זית רענן חלק א שצח

בשא"מ ועוד שאין זה בכלל ובסוג ספיקא דלעולם חיישינן לכל התשמישין ובפרט בתשמיש המצוי גם מ"ש לתרץ קו' הפלתי על הש"ך בסי' צ"ד שכתב דדינו דסה"ת אזדי ליה אפי' לפוסקים דלית להו חענ"נ משום דהוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא, ומתרץ בזה קו' מע"מ על הרא"ש בע"ג וע"ז כ' הפלתי דמסתימות דברי הרא"ש משמע דבעינן כנגד כולו, ולמ"ש ל"ב אלא לפ"ע אבל בעיקר הדבר גם לדעת הש"ך ל"ק שהרי בפעם שני איכא ס' כמ"ש התוס' לדעת ר"א, דהתם איירי כשמילא הכלי ע"פ כל גדותי' אבל כשימש בו רק עד החצי והכלי חמה בכולי' דאזי חיישינן לפליטת כולה לחומרא, ומ"ש דגם הבליעה הנותרה בכלי נשבח ע"י מה שבלעה מחדש ז"א דא"כ גם כשהוחם בה מים בין בשר לחלב נמי נחשוב משעה שהוחם בתוכו ובזה גם סה"ת מודה כמו שמביא הטור להדיא בשמו, ומ"ש לתרץ קושי' הפלתי על הסמ"ק דס"ל דחשבינן משעת בישול הראשון שהרי כ"ז שהוא בעינא לא נפגם ועתה שחזרו ונבלעו יהדרו למנין הראשון וכתבת משום שאין הפגימה בא בב"א וכמו דאמרינן כלי ב"י נמי א"א דלפ"פ זה נכון רק עדיין יש לפקפק קצת דמסתימות דבריו נראה דל"ב רק מעל"ע מבשול ראשון ואכתי ינוכה כל משך הזמן של שעת חימום עצמו דבתחילתו התחיל הפליטה והבליעה לא היה אלא בסופו וי"ל, גם נראה קצת דאנן ל"פ דכלי ב"י פ"פ שהרי אנן פסקינן דפגם פורתא ג"כ מותר וגע"מ לאו חידושא הוא ועי' בע"ג ס"ז ע"ב בד"ה ואידך דלתירוצם הראשון מוכח להדיא דאנן דפסקינן כר"ש ופסקינן דכלי שאב"י מותר בע"כ צ"ל דפסקינן דכלי ב"י לא פגמה כלל רק לתירוצם השני ניחא מ"ש

ט יש להקשות לדעת ריק"ר דס"ל דכ"ש למכות לר"ש דוקא בבעין אבל לא עי"ת מקו' הגמרא נזיר ר"ש ל"ח ור"ש דלית ליה צירוף מכל אשר יעשה מאי דריש ביה דאכתי איצטריך לאיסורי נזיר ובזאח"ז וכגון ע"י תערובות דהיתרא, ומשרת אתי' להיתר מצ"ל בב"א עי"ת וכמו דאמרינן התם לרבנן ודוחק לומר דקרא מכל אשר יעשה משמע בבעיני' דוקא, גם צ"ע דבפשטא נראה דגם לר"ש דס"ל דכ"ש למכות וס"ל טכ"ע מ"מ אינו חייב על כ"ש אלא כגון בנזיר ששרה פתו ביין דיין עצמו נראה ומורגש בתוך הפת אבל בטעם לחוד כגון ששרה ענבים פחותים מכזית בתוך המים שאין בהם רק טעם לחוד בזה לא מצינו דחייב בכ"ש שהרי במס' מכות דף י"ז פליגי לר"ש אפי' בקמח ואפי' למאן דמחייב אפי' בקמח זהו כשהוא בעין או שנרגש בתוך התערובות את האיסור בעין אבל בטעם לחוד לכ"ע לא מחייבינן לי' בכ"ש בתוך התערובת רק לשיטת ר"ת דס"ל דהיתר נהפך לאיסור ונידון גם ההיתר כמו האיסור עצמו עד שלא נתערב כאשר כתבנו בדין טכ"ע בסוף אות ח', ולדידי' יש לחייב לר"ש אפי' בטעם לחוד בתוך התערובת כיון דהיתר נהפך לאיסור הרי איכא ממשו ומחייבינן לי' אפי' בכ"ש אבל אנן השתא לדעת הר"פ קיימינן דלא מחייבינן לרבנן אלא כשאכל את כל הפרס וא"כ עדיין תקשה על הוכחת תוס' שם דר"ש לא דרש משרת להיתר מצטרף לאיסור דס"ל דכש"ל ואפי' בשרה פתו במים כאשר הוכיח הר"פ מדברי רבנן לר"ש והרי עדיין צריכין להיתר מצ"ל כגון בענבים פחותים מכזית ששרה במים דליכא ממשא כלל לדעת הר"פ עצמו דס"ל דהיתר לא נהפך לאיסור ואינו חייב לרבנן רק כשאכל את הפרס כולו כמ"ש התוס' שם להדיא וצע"ק ובעיקר דברי רבינו יקר ומה שהקשו עליו האחרונים מריש פ"ג דשבועות תרצתי תירוץ נכון על זה ותמצאנו בדין איסו' כולל בסי' א' אות ז' עיי"ש אמנם קו' הראשונה נראה ליישב ברווחא דאי אפשר לומר דאיסורי נזיר דמצטרפין בזא"ז היכא דליתא בעינא ומש"ה אפי' לר"ש לא מחייבינן ליה רק משום צירוף לדעת ר"י דל"א כש"ל אלא בבעיני' משום דכל איסורי נזיר היינו יין וחרצנים וזג וגבי חרצנים וזג לא משכחת לי' ע"י תערובת שמשקה הנעשה מהם מותרים מן התורה דאינו נ"ט גמור אלא טעם קיוהא דפירא בעלמא כדאיתא להדיא בר"פ א"ע דף מ"ב ע"ב גבי המתמד ונתן מים במידה ומצא כדי מידתו וכו' ובמסקנא שם הא בדרווקא הא בדפורצני, ועיי"ש בפרש"י דפורצני שנותנין מים על החרצנים והוא מחמיץ ומרתיח לאח"ז כיין התוסס והיינו תמד ולית ביה אלא קיוהא דפירא, ועוד נראה דאפי' כשכתש את החרצנים עד אשר דק ונותנין בתוך ד"א נמי פטור מה"ת מידי דהוי כהמחוהו וגמעו דלא מחייבינן עלי' בחלב וחמץ אלא משום דכתיב ביה נפש כדאיתא בחולין דף ק"ך, ונזיר ל"מ למילף מהם דנזיר קל מכל איסורין שבתורה כדאיתא להדיא בסוגיא דטכ"ע, וכיון שכן תו למש"ל בחרצנים וזג עי"ת דאם נותנין לתוך ד"א כשהן בעין הרי ניכרין ועומדין ואינן דינן כתערובות ואי כששוחקין ונותנן לתוך האוכל מ"מ לא נפקע מהם תורת משקה כיון שהן עצמן שחוקין גם בתוך האוכל והראי' שהרי לרבנן דבעינן במשקה גבי נזיר רביעית ובאוכל מודים דחייב בכזית כדאיתא שם להדיא בדף ל"ח ע"ב ואפ"ה לדידהו גם בששרה פתו ביין בעינן רביעית (וכמ"ש שם ממתניתין גופה דדוקא לר"ע די בכזית וכ"פ הרמב"ם שם להדיא בפ"ה מהנ"ז דבשרה פתו ביין בעינן רביעית דוקא הרי להדיא דמשום זה לא יצאו מתורת משקה וכיון דגבי חרצנים פטור כשנעשו כעין משקה דלא כתיב בי' נפש גם כשנבלעו בתוך אוכל ג"כ פטור עלייהו משום דבכ"מ שהן שם משקה עליהן

עיין בר"ן בפ' השאה"פ שמביא דברי רשב"א בנותן טל"פ והגדיל מידתו של היתר דמותר דאי משום ממשו דאורייתא ברובא בטיל ואי משום טעמא אין כאן נ"ט כיון שהוא פוגם, והוא ז"ל משיג עליו דכי אמרינן דפגם כ"ש סגי היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מידתו אבל אם משביח יותר כשאכלו בגודל מידתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה ועדיין צריך ביאור ומיתוק שהרי כל חדא באפי נפשי' שריא ומאין יבוא איסור מהרכבתן שהרי בכ"מ דבטל ברוב לא איכפת לן כלל במאי שנהנה בהגדיל מידתו וגם נט"ל לחודא שרי בכ"מ שהרי גם עתה לא נהנה בטעמו מידי רק בגודל מידתו וא"כ הרי במאי שנהנה לא אסרה רחמנא ובמאי דאסרה רחמנא לא נהנה ולא מידי שהרי זולת הטעם גם בשאינו מינו הוי דינא שיתבטל ברוב אע"ג דנהנה ממידתו טובא ורק מפני הטעם הוא דלא בטל וכיון שאינו נהנה מן הטעם עצמו ולא ניחא לי' בטעמי' הדר הוי לי' למיבטל ברובא אע"פ שנהנה מגודל מידתו, ונראה לבאר ע"פ המבואר באשר"י בפ' גה"נ ה' דמש"ה הוא דאמרינן באיסורין דחוזר וניעור דכיון שהטעם נרגש עתה הוי כאלו הוכר האיסור דאזי גוף האיסור לא בטל ומעתה הרי בע"כ צ"ל דבנ"ט לפגם אע"פ שעודנו ראוי לאכילת אדם רק שפוגם קצת טעם התערובת אפ"ה בטל גוף החתיכה ול"א דמ"מ הרי הוכר האיסור ע"י טעם פגום ולא יתבטל גופה עד שיפסול מאכילת, הרי דע"י טעם פגום דלא ניחא לי' בטעמו ולא בתערובתו בתוך התירא דטפי היה ניחא לי' שלא תתערב כלל כי היכא דלא נפגום רובא דהתירא ולהכי אין שם הוכר איסור עליו דשם הוכר לא נקרא ע"י טעם אלא במאי דאסרה רחמנא או דנ"ל ולהכי כשנהנה בהגדיל מידתו יותר ממה שמפסיד בטעם פגום שבו הדר דינא להוכר האיסור שהרי הוא בעצמו ומי שיודע לו שהגדיל מידתו ניחא להו טפי בשכרו מהפסד טעמי' ורשב"א ס"ל דכיון דלכ"ע שלא יתודע להם את כל המקרה ההוא שהאיסור הוא שהגדיל מידתו רק שיאכלנה כמו שהיא הרי להם לא הוכר האיסור דע"י טעם פגום לא נקרא בשם הוכר האיסור רק לכל מי שיתודע לו המקרה ואודותיו הוא דנ"ל והוכר האיסור כגון זה לא נכנס בדין הוכר האיסור רק אם יוכר בעצמו בלא סיבה ומקרה הקדומה: