"ד דע"כ ל"ק האגודה אלא בדבר שהוא בקום ועשה כגון שנשבע ליתן לפלוני עד ל"י שעיקר השבועה על המעשה וגם קבע זמן לקיומו במשך ל"י ונמצא דבכל שעה ושעה במשך ההיא הוי זמנו ולכן גם כשנאנס על זמן א' מהזמנים מ"מ לא נפטר משבועתו מפני שיכול להתקיים בשאר הזמנים אבל בתנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום שכל השלשים ימים רצופים מתחלתן ועד סופן נכללים בדיבורו רק כדבר אחד ומעיקרא לא נתרצה לגרשה רק כשיעברו עליו מתחלתן ועד סופן ולא יבא וכיון שחלה ביום האחרון הרי לא נתקיים התנאי שהוא התנה על שלשים ימים ועתה נבוא לגרוע חלק אחד מחלקי התנאי כשנימא ונאמר שהי' לו לבא ביום כ"ט וכאילו לא התנה רק על כ"ט יום, ומש"ה אמרינן דכשנאנס ביום האחרון עדיין לא נתקיים התנאי שהרי צירף בתנאי כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד מתחילתן ועד סופן וא"ל דא"כ גם כשחלה באמצע הזמן ועדיין הי' יכול לבא בכל יום ויום עד סוף הזמן נמי נימא הכי דז"א, שהרי סופו הוכיח על תחילתו דלא משום שחלה וקרהו אונסא הוא שלא קיים התנאי שהרי עודנו יכול לקיים ולבא אח"כ, אלא מרצונו הוא דלא בא ודמי ממש כאילו לא נאנס גם באותו היום ומגורשת אבל כשנאנס ביום אחרון דמ"מ ביום זה מיהת הרי הוא אנוס ואינו יכול לקיים תנאו מאי אמרת הרי הי' לו לבא ביום שלפניו, הרי הוא לא גירשה רק על משך כל הזמן יחד וע"ש בתומים שרצה לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דפליגי ר"י ור"ל בפלוגתא דאגודה ורמה הנ"ל, ולמ"ש שתנאי מילתא אחריתי הוא וכל שקיבל כל הימים יחד ועשאן לתנאי אחד גם אגודה מודה דכל שנאנס ביום האחרון דמ"ט לא נתקיים התנאי אבל בבתי ע"ח שהתורה נתנה לו זמן לפדות במשך שנה וחייבו רחמנא ללוקח להחזירו לו, שפיר קאמר אגודה דלא מיקרי אונס כשנאנס ביום האחרון, שהרי יכול לפדותו קודם לזה, דהתם לא נעשה המכירה ע"ת רק רחמנא דקבעו לו זמן זה, ותלי' שפיר בפלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי אי לאו משום טעמא דאגודה, ולדברינו הנ"ל יש לגמגם טובא בראי' זו שהביא מ"א מסי' ך"א לדברי רמה ודלא כאגודה דהרי בתנאי גם האגודה מודה ואינו נכלל כלל בסוג ובאגודה אשר זרחה עין שמשו עלינו

ז עיין סימן נ"ח בזמן ק"ש ש"ש סעיף ו' דעד שעה ד' קורא בברכותי' ונלפענ"ד דמי שנתאחר ע"י אונס עד זמן קצר לסוף שעה ד' בעצמו שאם יקרא ק"ש עם הברכות כדין אזי כשיגיע לק"ש תעבור השעה הרביעית שמן הנכון שיקרא ק"ש בתוך שעה הרביעית ואח"כ יאמר הברכות וק"ש דאע"פ כשיגיע לברכות כבר עבר זמנו מ"מ רשאי לומר הברכות כיון שקרא שמע בעודנו מחויב בברכות תו לא איכפת לן במאי שאומר הברכות אפילו שלא בזמנו וחילי דידי מדברי תשו' רשב"א מובא בב"י בסימן רל"ה בד"ה והר' יונה כתב שם וכו' וז"ל וקודם שהביא דברי רבינו האיי כתב תיקון אחר שבב"ה יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יתכוון לצאת י"ח ק"ש באותה קריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת ויוצא ידי קריאת הברכות ואחר יציאת הכוכבים קורא אותה ויתכוון לצאת י"ח ואם לא ירצה לקרות אלא השני פרשיות סגי לי' בהכי דכיון שהזכיר יציאת מצרים כשקרא אותה בב"ה לא מצריכים לי' להזכירה פעם אחרת וכדי שלא יקרא אותה בלא ברכה כתב שאומר ברכת אהבת עולם לבדה עכ"ל וא"ת היאך הוא אומר ברכות ק"ש בבה"כ כיון שאינו יוצא י"ח ק"ש באותו קריאה הרי הן ברכות לבטלה כבר כתב הרשב"א בתשו' אל תתמה דברכות ק"ש אינן ברכות של ק"ש ממש כברכת התורה וברכת המצות שאם כן היה לנו לברך לקרות את שמע אלא ברכות הן שנתקנו בפני עצמן אלא שתיקנו לאמרם לפני ק"ש ולאחריו, וכן הסכימו הגאונים ע"כ ולפי דברי הנ"ל הוא הדין בק"ש של שחרית דמ"ש באם קורא הברכות קודם זמן חיובו של ק"ש או שקורא הברכות לאחר זמן ק"ש

ח ונראה דאדם חלוש שאינו יכול להניח תפילין בכל זמן ק"ש דמ"מ מוטב שיקרא ק"ש בלא תפילין בזמנו משיעבור זמן ק"ש ואע"ג דאמרינן בברכות דף י"ד ע"ב אמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו אמר רחב"א אר"י כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים מ"מ יצא ידי חובת ק"ש אלא שמצד אחר עשה שלא כהוגן ועי' בתר"י ולמ"ב היכא דאנוס שמצוה עליו לקרות ק"ש גם בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש וראיה מרב דמשי ידי' וקרא ק"ש ואנח תפילין, ובמסקנא שם שליח הוא דעוית ועי"ש ברש"י בתה"ד וז"ל והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן ומשמע להדיא דקרא בתוך ג' שעות בעיקר זמן ק"ש בלא תפלין כדי שלא יעבור עיקר הזמן ולא המתין עד שעה ד', גם לולי דברי רבותינו היה נראה דלר"י דדימו לעולה בלא מנחה ונסכים הרי יכול לקרות ק"ש ולהניח תפילין אח"כ כמו דאמרינן אדם מביא קרבנו היום ומנחה ונסכים לאחר זמן אלא שרבותינו לא פירשו כן מ"מ גם לדידהו מ"מ טפי עדיף שיקרא בלא תפילין משיעבור זמן ק"ש לגמרי

ט עיין בדינים המחודשים מהרב הגאון אב"ד דק"ק ליסא בברכת הנהנין דין ו' וז"ל ענבים קודם שנגמרו שקורין אום צייטיג ואינן גדולין כפול בפה"א ושאר כל הפירות כשהן ראוין לאכול חיין ע"י הדחק בפה"ע ואם אינן ראוין לאכול חיין אפילו ע"י הדחק רק ע"י טיגון שהכל, ונראה דדימה זה לגרעינים, וצ"ע דמ"ש מעלי וורדים דמבואר בסימן ר"ד סעיף י"א דמברכין עליהן אחר שמתקן כברכתן ול"מ לדעת אה"עו שמביא בשם הרשב"א יותר נוטה לברך בפה"ע כיון דהוי פרי משיוצא ונטעי אדעתא דהכי משא"כ בגרעינים אלא אף לדעת בעל מג"א כיון שצריך לחלק גרעינים מעלי וורדים וכן משמע להדיא מדבריו ס"ק י"ז וא"ל דדמי לשקדים הרכים דבל"ז צריכין לחלק כל הפירות שלא נגמרו בישולם משקדים הרכים דש"ה שאינו אוכל גוף הפרי רק הקליפה ולא נטעי אדעתי' דקליפה משא"כ הכא שנטע אדעתי' דפרי ותיכף משיוציאו שם פרי עליו וא"כ אפילו באינם נאכלין ע"י הדחק כיון שמתוקן שפיר דמי לעלי וורד

י עוד שם בדיני דברים המטוגנים דין ט"ו וז"ל מי בישולי פירות עמ"א סימן ר"ה ס"ק ו' דכשמבשלין אותן רק למימיהן שהכל, וקשה לי דבברכות ל"ט אמרי' דמיא דשבתא מברך בפה"א ושבת אחר הבישול אין ראוי לאכילה כלל ואין בו אפילו משום איסור תרומה דעץ בעלמא הוא ע"ש וע"כ אין מבשלין אותו רק למימיהן וברכתו בפה"א גם מ"ש שהמים בטילין לגבי הפירא קשה דהא שבת ברכתו שהכל כמבואר בסי' ר"ד ואמי' דשבתא בפה"א עכ"ל ושני הקושי' שהקשה על בעל מג"א נלפענ"ד דבל"ז קשה על דברי רא"ש מובא במג"א שם סק"ו וז"ל מיא דסלקי כסלקי כיון דעיקר בישולו בשביל הירקות הילכך כיון שנתנו הירקות בהם טעם הולכין אחר הטעם וקשה ג"כ משבת וצ"ל דש"ה דלטעמא עבידי ועיקר נטיעתה רק לטעמא ועיין סי' ר"ד ס"ק י"א והרא"ש בא לחלק שם מיא דסלקי ממי' דשעורים וחידש אף שעיקר הפרי עומד לאכול בפ"ע מ"מ כיון שגם עתה עיקר הבישול בשביל הירקות משא"כ במי פירות לשתיה שעיקר הפרי עומד לאכלם בפ"ע ואדעתי' דהכי נטעי והוא בישלם בשביל מימיהם כ"ע מודים דמברך שנ"ב משא"כ בשבת דאדעתי' דהכי נטעי להו וכעין סברא זו מובא בט"ז סוף סימן ר"ב ס"ק י"ג בשם הטור על קנים שעושים סוקר וחדא מתרתי בעינן או עיקר נטיעה בשביל מימי' או עיקר הבישול בשביל הפרי ועיין: